לפני שנה בדיוק, באוגוסט 2020, נערכה ועידת פסגה משולשת בעמאן בראשות מלך ירדן, נשיא מצרים וראש ממשלת עיראק, ובה הכריזו השלושה על הסכם לשיתוף פעולה כלכלי בין שלוש המדינות – הסכם שזכה לכינוי "פרויקט א־שאם החדשה" ועורר עניין לא־מבוטל בתקשורת הערבית. והינה, לפני כחודשיים, ב־27 ביוני 2021, ערכו שלושת המנהיגים מפגש המשך בבגדאד, ובו הוסיפו לדון בהידוק שיתוף הפעולה הבין־מדינתי שעליו הצהירו שלושת המנהיגים לפני שנה.
אותו פרויקט "א־שאם החדשה", שמבוסס על שיתוף הפעולה הכלכלי בין שלוש המדינות הללו, נזכיר, בא לידי ביטוי בתוכנית לפריסת צינור נפט שיעביר נפט מדרום עיראק לעקבה שבדרום ירדן. מצרים מצידה התחייבה לספק את כוח האדם לביצוע הפרויקט ועיראק תספק נפט במחיר מוזל למצרים ולירדן בתמורה לחשמל במחיר מוזל לעיראק. ציפיות ותקוות רבות נתלו בפרויקט הבין־מדינתי המשותף הזה, והיו שאף הרחיקו לכת וראו בו את אבן הפינה לפרויקט אזורי דמוי האיחוד האירופי.
בחלוף שנה, ובעקבות מפגש ההמשך שנערך לאחרונה, פרסם מכון המחקר של ערוץ אל־ג'זירה סקירה המנתחת את החיבור המפתיע ואת ההתקרבות בין שלוש המדינות בשנים האחרונות. הסקירה מבקשת להסביר מדוע דווקא בצל הנסיבות החדשות במזרח התיכון מנסים שלושת המנהיגים לקדם מעין ברית אזורית משלהם, ותוהה – כמו רבים שעסקו בסוגיה זו – האם באמת מדובר בברית אזורית בעלת משקל סגולי של ממש שראוי לתלות בה תקוות.
געגועים לנאצר
הסיבה לכך שפרשנים מגלים עניין בקשר המתהדק בין שלוש המדינות, נכתב במחקר, היא בין היתר, העובדה שמדובר בסוג של החייאה של שיח ושל דפוסי פעולה פאן־ערביים הבאים לידי ביטוי בחיזוק הקשרים בין מדינות ערב שחוזקן נפרם כבר קרוב לשני עשורים. נחיתתו של הנשיא א־סיסי על אדמת עיראק, לצורך העניין, היא הביקור הרשמי הראשון שעורך נשיא מצרי כלשהו בעיראק מאז 1990 (שכן בעקבות פלישתו של סדאם חוסיין לכווית, הפנו רבות ממדינות ערב את גבן לעיראק; מצרים אף חברה לקואליציה נגד עיראק בהובלת ארה"ב). לא מפתיע, אם כן, שמפגש מסוג כזה אפוף ברגשות של נוסטלגיה מדומיינת לימי התהילה של הפאן־ערביות והלאומיות הערבית – נוסטלגיה שאותה ביטא גם נשיא עיראק מוסטפא אל־כאזמי, שבירך בטוויטר את הנשיא א־סיסי עם הגיעו לבגדאד "בברכת השלום והערביות", משל היה ראש ממשלת עיראק בשנות השישים או השבעים.
זהו המפגש המתוקשר השלישי שעורכים מנהיגי שלושת המדינות בשלוש השנים האחרונות. המפגש הראשון נערך בקהיר במרץ 2019, ובו דנו לראשונה זה שנים נשיא מצרים א־סיסי, מלך ירדן עבדאללה וראש ממשלת עיראק בזמנו עאדל עבד אל־מהדי, על סוגיות אזוריות ועל האפשרות לשיתוף פעולה כלכלי ביניהן, שיכלול בין היתר סיוע בבנייתה מחדש של עיראק. במפגש השני בין המנהיגים, שנערך באוגוסט 2020 בעמאן, כבר דנו השלושה באופן מעשי יותר על התוכנית להנחת צינור הנפט ועל צעדים להמשך שיתוף הפעולה האזורי ביניהן כחלק מהקמתו של "ציר ערבי חדש" בקרב מדינות ה"משרק" (האגן המזרחי של הים התיכון) – מהלך שעליו בירך משרד החוץ האמריקאי בזמנו.
