ימים רעים מאוד עוברים על מצרים. תמונות הזוועה של גופות ההרוגים הקופטים מ"אירועי מאספירו" שנערמו בבית החולים מזכירים יותר את עיראק שלאחר עידן סדאם מאשר שחר של יום חדש, כפי שקיוו רבים במערב לאחר פרישתו של מֻבארכּ בפברואר. צעדים מיידיים ואמיצים מצד הממשלה המצרית יכולים, כנראה, להסיג את המדינה מסִפו המאיים של מלחמת אזרחים הרובצת לפתחה, אך נאומו של ראש הממשלה עִסאם שרף למחרת מאורעות קהיר מעיד יותר מכל על החולי העמוק האוחז בהנהגה הפוליטית בארץ הנילוס, ועל חוסר יכולתה (או רצונה) להתמודד על גורמי העומק שהובילו למרחץ הדמים של ה-9 באוקטובר.
במה שהפך לריטואל כמעט אוטומוטי לאחר אירועים על רקע עדתי במצרים, האשים שר ההסברה אֻסאמה הַיְכַּל "ידיים חיצוניות" עלומות בעידוד הפרעות. ראש הממשלה שרף החרה-החזיק אחריו בנאום לקוני ומגומגם בטלויזיה, כאשר דיבר על "כנופיה נסתרת שרוצה לכפות את רצונה על הרוב המוחלט". שרף הכחיש שמדובר בהתנגשויות על רקע עדתי, אך חזר והזכיר שש פעמים את המילה פִתְנַה (מילה אסלאמית טעונה המזכירה מלחמת אחים) וארבע פעמים את המילה קונספירציה (מוּאַאמַרַה).
כבר שנים מלינים הקופטים, 10% מהאוכלוסיה, על אפליה שיטתית במקומות העבודה, העדר חוק שיאפשר להם את החופש לבנות כנסיות ותקיפות מילוליות ופיזיות מצד סַלַפִים מוסלמים. מאז נפילתו של מֻבארכּ תכפו ההתקפות עליהם ומספר ההרוגים והפצועים הולך ומאמיר. הקופטים חשים כי הם מיעוט חסר הגנה, וההפגנה בלב קהיר, שסיבתה לכאורה פעוטה – הרס תוספת בנייה לא חוקית של כנסיה במחוז אסואן הנידח – שימשה פתיל לתבערה גדולה.
דיבורים ריקים על אחדות לאומית ופניה לתיאוריות קונספירציה חסרות בסיס כבר לא יוכלו להשיב את הגלגל לאחור. להפך, הם רק יוסיפו מצוקה למיעוט הקופטי החש במצור. הממשלה המצרית יכולה לתרום רבות לצינון הלהבות: להעביר את חוק בתי התפילה המאוחד שישווה את מעמד הכנסיות למעמד המסגדים במצרים, להגביר את השמירה סביב כנסיות קופטיות ולהגביל את השיח האנטי-קופטי המתלהם של אנשי דת רדיקליים בתחנות הלווין ובמסגדים. אך ממשלה שהופכת הכחשה לתכנית פוליטית לא תעשה דבר מכל אלה. תחת זאת, פנה שרף בנאומו לאנשי הדת, אנשי התקשורת, האינטלקטואלים והאמנים "למלא את מחויבותם הלאומית ולאטום את החורים במרקם החברתי". תפקיד הממשלה, לעומת זאת, מסתכם בנאומו בהגעה למקום האירוע. לא בכדי סיכם אתר החדשות המצרי אל-יום א-סאבע את נאומו של שרף כ"כנוע ומובס" וטען שמעבר להבעת צער הוא לא הביא כל בשורה חדשה.
לא ברור עד כמה שולטת המועצה העליונה של הכוחות המזוינים, בראשות הגנרל טנטאוי, באנרכיה ההולכת ותופסת אחיזה ברחוב המצרי. אף שהפיצוצים החוזרים ונשנים בצינור הגז בסיני פגעו קשות בכלכלה המצרית, פרשנים רבים הריעו למתפרעים מול בניין השגרירות הישראלית כביטוי "אותנטי" של קול הרחוב המצרי, שדוכא שנים תחת משטר מֻבארכּ. על מקבלי ההחלטות להבין שלא קיימת אנרכיה למחצה: פתיחת השסתום בפני ההמון המשולהב מול השגרירות מותירה את השד מחוץ לבקבוק, כשהוא מוכן לפגוע גם באלה שהמשטר חפץ ביקרם.
למחרת הפרעות כתב האינטלקטואל המצרי מאמון פַנְדִי מאמר דעה כי הבריונות (בלטגיה) הפכה למאפיין כה מרכזי של חברה והפוליטיקה המצרית, שרק שינוי כיוון פוליטי ותרבותי עמוק מצד הממשל הצבאי יוכלו לשנותה. אין כל אינדיקציה, כותב פנדי, כי הממשל אכן מעוניין בשינוי כזה: "מצרים סובלת מכֶּשֶל תרבותי לפני שהיא סובלת מכשל פוליטי". תחילתו של הפתרון, הדגיש, והאתגר הגדול העומד בפני מצרים, הוא הטיפול בכשל התרבותי.
טוב יעשה השלטון במצרים אם יקשיב לעצתו של מאמון פנדי ויודה בבעיותיה החברתיות של מצרים כצעד ראשון לטיפול בהן. לולא כן עלול גורלם של הנוצרים במדינה להיות כגורלם של בני דתם בלבנון או בעיראק.
