בשבועות האחרונים מיקדנו את המבט בהתנהלותם של רוחאני ואובמה כמנהיגים מזן חדש. הדגשנו את היותם מנהיגים המתעלים זרמי עומק בחברות מהן הם מגיעים. ניסינו לחבר בין הממסד הפוליטי בתוכו הם פועלים ובין הייחודיות שלהם כמתווכים בין קצוות שונים.
הסכם הגרעין הזמני שנחתם בז'נבה בשבוע שעבר הוא הזדמנות לסגור את המעגל. להסכם שותפות דמויות נוספות כמו שרי החוץ ונשיאת האיחוד האירופי, אולם נשיאי המדינות הם שהעניקו לו את הדחיפה והרוח הגבית.
נדמה, אם כן, כי הדברים הנכתבים על שני המנהיגים הללו כוחם יפה גם להסכם הזמני.
על ההסכם הזמני ניתן להביט כעל התנהלות ריאל-פוליטית נטולת אידיאולוגיה, התפשרות על עקרונות וערכים. כאשר ראש ממשלת ישראל מבכה על אסון היסטורי הוא משדר כי העתיד כבר נכתב וידוע מראש. האסון הוא תוצאה של חולשת המערב, וארצות הברית מובילה את ישראל אלי פי פחת. מול התנהלות כזו לא פלא ששר החוץ של ישראל פוזל לכיוון הענק הרוסי המסמל עוצמה וכוח. מול עוצמת האידיאולוגיה, ויחד אתה, ניצב הכוח של העוצמה. כוח לעצמו העטוף באידיאולוגיה, לא משנה מה תוכנה, ומסוגל להתמודד מול עוצמה נגדית.
אך ניתן להתייחס אל הסכם זמני כאל הצהרה של אמונה ב"יהיה בסדר" מזן אחראי. בין נקודות הקצה של תחילת המאבק או סופיות המאבק (האשליה של הסכם קבע) מקבל הסכם זמני על עצמו את אילוצי המציאות, וממקסם את האינטרסים ברגע נתון על מנת להגיע למערכה הבאה בתצורה שונה שתאפשר במקרה הרע לשמור על סטאטוס קוו ובמקרה הטוב להגיע לעמדה נוחה יותר.
למען האמת, קשה להתעלם מכובד המשקל הסמלי של חתימת ההסכם. אפשר לספר סיפור קטן כדי להדגים. באיראן מתפרסמים מדי יום עשרות יומונים וכתבי עת. אלו נמכרים בקיוסקים מיוחדים, שרבים מהם עדיין פורשים את העיתון בין שני מקלות ארוכים כדי שהציבור יוכל לעצור לדקה מהליכתו ברחוב, לעיין, ואולי לקנות (מי שעוד זוכר את גליונות "דבר" פרושים מחוץ למערכת ודאי יודע למה הכוונה). בבוקר שלאחר החתימה על ההסכם הוציאו כל העיתונים מהדורות מיוחדות, ותושבי טהראן התגודדו על מנת לעיין בהם. במוקדים מסויימים התפתחו הפגנות תמיכה ספונטניות. אחד העיתונים שדיווח על ההסכם בטון ביקורתי היה כיהאן (Keyhan), עיתון ותיק ורב השפעה המזוהה היום עם קו שמרני תקיף. לאחר שקראו האזרחים את הדיווח הלא אוהב במיוחד, החלו לצעוק בקצב, "כיהאן, ישראל, תנחומינו לכם". גם מי שאינו מומחה לפוליטיקה האזורית הבין את התבוסה שנחלה הקיצוניות באופן עמוק ועקרוני, כזה שמאפשר לראות גם בעיתון איראני חזק וגם בישראל המאיימת שני צדדים של אותו מטבע. פתח התקווה שנפתח היה פתח שמאפשר התהוות, שדוחה את ההנחה שהכל ידוע ואין רשות.
האמונה שהובעה בסיסמא הזו שונה מאד מאידיאולוגיה, ולעתים אפילו סותרת אותה. רוחאני ואובמה הם סוכנים של אמונה.
כשכתבנו על אובמה הבאנו את הציטוט הבא מתוך ספרו, "חלומות מאבי" (עמוד 259): "אבל אתה לא חבר בשום כנסייה? אני עדיין מחפש כנראה. טוב, את זה אני יכול להבין. אבל אם הייתה לך כנסייה משלך, זה היה מועיל לשליחות שלך. ובאמת, לא חשוב איפה. כי מה שאתה דורש מאתנו הכמרים, הוא שנניח הצידה כמה מהאינטרסים הארציים שלנו, לטובת הנבואה. הדבר מצריך הרבה אמונה מצדנו. זה גורם לנו לרצות לדעת מאיפה אתה שואב את שלך – את אמונתך".
איך זה שהאמונה של אובמה לא באה לידי ביטוי כלשהו בקהילה מוגדרת היטב, או במצע רעיוני ברור? זהו ההבדל הראשון בין אידיאולוגיה לאמונה. האידיאולוגיה מסמלת את הידוע. יש לה ערכים ברורים ומציאות שאליה היא שואפת. גם אם ההווה רחוק מהם, אורו של המגדלור ברור וחד. אל מול המגדלור הבהיר המציאות היא תמיד חיוורת. האמונה היא לא משואה יחידה באפלה גורפת. היא שואבת את כוחה מן המציאות. היא האור שהמציאות עצמה נוגהת בו. קשה לתחום אותה, מכיוון שהיא נוגעת לכל ונוכחת בכל. זה אולי עיקר כוחה; הנוכחות.
