חייו של אדם", כתב תומס הובס ב"לוויתן" בהתייחסו למצב הטבעי של האנושות – המלחמה, הם "בודדים, עניים, נבזיים, אכזריים וקצרים". גם אם נאמץ גישה מעט אופטימית יותר לחיים, נמצא כי לטוב שבחיים אין זכות קיום ללא שני מרכיבים יסודיים של "חומר אפל" העוטף ומכסה אותנו מכל עבר: השגרה והטעות. אם לא נדע לקבלם, לא נוכל לחוות את ה"טוב" שבחיים – יוצא הדופן וה"נכון", פשוט משום שלא נוכל לזהותו. גרוע מזה, נחמיץ את ה"טוב" שבשגרה ובטעות עצמם, ולא נחווה את החיים במלוא מורכבותם.
בחודשים האחרונים האזנתי שוב ושוב, ואז שנית, לשני שירים שאני אוהב מאוד. בכל אחד מהם חוויתי צרימה מסוג אחר. לאחר הקשבות חוזרות ונשנות הבנתי שהצרימה, ולא פתרונה, היא זו שהופכת את השירים הללו לחוויה מענגת. אין צורך – אסור – להימנע ממנה; נוכחותה חיונית כדי להפוך את החוויה לשלמה ואת המוסיקה למושלמת.
Can't You Hear Me Knocking הוקלט על ידי הרולינג סטונז בשנת 1970 ונכלל באלבומם Sticky Fingers שיצא לאור באפריל 1971. בתקופה הזו, שנחשבת ל"תור הזהב" של הסטונז, מיק טיילור הנפלא היה הגיטריסט המוביל של הלהקה. הוא החליף את בראיין ג'ונס המנוח ב-1969 והוחלף על ידי רוני ווד ב-1974.
השיר, שאורכו למעלה משבע דקות, מורכב מבסיס שגרתי המסתיים בג'אם סשן ארוך שחברי הלהקה ניגנו להנאתם והוקלט, למעשה, ללא ידיעתם. את הקטע האינסטרומנטלי פותח הסקסופוניסט בובי קיז בליווי האורגן של בילי פרסטון (שניגן כמה טראקים בלתי נשכחים באלבום Get Back/Let it Be של הביטלס). בדקה 4:40 לוקח טיילור את המושכות מידיו של קיז ופוצח בסולו אופייני, מהפנט, מלא הבעה ורצוף מוטיבים ומשפטים חוזרים. יש ששומעים בסולו הזה השפעות של סנטנה, אולם אני שומע בו את הגאונות והאוזן המוסיקלית של טיילור לבדו.
טיילור, שיחד עם מעריצים רבים של הלהקה אוהב את השיר הזה במיוחד, זוכר כי הג'אם שבסופו היה כל כך לא מתוכנן, שחברי הלהקה כבר הניחו את כלי הנגינה שלהם בצד ושבו והרימו אותם כשהבינו שהחגיגה האמיתית רק מתחילה. כך הוקלט השיר שלימים זכה להכרה כאחד משירי הגיטרה האהובים והטובים ביותר של כל הזמנים.
מיק טיילור בהופעה הראשונה שלו עם הרולינג סטונז בהייד פארק, יולי 1969, והוא בן 20 בלבד
העובדה שהג'אם הוקלט בטייק אחד בלבד ניכרת היטב. הוא טבעי, זורם, לא מלוטש, ובמילה אחת – מושלם; בין היתר, בשל העובדה שיש בו טעות צורמת. השיר, בלוז איטי וגרובי ברֶה מז'ור (המהלך המוסיקלי הוא D–>C–>G), "יורד הילוך" כאשר מגיעים לג'אם, הנותן תחושה של מעבר לרה במודוס הדורי. הסולו של טיילור מבוסס על הסולם הפנטטוני המינורי השכיח במוסיקת הבלוז-רוק, אולם ב-5:32 (5:34 בקישור שלהלן) הוא טועה ומסיים משפט בתו סִי במול. התו אינו חלק מהסולם; אפשר לנגנו לכל היותר כ-passing note אולם "אסור" להיעצר בו. הצרימה מורגשת. טיילור מנגן את המשפט שנית, והפעם עם התו לָה, עובר לפָה. אנחת רווחה, הצרימה נפתרת, הסולו ממשיך והוא נהדר.
בשמיעות החוזרות של השיר הנפלא הזה, של הג'אם וסולו הגיטרה, ובהשמעה חוזרת ונשנית של הקטע המדובר, תהיתי מדוע הסטונז לא "מחקו" את הטעות. הרי אפשר היה לערוך את הקטע ולהעלים את הצרימה. להותיר את הג'אם מושלם, כביכול. רק לאחר זמן רב, מחשבה מרובה ובעיקר הרגשה, הבנתי: הג'אם מושלם רק בזכות הטעות האנושית הזו. אם היא לא הייתה, לא הייתי זקוק לפתרונה. דבר לא היה מפריע לרצף השמיעה. בזכותה אני אוהב יותר את הנגינה של טיילור: לב שבור הוא לב שלם.
