צילום: מתוך ויקיפדיה
חיילים ישראלים בלוד, במהלך מהומות מאי 2021 (תצלום מתוך ויקיפדיה)

מי ישמור על התקווה? אירועי מאי, מבט לאחור

מה השתנה בירושלים בשנה ומשהו שחלפו מאז אירועי מאי 2021 מבחינת המאבק בין ישראל לפלסטינים? מסה

במאי 2021 התלקחו ברחבי הארץ אירועים שנודעו בקרב הציבור הישראלי כ"שומר החומות". במקביל למלחמה בעזה ולהתנגשויות בין פלסטינים וכוחות משטרה ישראליים בהר הבית, החלו להתלקח אירועים אלימים בין ערבים ליהודים בערים המעורבות ובוואדי עארה. פרשנות האירועים שנויה במחלוקת בציבור הישראלי – היו שראו באירועים הוכחה לכך שערביי ישראל הם גורמים מסוכנים המחכים להזדמנות לקום על היהודים ולכלותם; היו שראו בהם קריסה של מרקם החיים הישראלי – איזון עדין בין ערבים ליהודים בישראל שהלך והתגבש בשנים האחרונות, וקריסה שבמסגרתה שני הצדדים פנו לאלימות במקום לשלום; והיו, גם בקרב החברה היהודית, כאלו שראו באירועים התקוממות מוצדקת של אוכלוסייה העוברת דיכוי חוזר ונשנה על ידי המנגנונים המשומנים והעוצמתיים של מדינת ישראל, אוכלוסייה שלא נותרה לה ברירה אחרת מלבד ההתקוממות. ברם, בציבור הערבי, דומה כי היו כאלו שהחזיקו בדעות אחרות לחלוטין: לדידם, הייתה ההתקוממות הוכחה מבורכת לכך שבעם הפלסטיני עוד נותרה רוח לחימה והתנגדות.

אירועי שומר החומות החלו בירושלים – בה התקיימו העימותים הראשונים בין פלסטינים לכוחות הביטחון, וגם צעדת הדגלים הישראלית. במרכז האירועים בירושלים עמדו שלושה מוקדים מרכזיים וותיקים של חיכוך עם כוחות הביטחון – שער שכם, שכונת שיח' ג'ראח והר הבית. בשלושה מוקדים אלו עוסקת כתבתה המפורטת של הנאדי קואסמי באתר מתראס, אתר תקשורת ופובליציסטיקה פלסטיני. סקירתה של קואסמי מנתחת בנפרד כל אחד מן המקדים הללו. השאלה המרכזית של קואסמי היא – מה השתנה בירושלים בשנה שעברה מאז אירועי מאי 2021 מבחינת המאבק בין ישראל לפלסטינים?

הריכוך במדיניות הישראלית

ראשית כול, קואסמי מבחינה בעובדה בולטת אך חשובה: השנה לא התלקחו מהומות בירושלים ובשאר חלקי הארץ, גם לא סביב הרמדאן. יותר מכך, דומה כי למהומות דאשתקד הייתה השפעה מסוימת על המדיניות הישראלית, שהתרככה מבחינות רבות. ברם, ולעומת רבים בציבור היהודי הישראלי, ביניהם כאלו הנמנים עם השמאל המדיני, קואסמי איננה רואה זאת לחיוב כלל. זאת משום שלדעתה אין מדובר בהרפיית הלפיתה של הדיכוי הישראלי בפלסטינים – אלא דווקא בהמשך הדיכוי בערוצים אחרים, נסתרים יותר, ובכך בעצם בהעמקה שלו. לדידה, ההתקוממות של העם הפלסטיני איננה התפרקות מאיימת של הסדר אלא התקוממות לאומית מבורכת. העובדה שהיא פרצה הייתה מקור של תקווה לכך שישנן עוד פרצות בשליטה הישראלית, ושלפלסטינים עוד כוח לעמוד כנגדה. לכן, העובדה שהמהומות אינן חוזרות על עצמן היא סיבה לדאגה ולא לשמחה. 

