יאיר ולך, כמו אחרים, מתאר את המציאות הדמוגרפית המתקיימת בין הים לנהר הירדן, שבה משולבים העמים היהודי והפלסטיני לכאורה לבלי הפרד, כ"מציאות דו-לאומית". זהו תיאור מטעה ומבלבל משתי סיבות. ראשית, אין כל משמעות מדינית ומשפטית להגדרה זו, ואנשים נוטים לבלבלה עם המושג המוגדר היטב "מדינה דו-לאומית". שנית, חצי מיליון הישראלים החיים בגדה המערבית עדיין לא הפכו אותה או את השטח שבין הים לנהר ל"חביתה" המורכבת מ"ביצה" יהודית ומ"ביצה" פלסטינית, כהגדרתו של מירון בנבנישתי.
בא"י המנדטורית מתקיימים שלושה אזורים בעלי מעמד מדיני-משפטי שונה. במדינת ישראל בקווי 1967, המשתרעת על כ-78% מהשטח, מתקיימת מדינת לאום יהודית דמוקרטית שבקרבה חי מיעוט ערבי, שווה זכויות, המונה 20% מאוכלוסייתה. ברצועת עזה מתקיים שלטון עצמי ערבי בצל מגבלות ה"סגר" הישראלי. בגדה המערבית מתקיים, על פי ההגדרות באמנות בין-לאומיות שונות, כיבוש. בחסותו מקיימת ישראל, למעלה מארבעה עשורים, מפעל התנחלות בן למעלה מחצי מיליון ישראלים החיים מעבר לקו הירוק.
מדינה דו-לאומית כוללת שני לאומים משמעותיים המיוצגים במוסדות השלטון על פי חוק ובאופן יחסי לגודלם. יהודים וערבים הם אכן שני הלאומים המשמעותיים בין הים לנהר – 52% ו-48% בהתאמה – אולם רק ערביי ישראל, שהם כרבע מהאוכלוסיה הערבית בכל השטח הזה, מיוצגים במוסדות הנבחרים של המדינה, וזאת על בסיס בחירות יחסיות ולא במסגרת הסדר בדומה לבלגיה, למשל. זאת משום ששטחי רצועת עזה והגדה המערבית, למעט מזרח ירושלים, אינם חלק ממדינת ישראל, ותושביהם הערבים אינם בעלי אזרחות או תושבות ישראלית.
מדינה דו-לאומית מקיימת שוויון בין לאומיה, אולם ביהודה ושומרון מתקיימות בפועל שתי מערכות משפטיות, אחת עבור הפלסטינים והשנייה עבור אזרחי מדינת ישראל. למרות שהערבים מונים כמעט 90% מאוכלוסיית הגדה, ישראל שולטת באופן מלא ב-60% משטחה ומקצה את "אדמות המדינה" לאוכלוסייה היהודית בלבד. עבור ישראלים הקו הירוק הוא "שקוף": אלה המתגוררים מעבר לו נהנים מחופש תנועה וממערך הטבות של המדינה, לרבות הגנת החוק הישראלי. אולם עבור פלסטינים הקו הירוק הוא מאוד נוכח: הוא מפריד בין אלה הנהנים מאזרחות ישראלית לתושבי הגדה ועזה המנועים מלהיכנס למדינת ישראל.
המציאות הפיזית בגדה המערבית, הנעלמת מעיניהם של ישראלים רבים, היא זו שמספרת את הסיפור החשוב: מפעל ההתנחלות הישראלי אינו משתלב בשטח המחיה הפלסטיני או משלים אותו, אלא נפרד ממנו, מתחרה בו ודוחק אותו. אמנם, במרוצת השנים הוא יצר מערך מפוזר שתקע טריזים בתוך גושי ההתיישבות הכפרית הפלסטינית. אולם ההתיישבות לא הגיעה לכלל דומיננטיות יהודית, לא מבחינת שיעור האוכלוסייה היהודית בהשוואה לאוכלוסייה הפלסטינית, ולא בהיקף השטח שתפסו ההתנחלויות בפועל בארבעת מערכי ההתיישבות הישראלים העיקריים – בקעת הירדן, "עוטף" ירושלים, המרחב המערבי ו"גב ההר".