אולם בסיומם של שני המפגשים הקודמים, לא היה ברור לגמרי מההצהרות העמומות והכלליות למדי שנשאו שלושת המנהיגים מה ילד הפרויקט המשותף שהם מקדמים. יעדים ארוכי טווח והצעדים למימושם לא הוגדרו בצורה מפורשת, ולא הותווה חזון אזורי חלופי לחזון האזורי שמובילות איראן, טורקיה והמחנה הסעודי-מפרצי. דווקא משום כך, ציפיות רבות נתלו בוועידה שנערכה ביוני האחרון בבגדאד – מתוך תקווה שהשנה המנהיגים ירחיקו לכת אף יותר עם הפרויקט האזורי שלהם, ויציגו לציבוריהם ולמזרח התיכון בכלל צעדים קונקרטיים לקידומו.
ברית של חלשים
"ברור לכולם שמה שמחבר בין שלוש המדינות הוא מצב של משבריות […] הן ברמה הפוליטית והן ברמה הכלכלית" נכתב במחקר. ואכן, מבחינה כלכלית, מצרים, עיראק וירדן נתונות במצב משברי חמור ביותר, שמגיפת הקורונה רק החריפה והעמיקה. נכון לשנת 2020, מצטט המחקר, ירדן נתונה בחובות של מעל ל־46 מיליארד דולר, עם משק בצמיחה שלילית; מצרים – שאומנם דיווחה על צמיחה בשיעור של 3.6 אחוזים בשנת 2020, סובלת מנטל חובות גדול כמעט פי שלושה שעומד על 129 מיליארד דולר; ובעיראק קשה לחשב את נתוני החוב הפנימי והחיצוני, אולם ההערכות מדברות על חוב פנימי בסדר גודל של 40 מיליארד דולר ועל חוב חיצוני בסדר גודל של 28 מיליארד דולר, עם צמיחה שלילית במשק. לכך מתווספים נתוני התמ"ג לנפש הנמוכים והמדאיגים בשלוש המדינות: 3,000 דולר לנפש במצרים, 4,000 דולר לנפש בירדן ו־5,000 דולר לנפש בעיראק (לשם השוואה: בסעודיה עמד התמ"ג לנפש באותה שנה על 23,000 דולר, ובישראל על 43,000 דולר, למרות נזקי הקורונה).
גם ברמה הפוליטית שלוש המדינות סובלות ממצב משברי קשה. הזירה הפוליטית בעיראק נשלטת על ידי פילוג פוליטי, עדתי ולאומי חמור המאיים על שרידותו של השלטון המרכזי החלש ממילא ושאינו מצליח לתת מענה לכלכלה החבוטה, לאלימות ולפילוג השוררים בה מאז הפלישה האמריקאית בשנת 2003. במקביל, איראן מעמיקה את השפעתה במדינה ואף מצאה את דרכה למסדרונות ולמנגנוני השלטון, מציין המחקר. בירדן היה נתון המשטר המלוכני למכבש לחצים אדיר מצד ממשל טראמפ ומדינות המפרץ לתמוך בהסכמי אברהם, לחץ שנמשך גם כיום. ללחצים אלה מצטרף מתח פנימי גובר והולך לאור המשבר הכלכלי במדינה, שאף הוביל – לטענת דוחות שונים – לניסיון הדחת המלך בידי אחיו למחצה הנסיך חמזה בן חוסיין (בתמיכת מדינות המפרץ, נכתב במחקר). ומצרים ממשיכה להתמודד עם האתגרים האזוריים שמאיימים עליה זה כמה שנים, ובראשם המשבר מול אתיופיה סביב סכר הרנסנס, שנחשב בעיני השלטונות המצריים לאיום קיומי על ביטחונה ועל כלכלתה של המדינה.