דומה כי למהומות דאשתקד הייתה השפעה מסוימת על המדיניות הישראלית, שהתרככה מבחינות רבות

הריכוך של המדיניות הישראלית ניכר בייחוד בשער שכם. ב־2021 היה שער שכם אחד המוקדים המרכזיים של המהומות בעקבות העובדה שמשטרת ישראל סגרה בפני הפלסטינים את מדרגות השער ואת הרחבה שלו, שם נהגו להתקהל צעירים פלסטינים בערבי הרמדאן, לחגוג, ולעיתים לקרוא קריאות פטריוטיות ולהתעמת עם השוטרים הישראלים. השנה הודיעה המשטרה מראש כי לא תסגור את המדרגות, ובכך נמנעה מראש מיצירת החיכוך הזה. ברם, קואסמי מצביעה על כך שמטרתה של משטרת ישראל איננה להקל על הפלסטינים – מדובר כאן רק בשכלול של האסטרטגיה. המשטרה הפסיקה לנקוט כוחניות גלויה של סגירת המדרגות ושל פיזור ההמון המתכנס שם באמצעים כמו רימוני הלם ובואשים, אך זו דווקא האסטרטגיה שאפשרה לפלסטינים להתעמת עם המשטרה כהמון מאוחד ומותקף. במקום זאת, המשטרה נוקטת מתודות חבויות יותר ואישיות יותר – היא עוצרת ללא עילה אנשים שהיא מכנה "מסיתים", לעיתים באלימות רבה; היא מפזרת מסתערבים בין המתקהלים כדי לגרום לתחושת חוסר ביטחון וכדי לפורר את הליכוד של המתקהלים, והיא אף משתמשת בפלסטינים כנגד עצמם בכך שהיא מאפשרת לסוחרים להקים על המדרגות דוכנים שלמעשה מפריעים להמון המבקש להתעמת עם המשטרה. אסטרטגיה זו גם מצליחה – בניגוד לשנה שעברה, אף עימות בסדר גודל משמעותי לא התפתח בין התושבים לבין המשטרה.

בשיח' ג'ראח, התופעה של ריכוך המדיניות החלה כבר בשנה שעברה. כזכור, בשיח' ג'ראח ישנן כמה משפחות שמעל ראשן ריחף צו פינוי. מצב זה נובע מכך שהן התגוררו מאז מלחמת 1948 בנכסים שהיו בבעלות יהודים שברחו מאזור הכיבוש הירדני. הנכסים יושבו מחדש על ידי הירדנים בפליטי מלחמה מישראל, אך נותרו, פורמאלית, בבעלות יהודית. הבתים נמכרו לעמותות מתנחלים העוסקות בייהוד ירושלים, שביקשו לפנות את המשפחות הפלסטיניות לטובת הרחבת נקודת ההתנחלות היהודית בשכונה – שגם היא הוקמה על ידי פינוי משפחות פלסטיניות שהיו בסטאטוס דומה. בזמן אירועי מאי, היה אמור להתקיים הדיון המכריע בבית המשפט העליון בעניין הפינוי – אך זה נדחה עקב חשש שהחלטה לפנות את המשפחות תחריף עוד יותר את המצב. השנה, כשהתקרב מחדש מועד הרמדאן, וישראל חששה מחזרה של ההתפרעויות, התכנס בית המשפט העליון והודיע על החלטה סופית נגד פינוי המשפחות. הדבר עשוי להיראות כהישג מרשים, וקואסמי אף מכירה בכך שיש כאלו שחושבים כך. ברם, לדעתה, זהו חלק מאותה אסטרטגיה ישראלית המבקשת להימנע מן המוקדים שהובילו להתקוממות ביד אחת, וביד השנייה מבקשת להמשיך לבצע את מדיניותה: העמקת השליטה על הפלסטינים ודיכויים וייהוד ירושלים. 

הדבר ניכר, לדעת קואסמי, בהחלטה עצמה של בית המשפט: בית המשפט אומנם פסק שאין לפנות את המשפחות, אך סירב להכריע בעניין הבעלות בתואנה שהדבר איננו בתחום מומחיותו. החלטה זו גלגלה בפועל את האחריות על הקרקעות לעיריית ירושלים, המנהלת מאז 2018 פרויקט להסדרת רישום המקרקעין (הידוע גם כ"טאבו") של קרקעות מזרח ירושלים. פרויקט זה שנוי במחלוקת: מצד אחד, עיריית ירושלים טוענת שהוא לטובת תושבי מזרח העיר מפני שהיעדר הרישום בטאבו מונע מהם לקחת משכנתאות; ברם, קואסמי איננה סומכת על השלטונות הישראליים שהם רוצים בטובת הפלסטינים, ולטענתה, הפרויקט איננו יותר מאשר דרך מנהלית מתוחכמת להשתלט על כמה שיותר קרקעות פלסטיניות. משמעותו של הסירוב של בית המשפט העליון להכריע בעניין הקרקעות בעצם מעביר את האחריות על רישומן בטאבו לפקידי העירייה – ולקואסמי אין ספקות רבים לגבי איזה צד בסכסוך הללו יבחרו. מה גם שאותו פרויקט להסדרת מקרקעין פסק לטובת המתנחלים בסכסוך דומה שהתנהל על חלקה המערבי של השכונה. במקום שהיה כיבוש רועש, כעת יש כיבוש שקט המבקש לקחת כמה שיותר ולשלם כמה שפחות. 