מערך היישובים היהודים נשען על התיישבות עירונית ולא חקלאית, המביאה גם כיום כ-75% מתושבי ההתנחלויות להמשיך ולהתפרנס בתחומי הקו הירוק. יישובים אלה משתרעים על רכסי ההרים והגבעות בדומה למוצבים צבאיים, ולא על מורדותיהם כמו היישובים הערביים. הם נתמכים על ידי רשת נפרדת של כבישים שנסללו במקורם לתנועת חירום של צה"ל ממערב למזרח, נהנים מתשתיות מים וחשמל נפרדות, ומוגנים בחלקם הגדול על ידי גדר ההפרדה המחברת אותם דה-פקטו לישראל. לפיכך, פינויין המלא או החלקי של ההתנחלויות לא יזעזע ולא ירע כהוא זה את מרקם החיים הפלסטיני. תוכניות שונות, שנערכו בעת המו"מ הישראלי-פלסטיני, לשילובן של ההתנחלויות המפונות בתוכנית הפיתוח הפלסטינית, היו דומות במקרים רבים לנסיון הלחמה של עץ לאלומיניום ולכן נגנזו.
המתנחלים ביהודה ושומרון מתגוררים ב-124 התנחלויות, 100 מאחזים ו-12 שכונות במזרח ירושלים. אולם סך השטח הבנוי של כל מקומות היישוב הללו לא עולה על שני אחוזים משטח הגדה. סיפוחן של השכונות ושל שלוש הערים היהודיות בגדה – מודיעין עלית, מעלה אדומים וביתר עלית – יותיר למעלה מ-70% מתושבי ההתנחלויות בריבונות ישראל. דהיינו, סיפוחן של 6% מנקודות היישוב היהודיות, המשתרעות על פני פחות מאחוז אחד משטח הגדה, יאפשר לכמעט שבעה מכל עשרה ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק להישאר בבתיהם.
אשליית הנוכחות היהודית הנצחית בגדה המערבית היא הנצחון התודעתי של "גוש אמונים" על ולך ועל ישראלים רבים מאוד שאינם מכירים היטב את תפרוסת ההתנחלויות בגדה המערבית. החרדים, המונים קרוב ל-40% מהמתנחלים, מרוכזים בעיקר בשני יישובים. החילונים, ששיעורם כשליש מהמתנחלים, מתגוררים ברובם ב"מרחבי הביטחון". אלה ואלה צמודים לקו הירוק ויסופחו על יישוביהם לישראל במסגרת הסדר קבע. לעומתם, "גוש אמונים" לדורותיו פיזר את חסידיו בעשרות ישובים קטנים וזעירים בלב האוכלוסייה הערבית, מה שיצר אשלייה של נוכחות יהודית בגדה. אולם השליטה האמיתית בשטח אינה מושגת באמצעות מספר היהודים המתגוררים בו, אלא באמצעות "כידוני צה"ל" היוצרים הפרדה לאורך מאות קילומטרים של כבישים הנדרשים למרחבי הרתעה הגדולים פי עשרה משטח היישוב שבתוכם, ובאמצעות המפקד הצבאי המאשר שטחי שיפוט הגדולים עשרות מונים מהישוב עצמו.
אין מדובר, אם כן, במציאות מדינתית דו-לאומית, אלא בנסיון ישראלי לכבוש את השטח תוך הימנעות מהגדרת הערבים היושבים עליו כנכבשים. בהעדר נכונות משני הצדדים לשליטה משותפות, חלקית או מלאה, על א"י המנדטורית, דינה של המציאות הנוכחית הוא אחת משתיים: מדינת לאום אתנית ערבית בעלת מיעוט יהודי, שטרם התבססותה ככזו תעבור דפוסים שונים של משטרי כלאיים לא יציבים, או חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום נפרדות באופן השומר על החזון הציוני של ישראל כמדינה דמוקרטית של העם היהודי. את האפשרות השנייה כדאי לממש במסגרת הסכם קבע שיידרש לסוגיות הבטחון, הפליטים וירושלים אך יותיר את רוב המתנחלים בבתיהם, מאשר במסגרת המודל שבו סיימו הצרפתים את הכיבוש שלהם באלג'יר.