אולם דווקא משום כך, כשמביטים על מערך הכוחות הנוכחי במזרח התיכון, חיבור בין שלוש המדינות החלשות הללו נראה כמתבקש. מצידן האחד ניצבות מדינות ערב העשירות והמשגשגות – מדינות המפרץ וסעודיה, שפועלות בשיתוף פעולה עם ישראל. אלה מסרבות להושיט יד ומשאבים לשלוש המדינות הללו בדרכן לעבר התהום, ואף לא אחת מהן מפנה אצבע מאשימה לעברן בטענה שניהולן הכושל, השחיתות והשקעות במיזמים חסרי שחר כלכלי הביאו למצבן המשברי, ושאפילו ההכנסות מן הנפט של כל מדינות ערב יחד לא יספיקו כדי להצילן כל עוד ניהולן הכושל יימשך, נכתב במחקר. ומצידן השני, ניצבות בשיתוקן ובקריסתן הכוללת סוריה, לבנון ותימן, שבהשוואה אליהן, מצרים ירדן ועיראק לכל הפחות עדיין מסוגלות לגלות יוזמה משותפת, להתקרב זו לזו ולפעול יחד לשיפור מצבן.
ובכל זאת, למרות הפוטנציאל של פרויקט זה והתקוות שתולים בו, מדובר בברית של חלשים שנשארו מאחור. והעדות המובהקת לחולשתן היא בהיעדר מנהיגה ברורה לברית אזורית זו, קובע המחקר: מצרים איבדה בשני העשורים האחרונים את מעמדה האזורי כאחת ממדינות ערב המשמעותיות במזרח התיכון; ירדן חלשה מכדי למלא תפקיד מוביל כלשהו במרחב הערבי, וכך גם עיראק, שהתפקיד האזורי העיקרי שהיא ממלאת כיום הוא היותה זירת מאבק בין־אזורית בין כוחות זרים שפועלים בה ללא מצרים. ואם החיבור ביניהן נועד ליצור מעין "גוש שכנגד" למחנה האיראני-שיעי, הסעודי-מפרצי או הטורקי, אין להן לא הכוח ולא ההשפעה האזורית לטובת כך, מציין המחקר.
הנסיבות הגיאופוליטיות שבגינן עלתה ומקודמת יוזמה זו ברורות למדי, ולא בכדי בחרו שלושת המנהיגים להיפגש גם השנה. לכל אחת אינטרס משלה לקדם פעולה ערבית משותפת במצב הקיים כדי לנסות לקדם שינוי כלשהו במצבה הפנימי והאזורי. אך למרות הציפיות והתקוות שתולים בפרויקט האזורי של נשיא מצרים, מלך ירדן וראש ממשלת עיראק, לא נראה שהשתנה הרבה בחלוף שנה מהמפגש הקודם, מסכם המחקר. גם ועידת הפסגה הזו הולידה בסיומה לא יותר מאשר הצהרה משותפת מאכזבת ודלה בלשון כללית ונעדרת חזון שיעמוד בציפיות שהציבו לו. כמו כן, שלושת המנהיגים לא התייחסו כלל לסוגיות האסטרטגיות הגדולות שמעסיקות את המזרח התיכון ולפרויקטים האזוריים האחרים שמקדמים "השחקנים הגדולים" בזירה.
יתרה מזאת, נראה שבניגוד לאלה שתולים תקוות במהלכם, שלושת המנהיגים ממשיכים "לחשוב בקטן" ולהתייחס לפרויקט האזורי המשותף בהובלתם כאל לא הרבה יותר ממענה אפשרי נוסף לאינטרסים הפרטיקולאריים של כל אחת ממדינותיהם וממשטריהם. שכן מעבר להבעת נכונות לאפשר לאזרחיהן חופש תנועה בין שלוש המדינות בעתיד, ההישג המיידי היחיד שנרשם בוועידה זו הסתכם בהכרזה על חיבור רשתות החשמל של שלוש המדינות (נושא שכבר התייחסו אליו למעשה בשנה שעברה כחלק מפרויקט קו הנפט הבין־מדינתי). וגם פרויקט זה, חשוב ככל שיהיה, ייארך לכל הפחות כשלוש שנים, ומי יודע מה יהיו הנסיבות הגיאופוליטיות במזרח התיכון בשלב ההוא, ועד כמה עמוק בבוץ תהיינה שקועות שלוש המדינות הללו עד אז.
