בשלהי שנות התשעים העריכו גורמים בממשל האמריקאי כי בשלו התנאים לשיפור הקשרים בין טהראן לוושינגטון. מוחמד ח'אתמי, המועמד הרפורמיסט בבחירות לנשיאות איראן ב-1997, הטיף ערב הבחירות לדיאלוג בין איראן לארה"ב ודבק בגישה זו גם לאחר שנבחר לתפקיד. בינואר 1998 העניק ח'אתמי ריאיון לרשת ה-CNN שבו הביע הערכה לעם האמריקאי וקרא לדיאלוג עם ארה"ב. הממשל האמריקאי הזדרז להגיב לרוחות השינוי. ביוני אותה שנה השמיעה שרת החוץ, מדליין אולברייט, נאום חסר תקדים במתינותו כלפי איראן וימים ספורים לאחר מכן נשא גם הנשיא קלינטון נאום פייסני. אלא שתוך זמן קצר התחוור כי הנוקשות כלפי ארה"ב שהתווה מכונן המהפכה האסלאמית, איתוללה ח'ומיני, נותרה בעינה גם בעידן יורשו, עלי ח'אמנהאי. זמן קצר לאחר הריאיון שהעניק ח'אתמי ל-CNN שב המנהיג העליון וגינה את ארה"ב בלשון חריפה. הוא אף הבטיח כי איראן תמשיך להיאבק בה.
ניסיון העבר הוכיח לממשלים השונים בארה"ב כי כל מו"מ עם איראן חייב לעבור דרך לשכת המנהיג העליון, וכי אין טעם לנהל מגעים עם נשיא איראני שאינו פועל על דעת המנהיג. כך פועלת הפוליטיקה האיראנית, וטוב עשו האמריקאים כשביקשו לוודא, עם תחילת המשא ומתן הגרעיני עם ממשל רוחאני, כי הנשיא האיראני נהנה מגיבוי מצד המנהיג ופועל בסמכותו. אלא שמשעה שהתברר כי ח'אמנהאי העניק לנשיא ולשר החוץ שלו גיבוי מלא ופומבי לניהול המו"מ, ההתכתבות האישית בין הנשיא אובמה למנהיג איראן הפכה במידה רבה מיותרת ואף מזיקה.
מכתבו האחרון של אובמה לח'אמנהאי, שנחשף בסוף השבוע האחרון על-ידי ה"וול סטריט ג'ורנל", מהווה עדות לכך שהממשל האמריקאי מבין אולי טוב יותר מבעבר את נבכי הפוליטיקה האיראנית, אך לקח זאת צעד אחד רחוק מדי. המכתב מוצג כבר עתה באיראן כביטוי נוסף לחולשתה של ארה"ב ולהכרתה באיראן כגורם מפתח חיוני במאבק נגד דאע"ש. הזיקה שיצר נשיא ארה"ב בין המאבק בדאע"ש למו"מ הגרעיני היא בעייתית בפני עצמה. היא מזיקה אף יותר בשעה שהמו"מ נמצא בשלב כה קריטי, שבו ההנהגה האיראנית נדרשת להסכים לויתורים משמעותיים לקראת מועד פקיעת תוקף הסכם הביניים הגרעיני ב-24 בנובמבר.
מאז נחתם הסכם הביניים בז'נבה התרחשו מספר התפתחויות שיש בהן כדי להקשיח את עמדת ההנהגה האיראנית במו"מ הגרעיני: השיפור הכלכלי באיראן, שהתאפשר הן בזכות ההקלה בסנקציות הן בזכות מדיניות כלכלית אחראית יותר שאימץ הנשיא רוחאני; המשבר באוקראינה וההסלמה ביחסי רוסיה עם המערב, שהסיטו את תשומת לב הקהילה הבין-לאומית למתרחש בזירה האירופית וחיזקו את הבסיס לשיתוף פעולה איראני-רוסי במאבק נגד הסנקציות הכלכליות הניצבות בפני שתי המדינות; והתחזקות דאע"ש באזור. התחזקותו של ארגון המדינה האסלאמית מציבה אתגר משמעותי בפני איראן, החוששת מאובדן היציבות בסמוך לגבולותיה ואף מפגיעה בלכידותה הטריטוריאלית בהיותה מדינת מיעוטים. עם זאת, איראן גם מודעת לכך שהתחזקות דאע"ש הפכה אותה במידה רבה בעיני המערב מחלק מהבעיה לחלק מהפתרון במזרח התיכון. לפיכך שואפת איראן לנצל את ההתפתחויות האזוריות כקלף מיקוח מול המערב במו"מ הגרעיני, גם אם לא באופן מוצהר.