חווית האמונה של אובמה, וכמוהו גם של רוחאני וחבריו בפלג המתון של המהפכה האסלאמית, אינה חוויה של מרוץ אלא של זרימה. באחד מנאומיו המכוננים בהפגנות של 2009 השווה מיר חוסיין מוסווי, מי שכנראה ניצח באותן בחירות באיראן וכיום יושב כבר כמעט שלוש שנים במעצר בית, את הרפובליקה האסלאמית לנהר. הכל תקין, הוא אמר, כשהנהר זורם. אבל לפעמים מצטבר סחף, או שנתקעות אבנים באפיק. במצב כזה התפקיד של הפוליטיקאי, של המנהיג, הוא לסלק אותם ולאפשר את המשך הזרימה. קשה לשרטט קווי סיום ידועים מראש כאשר מלאים באמונה פנימית. כי לך תדע, אולי תבוא גאולה? אולי ייחרב העולם? בכל מקרה, עצם הזרימה היא כבר הישג.
אידיאולוגיה היא עניין של בחירה. ניתן להתנגד לה, להתנתק ממנה או לא להתייחס אליה. אידיאולוגיה היא מז'ורית וכך גם המאבקים שלה. לאידיאולוגיה יש כנסיות בהם היא מתנסחת ובהן היא מתנצחת. היא דומה בכך לצד הארגוני של דת גדולה, למוסדות שמנציחים את הכוח הביורוקרטי הטמון בפולחן מסודר ומשעתקים אותו.
אמונה היא יעוד. ניתן לכפור בה, אך גם הכפירה היא סוג של אמונה. האמונה יכולה להיות לא רק מז'ורית אלא גם מינורית. היא לא נאבקת כמו שהיא מתממשת, כיוון שהיא מתנסחת ונבחנת, בסופו של דבר, רק במציאות. האמונה אינה חייבת כנסיות רשמיות על מנת להתנסח, להתנצח או להיחרט באבן. הספר של אובמה מלא בתחושת יעוד פנימית אך נעדר הגדרה מסודרת של אותה אמונה. האמונה שלו רלוונטית לבתי השיכונים בהם הוא גר, לעשייה הפוליטית ולביקור באפריקה באותה המידה. לא לחינם הכותרת לספר של אובמה היא "חלומות מאבי, סיפור של גזע ומורשת". אלו הם חלומות של העולם הפנימי, זוהי מורשת וגזע אליו נולדים, לטוב ולרע. אמונתו של רוחאני אחראית לקריירה הפוליטית שלו, אך גם לעיצוב השקפת עולמו הפרגמטיסטית והריאלית. אותה אמונה עמדה גם, כנראה, בבסיס ההתרחקות של בנו האהוב ממנו, בנו שהתאבד והשאיר אחריו מכתב בו הוא מבטא שנאה לדתו של אביו ולאמונתו. האמונה היא החיים במלואם, ולא רק החזון וההגשמה.
עבור האידיאולוגים, מי שלא איתם הוא מכשול ואויב בדרך להגשמת המציאות הנכספת. כך למשל, המציאות של ישראל ביחס לגרעין האיראני היא 'מוכנות למלחמה'. עבור נושאי האידיאולוגיה ההגדרה של השחקנים במציאות היא קודם כל התשובה לשאלה הבאה: "הלנו אתה אם לצרינו?". ולכן מה שנותר לעשות הוא רק לכבוש. אפשר לכבוש באופן פיזי ממש או לכבוש את הלבבות כמערכה מתוכננת. הפרשנות הישראלית לחיוך של רוחאני הייתה כאל 'מתקפת חיוכים' – מערכה מתוכננת ומניפולטיבית של חיוכים שיכולים להתקיים בעצם רק לשם כיבוש, כיוון שהאויב האכזר אינו יכול אלא לכבוש או למות בניסיון לכבוש.
עבור המאמינים בגרסה של אובמה ורוחאני, כיוון שאמונה היא יעוד פנימי הרי שברור שלא כל אחד נושא בקרבו את אותה האמונה. ברירת המחדל היא שהאחר שאתו אני מְתַקשר לא בהכרח חושב כמוני או מזדהה איתי גם אם הוא מאמין כמוני. האתגר הגדול הוא התיווך והשכנוע. התווך הוא האזור שבו מנהיגות מגדירה את עצמה, המרחב שבו היא מנהיגה. מנהיג אינו שואב את כוחו מן הקצה, כיוון שהקצה הוא פנטזיה סוליפסיסטית. גם הפעולה עצמה, לכשתתבצע, דרושה להיות פעולה בקואליציה, בהסכמה רחבה.
אמונה כזו אינה שוללת שימוש בכוח כשצריך ומימוש אינטרסים פוליטיים. האמונה של רוחאני ואובמה היא אמונה המחברת בין כאן לעכשיו – זמן ומרחב המייצרים הווה תמידי. הווה כזה הוא הסכם זמני, שאין קבוע ממנו, בין האדם לבין המציאות שבה הוא חי, הסכם האומר שאין בלתו ואין בלתה למרות חסרונותיהם.
האמונה היא כמו מים המחפשים נתיב להתקדם בו, מִתְחַתרים, מסתובבים ולבסוף עוקפים את המכשולים, גם אם כל הנחלים יורדים אל הים לבסוף. האידיאולוגיה היא כמו קרח, קפואה, ידועה מראש וחזקה. הבעיה אתה היא שכשמתחמם היא נסדקת, נשברת ויחד אתה גורפת אל התהום גם את מי שסביבה.
