כיצד יש לפעול לנוכח השימוש שעשה המשטר הסורי בנשק כימי נגד אזרחים בפרברי דמשק ב-21 באוגוסט 2013? בעת ששורות אלו נכתבות, חברי הקונגרס האמריקני דנים ביתרונות ובחסרונות של פעולה צבאית של ארצם נגד סוריה, לאחר שהנשיא ברק אובמה, שהתחייב שלא להשלים עם שימוש בנשק כימי בידי סוריה, העביר את הכדור למגרשם. אך לנוכח חומרת המעשה שעשתה סוריה, הקהילה הבינלאומית – ולא ארצות הברית – היא שצריכה להעניש את האחראים לפשע הנתעב.
משקיפים רבים, כולל רוב הפרשנים בישראל, טוענים כי הקהילה הבינלאומית הנה חסרת אונים לנוכח ההתנהגות של המשטר הסורי בראשות הנשיא בשאר אל-אסד מאז תחילת ההתקוממות נגדו בשנת 2011, ובמיוחד כאשר מדינות בולטות כמו רוסיה וסין ומדינות נוספות כמו איראן מעניקות לו את תמיכתן. ואולם, הניסיון המצטבר של הקהילה הבינלאומית בהתמודדות עם מעשי רצח המוני מצביע על כך שיש דרכים יעילות כדי להעניש ולהרתיע את סוריה גם בנסיבות האלה.
הצעד הראשון שהקהילה הבינלאומית יכולה לנקוט נגד סוריה היא הוצאת צווי מעצר בינלאומיים נגד כל מי שחשודים בביצוע פשעי מלחמה מ-2011 ואילך, ובמיוחד נגד מי שאחראים לשימוש בנשק כימי נגד אזרחים. כאשר יתקבל מידע נוסף על ההתקפה בנשק הכימי בסוריה יש סיכוי טוב שייוודעו עוד פרטים על זהותם של פושעים אלו ועל מקום הימצאותם. למרות שאין זה סביר שפושעים אלו יסגירו את עצמם, או שיוסגרו על ידי המשטר הסורי, הניסיון מלמד כי הם לא יוכלו לחמוק מן הצדק לעד. פושעי מלחמה נאצים עומדים לדין גם כיום, יותר משבעה עשורים לאחר שביצעו פשעים נגד האנושות, וגם פושעי מלחמה אחרים, למשל ממדינות הבלקן, נשפטו על ידי בתי משפט בינלאומיים זמן לא רב לאחר מעשי הזוועה שביצעו.
שנית, יש להקים קואליציה חובקת עולם נגד השימוש בנשק כימי על ידי המשטר הסורי, הכוללת את כל 193 החברות באו"ם. אמנם, כמה מדינות, בעיקר רוסיה, סין ואיראן, תומכות כיום בסוריה וכנראה יתנגדו למהלך כזה. אך עדיין נותרו 189 מדינות שאפשר לשכנע אותן להצטרף. זאת ועוד, אם קואליציה מסיבית כזו תקרום עוד וגידים, האם ניתן להעלות על הדעת כי רוסיה, סין ואיראן, התלויות כל כך בשאר מדינות העולם, תוכלנה להתעלם מכך?
ולבסוף, הקהילה הבינלאומית צריכה להתייחס לסוריה כאל מדינה מצורעת כל עוד הנשיא אסד מחזיק במוסרות השלטון בה. בהתאם לכך, יש לסגור את שגרירויות סוריה ברחבי העולם, יש לגרש את הדיפלומטים הסורים מכל המדינות החברות באו"ם (ואולי גם מן האו"ם עצמו), ויש לתפוס את כל נכסיה של סוריה בכל מקום ומקום – לרבות נכסים של מי שחשודים בביצוע פשעי מלחמה. הסנקציות הבינלאומיות שננקטו נגד דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד הן תקדים חשוב בהקשר זה.
אם הקהילה הבינלאומית תנקוט את כל הצעדים האלה, הלחץ על המשטר הסורי ועל תומכיו מבית ומחוץ עשוי לגבור, ואולי אף להפוך לבלתי נסבל. זאת משום שיהיה בכך משום איתות ברור כי עבור הנשיא אסד עצמו, ועבור יתר האחראים למעשי הזוועה, "המשחק נגמר" גם אם יצליחו לנצח בקרב על סוריה, והדבר עשוי לעודד "עריקה" ממחנה תומכי המשטר.
מדוע דרך פעולה כזאת עשויה להועיל יותר מאשר פעולה צבאית אמריקנית נגד סוריה, אשר נדונה כיום על ידי הקונגרס האמריקאי, ואשר זוכה לתמיכה רחבה במדינות כמו ישראל?
