רעיון חילופי השטחים אינו חדש בהסכמים בין ישראל לעולם הערבי והוא התממש מספר פעמים – בין ישראל למצרים ולירדן בתום מלחמת העצמאות, ובהסכם השלום עם ירדן ב-1994. כיום הוא נועד לענות על המתח שנוצר בין הפרשנות הבין לאומית להחלטה 242, שמשמעה נסיגה ישראלית לגבולות 1967, לבין המציאות הדמוגרפית בת למעלה מחצי מיליון ישראלים מעבר לקו הירוק, מעשה ידיה של ישראל. לכן, ראשית, יש לראות בחילופי שטחים לא תביעה פלסטינית אלא גמישות פלסטינית, המבקשת לאפשר את שיווק ההסכם הן לציבור הפלסטיני (על ידי החלת תוקפה של החלטה 242 גם עליהם) הן לציבור הישראלי המבקש להימנע מפינוי מספר רב של ישראלים.
שנית, עלינו ללמוד להסתכל על שלושת רבעי הכוס המלאה יותר מאשר על רבע הכוס הריקה. הפלסטינים הציעו מקמפ-דייויד ועד אנאפוליס חילופי שטחים בסדר גודל של 2—3.4 אחוזים, ואבו מאזן אף אמר כי יהיה מוכן להגדיל זאת ל-3.8 אחוזים. עמדת ישראל, לעומת זאת, נעה מטאבה ועד אנאפוליס בשיעור של 6.5—8 אחוזים. אולמרט אמנם קיבל את העמדה הפלסטינית בדבר חילופי שטחים ביחס 1:1, אולם עדיין ניסה להקנות למסדרון בין עזה לבין הגדה משקל של 0.7% נוספים (ולא 1.3% כפי שצויין). זהו אינו פער גדול: על פי ההצעה הפלסטינית ישראל יכולה לשמור בריבונותה ובבתיהם 70—78 אחוז מהישראלים שמעבר לקו הירוק, בעוד שעל פי ההצעה הישראלית מדובר ב-84—87 אחוז. קרי, בתרחיש הסביר ביותר, לרבות זה של "יוזמת ז'נבה", ישארו 3 מכל ארבעה מתנחלים בבתיהם, ואולי אף יותר. הפער בין העמדה הפלסטינית לעמדה הישראלית הוא למעשה כ-50 אלף ישראלים, המהווים עשירית ממספר המתנחלים ופחות מאחוז ממספר היהודים בא"י. האם יש לתת לאחוז הבודד הזה למנוע מ-99 האחוזים הנותרים את הסיכוי להסדר קבע?
שלישית, לא ניתן לאחוז במקל בשני קצותיו: לבקש את גוש אריאל ולקונן על אדמות הישובים בתחומי ישראל. במקרה זה על ישראל לקיים מבחן עלות מול תועלת. גוש אריאל, שמזה עשור מספר תושביו אינו עולה על 18 אלף איש (ובניגוד למצויין באפרת ישנם עוד שבעת אלפים בלבד), ייצור "שרוך" באורך של 22 ק"מ מהקו הירוק שישראל תיאלץ לשלם עבורו 90 אלף דונם (1.5% משטח הגדה המערבית). זהו בדיוק גודל השטח המתוכנן להילקח מישובי "עוטף" עזה. לישראל אין כל צורך ביטחוני בהשארת אריאל, ועלותה של פעילות הביטחון השוטף שתידרש ל"אצבע" הזו, במשך 10 שנים בלבד לאחר חתימת הסדר קבע, תוכל להעניק לכל תושבי אריאל – שמחציתם עלו לארץ בשנות התשעים והגיעו לאריאל מסיבות כלכליות בעיקר – בתים מרווחים במרכז הארץ. לכן, ויתור על אריאל הוא צעד נכון לשני הצדדים: הוא ימנע את ביתור המדינה הפלסטינית, יחסוך לישראל נקודות חיכוך פוטנציאליות ועלויות בטחוניות לא נחוצות, ויצמצם את הפגיעה בישובים בתוך ישראל.
באשר לירושלים, אבו מאזן הציע באנאפוליס כי 70 אחוז משטחה של "ירושלים המאוחדת", על כל 530 אלף תושביה היהודיים – למעט הר חומה שנבנתה לאחר החתימה על הסכם אוסלו – יישארו בריבונות ישראל. הפלסטינים אינם מעוניינים בהמשך זכות התושבוּת לפלסטינים בירושלים אלא רק בשמירת הזכויות הסוציאליות והביטוחיות הנצברות. הם גם חדלו מלדבר במושגים של "עיר פתוחה" כבר לפני עשור, לאחר שהבינו כי לכל דבר "פתוח" חודרת רוח ההתנחלות הישראלית.
האו"ם לא נחל הצלחה רבה עד כה בכפיית החלטותיו המשמעותיות על הצדדים, ביניהן החלוקה, בינאום ירושלים, חופש השיט הישראלי במיצרי טיראן והפסקות אש רבות לאורך השנים. הוא הצליח בכך רק שעה שהיה שיתוף פעולה נקודתי בין המעצמות המרכזיות, למשל במלחמת קדש. לכן, ארה"ב נותרת שחקן מרכזי גם אם היא עדיין היחידה הנוטה לצד הישראלי. הסיכוי לפריצת דרך להסכם קבע טמון בשינוי בעמדתה שעוד עשוי להתרחש. היא וגורמים אחרים יכולים להשפיע על זימונם של הצדדים למו"מ, על התיווך במהלכו, על יישומו של ההסכם ועל הבטחת יציבותו, אולם הם אינם יכולים להחליף את הצדדים בכל הנוגע לרצון ולנחישות להגיע להסדר.
ומלה אחרונה על יוזמת ז'נבה. יוזמה זו, שהיא אמנם בלתי פורמלית אך גובשה על ידי בכירים בהווה ובעבר משני הצדדים, היא היחידה שהצדדים לא ביקשו בה תיווך וסיכמו ביניהם את כל הסוגיות, לרבות בנספחים מפורטים. עשור של סקרים מראה שלפרמטרים של יוזמת ז'נבה ישנה תמיכה של 45—60 אחוזים בשני הצדדים. חבל שרייטר בחר לא להזכיר את הפליטים, משום שבאופן מעשי הוסכם על שיבה של מספר נמוך מזה שהציע אולמרט. סוגיה זו גם מייצגת באופן הטוב ביותר את רוח הצדדים להסכם ז'נבה: פרגמטיות ופשרה שתמנענה מ"חלומות" העתיד של הצדדים לשעבדם להמשך החיים בסיוטי ההווה.