תרומת הפתח לשקט

לריכוך המדיניות בשטח של הצד הישראלי יש תוצאות דומות לאלו שבשער שכם: העימותים בשכונת שיח' ג'ראח התרחקו מן האופי האלים שהיה להם בשנים עברו, וקיבלו אופי כמעט פסטיבלי. אם לעימותים האלימים דאז הייתה השפעה מלכדת על תושבי השכונה, שחשו עצמם במצב מלחמה, ותמכו במשפחות באופן מסיבי, כעת משנעלמו, התמיכה מקבלת אופי חלקי וזמני. בצר להן, פונות המשפחות לשמאל היהודי ונעשות תלויות בו – מצב שקואסמי רואה לשלילה: לראיה, בעקבות זאת, המשפחות כמעט חתמו על הסדר עם השלטונות הישראליים בעוד שקואסמי סבורה שבמצב זה התגובה הדרושה היא מאבק חסר פשרות; כל פשרה תוביל להתחזקות הצד הישראלי ולהיחלשותם של הפלסטינים. תפיסה זו ניכרת גם באופן שבו מתארת קואסמי את הנוכחות של תנועת פתח בשיח' ג'ראח, נוכחות שהיא בעיניה לצנינים – פתח, שבעבר הייתה מוקדשת למאבק חסר פשרות בישראל, שירתה בשכונה את סדר היום של הרשות הפלסטינית: שמירה על שקט בכל מחיר וניסיון להרגיע את המחאה ולהשתלט עליה. אנשי פתח מנעו באופן אקטיבי מן המחאה להפוך מאירוע קרנבלי לעימות של ממש, והשתיקו כל מי שניסה לצעוק ולסחוף אחריו את ההמונים. 

למעשה, השאלה העיקרית של קואסמי היא השאלה העממית: לדעתה, יש להיאבק, והמאבק היחיד האפשרי הוא מאבק עממי, מאבק שאיננו מנוהל, כמו הרשות, על ידי אינטרסים ורצון לשליטה, אלא מוקדש באמת ובתמים לאינטרס של העם. אך על פי רוב, מאבק כזה איננו יכול להיות ספונטני, והוא זקוק לפעילות פוליטית כדי לקיימו. בעבר, פעלה בירושלים רשת של ארגונים פוליטיים ומוסדות לאומיים שהיו בסיס לפעילות פלסטינית מאורגנת כזו. ברם, ישראל סגרה את המוסדות הלאומיים, ופגעה אנושות בפעילות הפוליטית הפלסטינית בירושלים. בשנה שעברה, מוקדי עימותים ישירים הביאו להתקוממות ספונטנית – אולם מן הרגע שישראל העלימה את אלו, הפלסטינים מתקשים להתגייס, וגם עובדה זו היא תוצאה של הדיכוי ההולך ומעמיק של ישראל.

למעשה, השאלה העיקרית של קואסמי היא השאלה העממית: לדעתה, יש להיאבק, והמאבק היחיד האפשרי הוא מאבק עממי, מאבק שאיננו מנוהל, כמו הרשות, על ידי אינטרסים ורצון לשליטה,

מן הזווית הזו בוחנת קואסמי גם את המצב בהר הבית. גם בחזית זו היא סבורה כי ההתנגדות הפלסטינית הולכת ונחלשת לעומת השנה שעברה, אז הצליחה ההתנגדות הפלסטינית למנוע עליית יהודים להר הבית ביום ירושלים. השנה, תופעת העלייה להר הבית רק התגברה – הן מספרית והן מבחינת קיום פולחן יהודי בהר הבית. אפילו התקווה שמפני שהפסח נפל ברמדאן יהיה ניתן לגייס נוכחות פלסטינית משמעותית במסגד ובכך למנוע עליית יהודים להר בפסח – התבדתה. 