את השגרה אני פוגש במוסיקה לעתים מזומנות. את Zero Chance, מתוך האלבום המעולה Down on the Upside של להקת הגראנג' סאונדגארדן (שכמו הסטונז תופיע גם היא בארץ בקיץ הקרוב), החשבתי תמיד לשיר "שגרתי" ועייף למדי. כמו כל שיר של להקה אהובה, יכולתי למצוא בו פנינים בדמות נגיעת גיטרה מעניינת או שילוב מלודי-הרמוני, אולם כשהייתי צעיר וחסר סבלנות יותר הייתי מעביר את השיר כל אימת שהייתי מגיע אליו: לא היה בו שום דבר מעניין במיוחד בעיניי, מה שהפך אותו ל"צורם" על רקע רוב השירים באלבום. לא רציתי להשתעמם, ואת הריגושים במוסיקה חיפשתי כאן ועכשיו.
בתקופה האחרונה, בדרך מקרה, יצא לי לשמוע את האלבום ברציפות, מתחילתו ועד סופו. כאשר התחיל Zero Chance ה"עייף" האזנתי לו בחצי אוזן, משום ש"ידעתי" שהוא משעמם. הרי "הכרתי" אותו. בתי השיר והפזמון נעים בין האקורד המרכזי, סול מז'ור, לאקורד המינורי המקביל בדרגה השישית, מי. אולם פתאום, לאחר כמעט שלוש דקות (2:54), הפתעה בגשר: מעבר משולש בין הדרגה הרביעית לדרגה השלישית, דו מז'ור וסי מינור, בהתאמה, וחזרה לסול מז'ור. ההפתעה היא קטנה, משום ששני האקורדים הם דיאטונים לסולם, אולם המהלך המלודי המלווה אותה בגיטרה, ושינויי הקצב והעצמה הנמסכים לפתע בשיר באמצעות חטיבת הקצב, גורמים ללב להחסיר פעימה.
הכרתי את ההפתעה הזו, כמובן. שמעתי אותה פעמים רבות בעבר ואהבתי אותה. לפעמים הייתי מעביר את השיר ה"משעמם" כדי להגיע אליה ישירות. לקח לי כמה שנים כדי להבין שלא היה לכך שום ערך: ערכה של ההפתעה נעוץ בשבירת השגרה. כשהיא עומדת לבדה, מנותקת מהשגרה, אינך מחסיר ולו רבע פעימה. המהלך המוסיקלי, כאמור, נמצא לחלוטין בתוך הסולם המרכזי של השיר; רק ההקשר הופך את ההפתעה למיוחדת.
מאז למדתי את הלקח, ובכל פעם שאני מגיע לשיר, אני שומע אותו מתחילתו ועד סופו, ומתרגש. ורק בזכות זה, הפלא ופלא, נגלו לאזניי עוד פנינים בשיר; הפתעות קטנות, מהלכים נידחים, המשובצים בשגרה פה ושם. ההכרח להאזין לשגרה גרם לי לזהות בה עוד ועוד הפתעות – כך בשיר הזה, וכך באלבום כולו. רק הכניעה לשגרה חשפה את תחנות היציאה ממנה.
כך הוא הדבר, נדמה לי, גם בחיים. אדם המרגיש שהוא טובע בשגרה, או שחייו רצופי טעויות, בוודאי לא ישאב נחמה מהדברים. אולם כדאי לזכור שליציאה מהשגרה ול"נכון" אין שום ערך בלא החומר האפל שנקרא שגרה וטעות. יוצא הדופן והנכון מקבלים את ערכם לא בהכרח מתוקף עצמם אלא בזכות היחס שבינם לבין סביבתם. הרדיפה אחריהם, והניקוי הקדחתני של החיים מהשגרה ומהטעות, עלולים להפוך את החיים למושלמים במובן המילוני, המשעמם, הרובוטי, הסינתטי של המילה.
חשוב מזה: אם נקבל את השגרה והטעות כחלק מהותי בחיים, נוכל להתחיל לזהות גם בתוך השגרה והטעות את יוצא הדופן ואת הנכון, ונבין כמה יופי החמצנו במרדף אחר השלמות. זה אולי לא יהפוך את חיינו לפחות אכזריים או קצרים, אולם זה לבטח ימהל אותם במעט יותר חמלה והשלמה, עם עצמנו ועם זולתנו. ובחיים האלה, גם אנושיות זה משהו.