במצב עניינים זה לא ברור מה קיווה הנשיא אובמה להשיג בשליחת מכתבו לח'אמנהאי דווקא כעת. ח'אמנהאי, שביטא גם בשנה האחרונה את חוסר אמונו הבסיסי והעמוק כלפי ארה"ב, לא צפוי להשתכנע בכוונותיו הטובות של הממשל האמריקאי בזכות המכתב. בעיני מנהיג איראן ממשיכה ארה"ב לחתור, באמצעות מדיניותה כלפי איראן והקואליציה הבינלאומית שגייסה נגד דאע"ש, להחלשת המשטר האיראני, למיטוט משטרו של אסד ולחידוש מעורבותה הצבאית באזור. נאומו של הנשיא אובמה בעצרת האו"ם בשנה שעברה, שבו הצהיר כי ארצו אינה שואפת לחולל שינוי משטר בטהראן, לא שינה את תפיסתו הבסיסית של ח'אמנהאי ואף מכתב לא יצליח לשנותה. בחודשים האחרונים שב ח'אמנהאי והביע במספר הזדמנויות את התנגדותו הנחרצת לכל מו"מ עם ארה"ב שאינו מוגבל לנושא הגרעין, ועל אחת כמה וכמה לנורמליזציה עמה. מכתבו של אובמה לא צפוי, איפוא, לשנות את עמדתו גם הפעם, ורק מוכיח לו כי וושינגטון חלשה וזקוקה לאיראן יותר מתמיד על מנת להיאבק בדאע"ש. אם כך הם פני הדברים, מה הטעם בויתורים נוספים דווקא עכשיו?
הבעיה אינה בעצם שליחת המכתב או בעובדה שנשלח ללא תיאום עם בעלות בריתה של ארה"ב באזור: ישראל וחשוב לא פחות מכך – ערב הסעודית, אלא בתזמון התמוה ובזיקה התמוהה עוד יותר שהנשיא אובמה יצר דווקא עכשיו בין ההתקדמות לקראת הסדר קבע לבין מאבק בדאע"ש. בשבוע הקרוב יתחדש המו"מ הגרעיני בעומאן בין איראן לבין מעצמות המערב, לקראת הישורת האחרונה שלו. לא מן הנמנע כי בעוד כשבועיים יבקש הנשיא רוחאני מהמנהיג העליון את אישורו הסופי להסכם קבע שבו תידרש איראן לויתורים נוספים, בעיקר בתחום העשרת האורניום. אל יתפלא הנשיא אובמה אם כאשר יבוא רוחאני לבקש את אישור המנהיג, ינצל ח'אמנהאי את המכתב כדי להצדיק את טענתו לפיה המערב הוא שזקוק להסכם יותר מאשר איראן ואין, לפיכך, כל סיבה לויתורים איראנים נוספים; הכלכלה האיראנית משתפרת, המערב זקוק לאיראן לצורך המאבק בדאע"ש והאופציה הצבאית ממילא אינה נמצאת עוד על השולחן.
דווקא מי שמעוניין בהסדר קבע, וסבור כי יש לחזק בשעה זו את ידם של הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף במאמציהם להגיע להסכם, לנוכח הביקורת הפנימית הגוברת מצד הימין הרדיקלי וצמרת משמרות המהפכה, עדיף היה אילו נמנע בשלב כה קריטי במו"מ מלספק לניצים באיראן תחמושת נוספת להצדקת טענותיהם. במובן זה מכתבו של הנשיא אובמה נשלח בזמן הגרוע ביותר האפשרי.