ברם, בהר הבית היה המצב שונה מבשני המוקדים האחרים: זהו המוקד היחיד בירושלים שהתקיימו בו עימותים של ממש, וישראל אף הפעילה בו אלימות בסדר גודל כמעט חסר תקדים. מצד שני, גם התעוררה התנגדות בהר הבית: ראשית כול, ביום שישי וביום שבת של הפסח, שבהם הייתה כוונה של קיצוניים יהודים לנסות להקריב קורבן פסח בהר הבית, הצליחה דווקא להימנע עליית יהודים להר. ארגונים כחמאס מיהרו לשבח את ההישג ולנסות לשייכו לעצמם. קואסמי, המתייחסת בעוינות מסוימת לתופעה זו, מדגישה שיש להעריך מצב זה בצורה מפוכחת: אם כוחה של ההתנגדות הפלסטינית כה רב, מדוע לא הצליחה למנוע עליית יהודים גם בשאר הימים? 

אך בהר הבית גם מתרחשות תופעות שקואסמי רואה בהן מקור לתקווה: למשל, קבוצה קטנה של נערים הצליחה להישאר בהר לאחר המעצרים ההמוניים של המשטרה. הללו השתמשו בדרכי מאבק יצירתיות כיצירת רעש, לצד כאלו מסורתיות יותר, כחסימת דרכם של העולים היהודים להר בבריקאדות. הדבר אומנם לא חסם את המתנחלים, אך הקשה עליהם. נוסף על כך, היו גם פלסטינים שהצליחו לתפקד כ"מוראביטון" ו"מוראביטאת" בהר (הכינוי מתייחס לקבוצות של פלסטינים ופלסטיניות שנהגו להיצמד לעולים היהודים להר ולהפריע להם) – דבר שלא אירע כבר כמה שנים. מעבר לכך, בצד המזרחי של ההר, היו גם פלסטינים שהצליחו לקיים כמה פעולות סמליות של תביעת בעלות על האזור: פרישת שטיח תפילה למרגלות שער הרחמים, ריצוף דרך העפר המובילה אליו, הרכבת ברזים למתפללים ואף הוצאת עמדת המשטרה שהייתה שם מחוץ לשטח ההר. גם כאן, כמו בשיח' ג'ראח, הגורמים הרשמיים, בדמות הווקף הירדני, הפריעו למאבק וניסו להגבילו. 

מצב הולך ומחמיר

בסך הכול, מסכמת קואסמי, מצבה של ההתנגדות הפלסטינית בירושלים קשה, והוא הולך ומחמיר. הדבר נובע מעשורים ארוכים שבהם ישראל מדכאת פעילות פוליטית ופעילים פוליטיים ופלסטינים, ומכבידה את אחיזתה הביטחונית עליהם. כתגובה לכך, פיתחו הפלסטינים מודל אחר של התנגדות: התנגדות "אופקית", בלתי־מוכוונת וספונטנית, שהוכיחה את כוחה במאי הקודם. ברם, התנגדות זו חסרה מטרות ברורות וחסרה הנהגה פוליטית הנחוצה כדי להעניק לה עקביות ויכולת קיום לאורך זמן – ובשביל זאת יש צורך במנהיגים פוליטיים.

אירועי מאי אומנם לא פסחו כמעט על אף ריכוז ערבי בתוך שטחי 1948 וגם לא על רצועת עזה – בדמות המלחמה בין ישראל לחמאס – אך באופן פרדוקסאלי, דווקא הפלסטינים בגדה המערבית לא נטלו חלק באירועים כלל. לעומת זאת, הגדה התלקחה דווקא בחודשים האחרונים, בשורה של פעולות טרור של פלסטינים כנגד מתנחלים בגדה עצמה ושל כאלו שיצאו ממנה אל תוך ערים יהודיות בתוך הקו הירוק. שד'י חמאד, בכתבתה באתר מתראס, מבקשת לענות על השאלה מדוע לא נטלה הגדה המערבית חלק באירועים, דווקא על ידי מתיחת קו בין שתי תקופות אלו. לדעתה, האירועים האחרונים בגדה הם תגובה מאוחרת ומתעצמת לאירועי מאי, ובכך הם ממשיכים ישירות את מאי 2021. בדומה לקואסמי, חמאד רואה באירועים בגדה וסביבה התעוררות של מאבק עממי כנגד הכיבוש. קישור זה מאפשר לה לענות גם על השאלה ההפוכה: מה מקורו ואופיו של גל ההתנגדות האלימה האחרון בגדה? 

