הפילוג הכרוני בין פתח וחמאס, הנכנס בימים אלו לשנתו ה־12, היה תמיד נחלתם של הפלסטינים, ועורר עניין מועט בלבד בעולם הערבי. אולם כעת עומדת על הכף יוקרתה של מצרים, המתווכת, לאחר שחמאס הסכימה ללא הסתייגות לנוסחת הפיוס שהציעה, ואילו פתח מהססת ומושכת זמן. האם מצרים, השומרת על חשאיות באשר לפרטי הדיונים, תנקוט עמדה ותטיל אשמה פומבית על אחד הצדדים?
באוקטובר אשתקד חתמו פתח וחמאס על הסכם פיוס "היסטורי" (אחד מני רבים) שהיה אמור להשיב את כוחות הביטחון של מחמוד עבאס למעברי הגבול ברצועת עזה עד 1 בדצמבר 2017. אולם ההסכם מעולם לא יושם. במרץ השנה נעשה ניסיון להתנקש בראש הממשלה הפלסטיני ראמי חאמדאללה ובראש המודיעין מאג'ד פרג' בעת ביקורם ברצועת עזה, מעשה שהביא להידרדרות חדה ביחסים בין הצדדים. מאז התנהלו השיחות בקהיר על אש נמוכה, לצד סנקציות הולכות ומחריפות של רמאללה נגד עזה.
בשבוע שעבר פרסמה מצרים את נוסחת הפשרה שלה, הכוללת מהלך הדרגתי של ויתור חמאס על סמכויותיה ברצועה. במהלך ארבעה שלבים, ובכל אחד מהם אמורות פתח וחמאס לפעול זו בצד זו. בשלב הראשון אמורה הרשות הפלסטינית לבטל את הסנקציות הכלכליות על חמאס ולחדש את תשלום המשכורות לפקידים המובטלים בעזה, וכן לחדש את אספקת הדלק לתחנות הכוח ברצועה, לצד הדיונים על הקמת ממשלת אחדות חדשה.
בשלב השני אמורה חמאס למסור את כספי המסים שהיא גובה לידי הרשות הפלסטינית בתמורה לתשלום חלק מהסכום לאנשי הביטחון שהעסיקה חמאס מאז השתלטה על הרצועה ב־2007. בשלב זה גם אמורה חמאס לסגת ממעברי הגבול עם מצרים ועם ישראל. בשלב השלישי אמורה מצרים לפקח על איחוד מחדש של מערכת המשפט ברצועה ובגדה, וכן לפקח על רשות הקרקעות. השלב הרביעי והאחרון הוא כינוס שיתקיים בקהיר, ובו יידונו שילוב חמאס במועצה הלאומית הפלסטינית ובאש"ף, וכן נושא חירויות האזרח בגדה וברצועה.
חמאס השיבה מיד בחיוב לנוסחה המצרית, ואילו פתח הגישה "הסתייגויות". מה שמפריע לפתח הוא ההדרגתיות בתהליך, המאפשרת לתהליך לקרוס באמצעו, ובייחוד הערפול סביב ויתור חמאס על סמכויותיה הביטחוניות. המחויבות המוטלת על הרשות להתחיל לשלם לפקידים ולשקם את עזה ברורה ומיידית, ואילו ויתור חמאס על נשקה תלוי בפעילותן של "ועדות ביטחוניות" – והרי ידוע שוועדות הן המקום שבו נושאים נקברים.
בכיר פתח ג'בריל רג'וב הגדיר בבירור את היעד האסטרטגי של ממשלת רמאללה. "אנחנו מוכנים לחזור לעזה מחר", אמר רג'וב בריאיון לטלוויזיה הפלסטינית ב־18 ביולי, "אך על חמאס לחדול מכל סממני השלטון בשטח. לא נחזור כבני ערובה". רג'וב הכחיש בריאיון את הסנקציות הכלכליות שהפעילה הרשות הפלסטינית על עזה בחודשים האחרונים, ובהן קיצוץ בתשלום חשבון החשמל של הרצועה, הפסקת המשכורות לפקידי הרשות והפסקת מימון הטיפול בחולים מחוץ לרצועה. הוא אף טען כי למרות "הבור" התקציבי של הרשות, התעקש אבו מאזן לממן את הקייטנות בעזה על חשבון לשכת הנשיאות. את הקשיים ביישום ההסכם תלה רג'וב ב"שחקנים אזוריים שאינם רוצים שלמצרים יהיה תפקיד בתיווך" – רמז עבה לקטר, התומכת האחרונה של חמאס בעולם הערבי.
באופן רשמי נמצא הכדור כעת במגרש של פתח. גם מבלי לנקוט עמדה מפורשת נגד המסמך המצרי, ואפילו לאחר אימוצו לכאורה, תנועתו של מחמוד עבאס יכולה למסמס את התהליך בכל אחד משלביו, כפי שכבר קרה בעבר. אולם מעניינת בהקשר הזה עמדתה של ישראל: האם יש לה השפעה על הדיונים בקהיר ועל גיבוש המסמך המצרי? האם היא מעוניינת בחזרת הרשות הפלסטינית לרצועה? ממשלת נתניהו או גורמי הביטחון בישראל טרם ענו על השאלות האלה.