ראשית, אין כל ערובה לכך שפעולה צבאית אמריקנית תשיג את מטרתה, כלומר תעניש ותרתיע את סוריה. סביר יותר להניח כי מי היו מעורבים בהפעלת הנשק הכימי נגד אזרחים ניצלו את הזמן שחלף מאז השימוש בנשק הכימי כדי למצוא מסתור, וכי מי שייפגעו מן המבצע, גם אם ייעשה שימוש בנשק מתוחכם, יהיו אזרחים חפים מפשע, לא רק בסוריה עצמה אלא גם במקומות אחרים במזרח התיכון. יתר על כן, לא ברור שפעולה צבאית מוגבלת נגד סוריה, כגון זו שארצות הברית תוכל לבצע, תרתיע את משטר אסד, ובמיוחד אם יצליח להציג עצמו כמי שהצליח לעמוד מול "תוקפנות זרה". מצרים של גמאל עבד אל-נאצר בתקופת "התוקפנות המשולשת" (מלחמת סואץ ב-1956) ועיראק של סדאם חוסיין בזמן "תוקפנות השלושים" (מלחמת המפרץ ב-1991) הן שני תקדימים חשובים.
שנית, אם מערכות הפיקוד והשליטה של סוריה ייפגעו על ידי הפעולה הצבאית האמריקנית, התוצאה עשויה להיות פחות שליטה של המשטר הסורי על כוחות הביטחון שלו, ובכלל זה יחידות הנשק הכימי של הצבא הסורי. על פי כמה דיווחים, ייתכן שזו הייתה הסיבה לשימוש המסיבי בנשק כימי על ידי הצבא הסורי ב-21 באוגוסט האחרון, ותרחיש זה עלול לחזור על עצמו.
שלישית, לפעולה צבאית אמריקנית נגד סוריה עלולה להיות השלכות אזוריות חמורות. סוריה ובנות בריתה , איראן וארגון חזבאללה הלבנוני, שלהן יש אינטרס ברור בהישרדותו של משטר אסד, עלולות להגיב באלימות נגד מדינות שכנות, כמו ישראל, ירדן, תורכיה והמונרכיות המפרץ, ואולי גם לתקוף מטרות אמריקניות במזרח התיכון ומחוצה לו, והדבר עלול להחריף עוד יותר את המתחים והעימותים האזוריים והבינלאומיים. לעומת זאת, מהלכים הזוכים ללגיטימציה בינלאומית, כגון אלה שתוארו קודם, ואולי גם נוספים, יכולים למנוע תרחיש זה.
אבל הסיבה העיקרית לכך שפעולה קולקטיבית של הקהילה הבינלאומית נגד סוריה היא טובה יותר מפעולה צבאית של ארצות הברית לבדה, היא שפעולות צבאיות שנועדו "להעניש" ו"להרתיע", ובמיוחד כאלה שננקטות בידי מי ששם עצמו ל"שוטר עולמי", עלולות לצאת מכלל שליטה. הדוגמא הבולטת ביותר לכך מאז 2001 היא עיראק, שם הניסיון להדיח את הנשיא סדאם חוסיין ומשטר הבעת' גרם במקום זאת לתבוסה פוליטית וצבאית של ארצות הברית, במידה רבה בגלל המתחים והסכסוכים הפנימיים שהסלימו עקב הפלישה האמריקנית והפירוק של המוסדות הפוליטיים והצבאיים של המדינה העיראקית בידי כוחות הכיבוש. ההתערבויות הצבאיות באפגניסטאן בשנת 2001, ובאופן מוגבל יותר בלוב בשנת 2011, היו לגיטימיות יותר, במיוחד משום שארגון בינלאומי, נאט"ו, ולא רק ארצות הברית, הוא שביצע אותן. אבל גם בשני המקרים האלה, יציבות פוליטית וביטחונית טרם הושגה, ובכל מקרה ספק אם התערבות מוגבלת כזו תספיק כדי להפיל את משטר אסד בסוריה. סביר יותר להניח שהיא רק תגרום להחרפה נוספת במלחמת האזרחים המשתוללת במדינה זו, על כל הכרוך בכך.
לסיכום, ההתקפה בנשק הכימי נגד אזרחים שביצעה סוריה היא פשע נגד האנושות. ככזאת היא צריכה להיות מטופלת על ידי הקהילה הבינלאומית כולה ולא על ידי ארצות הברית, ואמצעים אחרים מלבד האמצעים הצבאיים צריכים להישקל בהקשר הזה. הדבר לא רק יגדיל את הסיכויים "לעשות את הדבר הנכון" בסוריה, ולא לחזור על טעויות העבר, אלא גם יאפשר להתמודד עם אתגרים דומים בעתיד.
פרופ' אורן ברק הוא ראש המחלקה ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים
