תוצאות הבחירות למג'לס ולמועצת המומחים באיראן עוררו מחדש את השיח במערב בנוגע למאזן הכוחות הפוליטי ברפובליקה האסלאמית. ההישגים שרשמו לעצמם תומכי הנשיא רוחאני בבחירות למג'לס – ובמידה פחותה בבחירות למועצת המומחים – העלו שוב את השאלה האם פניה של איראן לשינוי. בויכוח בין פרשנים, שהושפע לעיתים מהשקפותיהם הפוליטיות, היו שטענו כי תוצאות הבחירות מבטאות חיזוק משמעותי בכוחם של הרפורמיסטים והמתונים ומעידות כי פניה של איראן להתמתנות מבית ומחוץ. אחרים גרסו כי פסילת רוב המועמדים הרפורמיסטים על-ידי מועצת שומרי החוקה הותירה למעשה את הזירה הפוליטית בידי שמרנים ורדיקלים וכי ריכוז העוצמה הפוליטית בידי המנהיג העליון ומנגנוני הדיכוי, ובראשם משמרות המהפכה, מנטרל כל אפשרות לשינוי באיראן.
מאבקי הכוחות הפנימיים, אשר מאפיינים את הפוליטיקה האיראנית מאז המהפכה האסלאמית (1979), הגיעו לשיאם במהומות שפרצו בהנהגת האופוזיציה הרפורמיסטית בעקבות הבחירות לנשיאות בקיץ 2009. מאז בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות בקיץ 2013 מתנהל מאבק פנימי קשה בין ממשלו של הנשיא ליריביו בימין השמרני. בין אם יש במערכת הבחירות האחרונה משום בשורה לשינוי בין אם לאו, היא מייצרת הזדמנות לעיון מחודש ביחסי הכוחות באיראן.