כדי לקשר בין האירועים, חמאד מבקשת לתאר שורה של תופעות של התנגדות אלימה לישראל שהחלו בגדה כבר בזמן מאי 2021. הראשונה היא מאבקים הולכים וגוברים בכפרים בגדה המערבית בין התושבים לבין הצבא, בייחוד באזור שכם ובעיר העתיקה בחברון. אומנם חיכוכים בין התושבים לצבא יש כל העת, אולם, לפי חמאד, הללו מתמקדים בדרך כלל באזורים שבהם יש מגע מתמיד בין הניצים, כמו במחסומים. על כן, התעצמות המאבקים בכפרים מאפשרת לחמאד לטעון כי כבר במאי 2021 החלה שרשרת הולכת ומתעצמת של אירועים בגדה, ששיאה בפעולות הטרור של השבועות האחרונים. התעוררות המחאה העממית, לפי חמאד, נובעת ישירות מן ההשפעה הרגשית של המלחמה בין ישראל לחמאס, שהובילה לתחייה של האופציה של ההתנגדות בקרב העם הפלסטיני בגדה. כמו קואסמי, גם חמאד סבורה שהברית הלא־קדושה של ישראל והרשות נועדה לדכא כל התנגדות עממית כבר במהלך שתי האינתיפאדות. ראיה לכך שמדובר בהתנגדות עממית של ממש היא למשל מה שאירע בכפר ביתא – אז השתתפו כל משפחות הכפר במאבק כנגד מאחז חדש של מתנחלים. חמאד מדגישה כי תושבי ביתא דחו כל השתתפות של הרש"פ במאבקם, מפני שידעו כי היא עוינת לו – ואכן, לאחר כמה שבועות, כשהבינה הרשות שהיא איננה יכולה להפיק רווח פוליטי מן המאבק, החלו מנגנוני הביטחון שלה להתנכל לתושבים הנאבקים באמצעים שאינם רחוקים מפעולות הצבא הישראלי: זימונים לחקירה, מעצרים ופריצות לבתים. 

אירוע נוסף שאירע במאי 2021 מאפשר גם הוא לחמאד לקשור בין שתי התקופות: מנתסר א־שלבי, צעיר פלסטיני, ירה לעבר מחסום זעתרה, הרג אדם אחד ופצע שניים, ואף הצליח להימלט מכוחות הביטחון הישראליים למשך כשבוע. אז, מודה חמאד, אירוע זה היה נראה אולי מבודד, אולם היא מבקשת לקרוא אותו קדימה ולראות בו מבשר של אירועי החודשים האחרונים. גם הזמן בין לבין לא היה ריק לגמרי מאירועי טרור קטלניים בגדה: לקראת סוף השנה, עומר, ר'ית' וחמחד יוסף ג'ראדאת הרגו מתנחל ופצעו שניים נוספים ליד חומש. חמאד מדגישה כי פעולה זו הייתה יחסית יוצאת דופן מפני שכמו כמה מפעולות הטרור בחודשים האחרונים היא הייתה מתוכננת – וכך, שוב, היא מבקשת לייצר עקומה מתעצמת של אירועים החל במאי שעבר וכלה בחודשים האחרונים. לכך מוסיפה חמאד את העובדה כי ב־2021 אירעו פי ארבעה יותר אירועי טרור (כולל זריקת אבנים וכדומה) מאשר בשנת 2020, וכי מגמת עלייה זו נמשכה אל תוך תחילת 2022 – עלייה שהיא מבקשת לשייך, כפי שראינו, להתעוררות עממית כוללת. לבסוף, חמאד מבקשת לצרף הסלמה נוספת במאבק האלים הפלסטיני ב־2021: התגברות התופעה של התארגנות קבוצתית. בייחוד מציינת חמאד את "גדוד ג'נין", שגם הוא החל לפעול במהלך מאי 2021, בעיקר בירי כלפי כוחות הצבא שנכנסו למחנה הפליטים ג'נין. פעילותו של הגדוד אומנם לא חרגה מחוץ לגבולות המחנה, אך חמאד מאשימה בכך הן את ישראל והן את הרשות, שרדפו שתיהן את הפעילים בגדוד עד חורמה. בכל זאת, מעצם היותה מאורגנת, היוותה פעילותו של הגדוד עליית מדרגה במאבק המזוין.

למעשה, חמאד מבקשת לתאר תהליך דיאלקטי בין שתי התקופות: מצד אחד, גרמו אירועי מאי 2021 להתעוררות האפשרות של התנגדות עממית אלימה בקרב בני הגדה, ובכך הן מהוות את סיבת ההתעוררות של התנגדות זו. מאידך, ההתפתחות האיטית של האירועים בגדה מאפשרת לבני הגדה לשמור על הגחלת של המאבק דווקא משזה דוכא בישראל והופסק ברצועה. חמאד אומנם איננה מציינת זאת במפורש, אך רומזת שהעובדה שהאירועים "התפרצו" בגדה בעיכוב נובעת מן הדיכוי האלים שתושבי הגדה סובלים ממנו הן מצד הצבא הישראלי והן מצד הרשות ומנגנוני הביטחון שלה. כאן נגלה לעין ההבדל בין שני סוגי דיכוי שונים שכל אחת מן הכותבות מתארת: אומנם גם בירושלים ישראל משתמשת כנגד הפלסטינים באמצעים אלימים כגון מעצר, אמצעי פיזור הפגנות וכדומה, אולם ישראל מפעילה גם סוג דיכוי אחר לגמרי: היא מבקשת לפורר את היכולת של הפלסטינים להתארגן ככוח פוליטי, וזאת היא עושה לא רק על ידי פיזור הפגנות. ראשית כול, ישראל התאמצה לפורר ולרדוף כל התארגנות פוליטית פלסטינית בירושלים, ולאחר מכן, משהחלו הפלסטינים להתארגן סביב עימותים עממיים ספונטניים, ישראל מוצאת את הדרך להימנע מאלו ולבצע את החלטותיה באופנים אחרים. 

שתי הכותבות תומכות בבירור במאבק עממי כאפשרות היחידה והעיקרית למאבק כנגד ישראל. שתיהן מתנגדות בגלוי לרשות הפלסטינית, שאותה הן רואות כגוף מושחת התומך ביציבות ומתנגד למאבק בישראלים, מאבק העשוי לפגוע בהמשך שליטתו שלו עצמו. ברם, תפיסתן הפוליטית איננה זהה: בעוד שחמאד רואה לנגד עיניה רק ספקטרום בינארי למדי של מאבק "עממי" יותר או פחות, קואסמי מראה מודעות גדולה הרבה יותר מאשר חמאד למודלים השונים האפשריים של התארגנות פוליטית ולחסרונות של התארגנות פוליטית ספונטנית ללא הנהגה והכוונה. 

הניתוח של חמאד מעורר ספקות גם במישור ההסברי: ה"עקומה" שהיא מבקשת לצייר בין אירועי מאי לבין גל הטרור האחרון לוקה בחסר. היא מבוססת על שורה הטרוגנית למדי של אירועים, כפי שראינו לעיל, מה גם שקשה לראות כאן "עקומה" של ממש מפני שברוב המקרים מדובר על אירוע או שניים מבודדים. זאת מלבד העלייה הכללית בפעולות אלימות ב־2021, שאין כל הבטחה שהגורם לה הוא דווקא אירועי מאי. גם אם חמאד רואה באירועי מאי מעין אנרגיה ש"התפרצה" באיחור, אין להסתפק רק במטפורה זו, אלא יש להסביר מדוע איחרה להתפרץ, וגם אילו גורמים גרמו לה להתפרץ דווקא עכשיו. אכן, חמאד ביקשה לצייר ניגוד בין אירועי מאי 2021 בשאר הזירות, שהתפרצו בבת אחת וחדלו כשם שהופיעו, לבין ההשפעה של אירועים אלו בגדה המערבית, שהייתה מתמשכת ולא־נקודתית. אך מצד שני, ייתכן באותה מידה שהאירועים המבודדים שאירעו במאי 2021 בגדה אינם קשורים בהכרח לאירועי החודשים האחרונים, המאופיינים למעשה בהתפרצות בודדת של חודש, ואינם תהליך מתמשך או מגמת שינוי של ממש. מובן שייתכן בהחלט שיש קשר בין אירועי מאי שעבר לאירועי הטרור והאלימות האחרונים, אך מפאת המרחק הזמני, קשה להניח שזו הסיבה היחידה ולבצע רדוקציה שהופכת את שתי התופעות לאחת.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה