יחסי סוריה וישראל בשבועות האחרונים היו רוויי תהפוכות. בתחילת יולי הדלפות בתקשורת הישראלית דיברו על כניסה של סוריה למסגרת של הסכמי אברהם; כעבור מספר ימים כבר הייתה ישראל מעורבת בכמעט מלחמה ישירה עם הצבא החדש. כוחות המשטר, הסונים בעיקרם, נכנסו לעיירה הדרוזית סווידא, ועד מהרה זרמו תמונות של השפלה ואלימות קשה כלפי התושבים לרשתות החברתיות. ישראל מיהרה להגיב בתור מגינת העדה הדרוזית ושלחה מטוסים להפציץ בדמשק. בינתיים הושגה הפסקת אש והאלימות שככה, אך היא יכולה להתפרץ בכל רגע.
נראה שהפרשן הישראלי הטוב ביותר היום למצב בסוריה הוא חברנו ההיסטוריון ד״ר אלי גליה, שמנתח את האירועים בעמוד הפייסבוק שלו בעין מפוכחת וחפה מסטראוטיפים. יש לייחל שהפרשנויות הללו יזכו לבמה גדולה יותר, אם כי באקלים התקשורתי הנוכחי בישראל הן אינן מצרך מבוקש.
בניגוד לגליה, הנרטיב הדומיננטי שדרכו התקשורת הישראלית ובמערב בוחנת את המשטר החדש נסב על מסלול חייו של מנהיגה אחמד א־שרע (בעל הכינוי המחתרתי אבו מוחמד אל־ג׳ולאני). סימן השאלה המרחף מעל דמותו נובע כמובן מהצטרפותו כגבר צעיר לאל־קאעדה, והשאלה שחוזרת על עצמה היא האם הוא התמתן או שמדובר בהעמדת פנים.
השאלה העניינית לכאורה היא בעצם חלק משיח רחב יותר של הכחשה. הדיון בזהותו הדתית או באידאולוגיה של א־שרע מסייע לטשטש ולהדחיק את ההקשר ההיסטורי שבו הפך א־שרע מנער סורי לא־אדוק מדי למהנדס חגורות נפץ בשירות אל־קאעדה ואז למנהיג של מדינה. התהייה החוזרת ונשנית האם א־שרע ״התמתן״ משכיחה מצד אחד את מצבה של סוריה היום, ומצד שני דוחקת הצידה דיון במידת ההשפעה של ישראל ושל ארצות הברית על מסלול חייו של אדם כמו א־שרע.
סוריה היום
סוריה היום היא חברה שמלקקת את פצעיה ממלחמת אזרחים וגם מדינה כושלת וחלשה ביותר. המדינה מורכבת מפסיפס של עדות ודתות שביניהם עלווים (זרם שהתפצל מהמיעוט השיעי), דרוזים, כורדים (שהם סונים אך לא ערבים), נוצרים (שהם לרוב ערבים או ארמנים) וכמובן רוב ערבי-מוסלמי-סוני של כשישים אחוז. אף על פי שמלחמת האזרחים התנהלה במסגרת קואליציות שונות, בעיקרו של דבר היא התנהלה כמלחמה בין האליטה העלווית השולטת לבין הרוב הסוני.
כדי לשקם את סוריה ולתרום לשיקומם של הפליטים דרושה השקעה של עשרות מיליארדים בשנה, שיכולים להגיע רק מבחוץ
לאורך שנותיה התגבש המאבק ככזה שבין המשטר לבין קבוצה אסלאמיסטית שהתרכזה סביב אידליב, עיירה קטנה ורחוקה מדמשק. שם גם התבססו לבסוף הכוחות שבשנה האחרונה הפילו את המשטר והקימו אחר במקומו. הרעיון שסופה של המלחמה יהיה בחלוקה של המדינה הסתובב כבר בתחילת המלחמה ב־2011, כפי שכתב אז עמיתנו פרופ׳ דרור זאבי.
לפי סוכנות הפיתוח של האו״ם, במהלך המלחמה נהרגו כשש מאות אלף אזרחים וכשבעה מיליון נעקרו מבתיהם. כחמישה מיליון וחצי סורים גרים מחוץ למדינה – בירדן, בטורקיה ובאירופה. המלחמה הותירה מאחוריה הרס עצום בגודלו של תשתיות, בתים, תעשייה וחקלאות. לפני מלחמת האזרחים ב־2010 הייתה סוריה מדינה ענייה בעלת תוצר מקומי גולמי של כ־3,000 דולר לנפש, אבל עם צמיחה מהירה של כחמישה אחוזים בשנה. כיום התמ״ג הוא כרבע מגודלו לפני המלחמה, ואילו תשעים אחוז מהסורים נחשבים לעניים לפי מדדי האו״ם.
כדי לשקם את סוריה ולתרום לשיקומם של הפליטים דרושה השקעה של עשרות מיליארדים בשנה, שיכולים להגיע רק מבחוץ. כפי שמיקי לוזון מציין בסקירה על כלכלת סוריה החדשה, התנאים הללו מאלצים את אחמד א־שרע לשמור על יחסים תקינים עם כל משקיע פוטנציאלי: טורקיה, סעודיה, קטר, מדינות המפרץ והאיחוד האירופי. היחסים הטובים עם ארצות הברית נדרשו להסרת הסנקציות שאכן התרחשה. א־שרע גם מאפשר לרוסיה של פוטין להחזיק בסיסים במדינה, למרות מעורבותו האכזרית במלחמת האזרחים.
נוכח המצב הכלכלי והמורשת של מלחמת האזרחים, האירועים האחרונים שהובילו למאות הרוגים בלדקיה ובסווידא נראים יותר כמו רעידות משנֶה בעקבות נפילת המשטר. נכון ליולי 2025 החלפת השלטון היא אירוע שעבר באופן חלק יחסית לציפיות הרווחות למרחץ דמים ואפילו למלחמת אזרחים נוספת. מבחינה פוליטית לעדות השונות יש מעט להרוויח מחלוקה נוספת. ההישג הגדול ביותר שהמיעוטים יכולים להשיג הוא להכריז על עצמם כמדינה.
אבל איזו מדינה זו תהיה? סביר להניח שמדינה דרוזית, עלווית או כורדית תהיה חלשה וענייה יותר ותיקלע לסכסוכים גדולים יותר מאלה שמונחים לפתחם של תושבי סוריה כעת.
בריטניה, צרפת וארצות הברית, שהצטרפה אליהן בהדרגה, העדיפו לשלוט בטריטוריה ערבית מפוצלת מסיבות כלכליות ואסטרטגיות. הדאגה למיעוטים הייתה הכסות היפה למדיניות הזו
מורשת החלוקה
אפשר ללמוד מדוע חלוקה היא אות מבשר אסון עבור סורים רבים דרך ההשוואה לסוריה של 1918, שעמדה לקבל את עצמאותה אחרי קריסת האימפריה העות׳מאנית במלחמת העולם הראשונה. אחת האפיזודות הטרגיות שטבעו את חותמן על העולם הערבי לאורך שנים ארוכות הייתה פרשת חייה הקצרים של ״הממלכה הערבית של סוריה״, מדינה ערבית אוטונומית שהתקיימה לאורך כשנתיים מכיבוש דמשק באוקטובר 1918 ועד יולי 1920 ושימשה למעשה כמִנהלת של כל אזור סוריה, לבנון וירדן של היום.
המדינה הייתה ניסיון של הפעילים הערבים הלאומיים הצעירים שגדלו באימפריה העות׳מאנית לממש את העיקרון החדש של הגדרה עצמית. המדינה הזו אכן גילמה את השאיפה הערבית הפופולרית לריבונות עם התפוגגות האימפריה העות׳מאנית.
ההיסטוריונית אליזבט תומפסון הזכירה לאחרונה שהמדינה החדשה הצליחה לכונן משטר ליברלי-ערבי מודרני עם חוקה פרוגרסיבית משותפת למוסלמים, נוצרים ויהודים (ההיסטוריון ירון רן הראה שאליהו ששון, שהפך ברבות הימים לבכיר אנשי המודיעין הציוניים בתקופת המנדט, היה תומך נלהב של המדינה בימיו כיהודי צעיר בדמשק).
עם זאת, הממלכה הערבית של סוריה הייתה תלויה באופן מוחלט בהסכמת בריטניה לעצם קיומה. הקמתה של הממלכה הערבית עמדה כמובן בסתירה למחויבות הבריטית לצרפת בהסכמי סייקס-פיקו לחלק את המשרק (המזרח התיכון הערבי) ל"אזורי השפעה". ביולי 1920, כעשרים חודשים לאחר שנכנס צבא ערבי לדמשק בחסות בריטית, הביס צבא צרפת את הלוחמים של ממלכת סוריה בבוקר קרב אחד בכפר ח'אן מייסלון.
צרפת החריבה את הממשלה הכלל־ערבית שזה אך נולדה והקימה תחתיה את המדינות המוכרות לנו כיום, סוריה ולבנון המנדטוריות, ואילו בריטניה בתורה הקימה כ״פיצוי״ לערבים את ירדן ועיראק המרוחקות יותר מדמשק.
סוריה כבר אינה חבל ארץ עצום שעתידו לפניו ושנועד לעמוד במרכזו של העולם הערבי, אלא טריטוריה שדומה יותר לחור שחור בליבו של המזרח התיכון
ברשימה אחרת סקרנו את ההיסטוריה של מדינות המפרץ כמי שהחלוקה האימפריאלית העניקה להן משאבים עצומים שהן מעולם לא היו אמורות לקבל. הגישה הקולוניאלית לסוריה באותו עידן הייתה תמונת תשליל. האימפריות חילקו את סוריה לא בשל חמדנות של משאביה הדלים, אלא בדיוק משום שעמדה בליבו של העולם הערבי. בריטניה, צרפת וארצות הברית, שהצטרפה אליהן בהדרגה, העדיפו לשלוט בטריטוריה ערבית מפוצלת מסיבות כלכליות ואסטרטגיות (נתיב למזרח הרחוק). הדאגה למיעוטים הייתה הכסות היפה למדיניות הזו.
סוריה של 2025 שונה מסוריה של 1920, והליברליזם הערבי של המחצית הראשונה של המאה ה־20 פינה את מקומו לשמרנות דתית. סוריה כבר אינה חבל ארץ עצום שעתידו לפניו ושנועד לעמוד במרכזו של העולם הערבי, אלא טריטוריה שדומה יותר לחור שחור בליבו של המזרח התיכון.
ובכל זאת, יש גם דמיון בין אז לעכשיו. נקודת ההשקה החשובה בין שתי הסוריות היא במתח שבו הן נתונות בין מעורבות אימפריאלית לבין שאיפה לעצמאות ערבית. כמו אז גם היום הנימוק המרכזי בשבח החלוקה הוא הגנה על מיעוטים מפני הרוב המוסלמי שידכא אותם. אך זו דיכוטומיה כוזבת שמסייעת להכחיש את הניסיון ההיסטורי שמצביע על כך שמעורבות חיצונית, סילוק בכוח של ההנהגה המקומית, כפייה של שליטים נאמנים וחלוקה למדינות קטנות – מובילים למציאות גרועה יותר עבור הרוב והמיעוטים גם יחד.
הגנה על מיעוטים היא מטרה ראויה. הגנה עליהם מבחוץ בעזרת כוח הזרוע סותרת את המטרה הזו.
זיקית מרובת צבעים
את המדינה הענייה, הפוסט־טראומתית והמשוסעת שהיא סוריה של 2025 אמור להנהיג אדם בראשית שנות הארבעים לחייו אחמד א־שרע. בפרופיל המרתק שכתב עליו לאחרונה עיתונאי האקונומיסט ניקולאס פלהאם, א־שרע מתואר כנער מופנם מדמשק, בן למשפחת עקורים מהגולן הסורי שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. אביו צמח מתוך מחנות הפליטים הפנימיים להיות מתווך נדל״ן ובעל סופרמרקט והזדהה עם משטר אסד החילוני והפן־ערבי.
א־שרע הצעיר הושפע כמו רבים מבני־דורו מהמטיפים הסלפים שבשנות השמונים והתשעים קראו לתחייה דתית. פלהאם מציין באירוניה שהעניין של א־שרע בסלפיה-ג׳יהאדיה ״היה נותר בגדר פלרטוט אילולי החליטה ארצות הברית לפלוש לעיראק ב־2003״.
א־שרע התגנב לעיראק, ובהדרגה פיתח קריירה ארוכה של מהנדס מטעני נפץ ואסיר בבתי כלא של המשטר החדש. בשלב מסוים הצטרף לאל־קאעדה ואחר כך חזר לסוריה כאשר פרצה מלחמת האזרחים במולדתו ב־2011. עם השנים הוא הצליח לתמרן בין ג׳יהאדיסטים לבין טורקיה, רוסיה וארצות הברית עד שהפך את העיר אידליב למובלעת משגשגת יחסית ולבית לשני מיליון עקורים סורים.
עמיתתנו אליזבט צורקוב, שנחטפה בעיראק (ואנו מייחלים בכל יום לשחרורה), הגדירה ב־2019 את הבחירה העגומה שעמדה בפני תושבי מובלעת אידליב: מצד אחד משטר אסלאמיסטי סמכותני תחת הארגון היא'ת תחריר א־שאם ומצד שני הדיקטטורה הרצחנית של אסד.
בחלוף השנים השתנתה האלטרנטיבה שהציג א־שרע באידליב. בתחילת דרכו במובלעת הוא הסתמך על הלוחמים הקנאים ביותר שלו. הוא אפשר להם לגרש את שלושת אלפים הנוצרים שחיו בעיר, להשחית כנסיות ולאכוף חוקי שריעה נוקשים למדי. לאחר שביסס את שלטונו במקום, התפצל א־שרע בהדרגה מאל־קאעדה ומדאעש (תהליך שעמדנו על התרחשותו בזמן אמת) והחל לפתח קשרים עם טורקיה ועם שירותי המודיעין של המערב.
א־שרע חנך כנסייה באופן רשמי, אפשר לנוצרים לחזור לאידליב, ובאופן כללי ביקש לשוות למנהיגותו תדמית אזרחית וחילונית יותר.
התקשורת בישראל ובמערב בוחנת את מנהיג סוריה בראש ובראשונה כדמות אידאולוגית. הדימוי ״ג׳יהאדיסט בחליפה״ נועד להמחיש שמדובר באדם בעל יסוד קמאי שעלול להתפרץ החוצה כאשר ישחרר את העניבה
פלהאם מציין שהשינוי היה עמוק מספיק כדי שבשלב כלשהו יחלו להישמע נגדו האשמות על כך שמכר את שותפיו הג׳יהאדיסטים לשירותי הביון במערב, שהתנקשו בהם באמצעות כטב״מים לנוחותו של המנהיג ההולך ומתמרכז. בין אם ההאשמות האלה נכונות או לא, פלהאם מציין שהתכונה המרכזית של מנהיג סוריה החדש היא גמישותו, שאפשרה לו לשרוד כמנצח של מלחמת האזרחים העקובה מדם. אהרון זילין ממכון וושינגטון מאבחן שא־שרע הצליח לשרוד ״כי אין לו אידאולוגיה״.
ראוי לבחון את השאלה גם מנקודת מבטו של א־שרע עצמו. בריאיון עומק לטלוויזיה הציבורית האמריקאית ב־2021 הסביר א־שרע את הצטרפותו לאל־קאעדה במילים אלה:
“יש לנתח את הסוגיה הזו באופן אובייקטיבי, ולכן יש להביא בחשבון את ההיסטוריה של האזור ואת מה שהוא עבר בעשרים או בשלושים השנים האחרונות. אנחנו מדברים על אזור שנשלט בידי עריצים ששולטים באגרוף ברזל ובאמצעות מנגנוני הביטחון שלהם. באותה שעה זהו אזור רווי עימותים ומלחמות. יש אלפי אנשים שהצטרפו לאל־קאעידה, אבל עלינו לשאול מה גרם לאנשים האלה להצטרף לארגון? זו השאלה.
“האם המדיניות של ארצות הברית כלפי האזור אחרי מלחמת העולם השנייה אחראית באופן חלקי לדחיפת אנשים להצטרף לארגון הזה? והאם המדיניות של אירופה כלפי האזור ושל המשטר הציוני כלפי הפלסטינים אחראיות לתגובות של אלו המזדהים עימם? והאם העמים המדוכאים שנאלצו לשאת את מה שקרה בעיראק למשל או באפגניסטן – האם הם אחראים למדיניות ולשגיאות של ממשלים אמריקאיים בזה אחר זה?”
ציוני בעל כורחו
למרות התיאורים הללו, התקשורת בישראל ובמערב בוחנת את מנהיג סוריה בראש ובראשונה כדמות אידאולוגית. הדימוי ״ג׳יהאדיסט בחליפה״ נועד להמחיש שמדובר באדם בעל יסוד קמאי שעלול להתפרץ החוצה כאשר ישחרר את העניבה. הדימוי הזה מספק הצדקה למעורבות הישראלית בסוריה, בין אם כהגנה עצמית על ישראל או כהגנה על מיעוטים בתוך המדינה השכנה.
לדימוי הזה יש גם תפקיד חמקמק יותר: לחזק את ההנחה המובנת מאליה כי משטר מדינת ישראל אינו מונע מאידאולוגיה קנאית, אלא מונחה משיקולים רציונליים. מעורבות צבאית ישראלית בסוריה לפי היגיון זה אינה יכולה להיות בלתי־מוצדקת.
אולם כאשר בוחנים את המדיניות של ישראל כלפי המשטר החדש, נראה כי המשטר הישראלי למעשה נאמן יותר לערכי הליבה שלו מאשר שכנו. הסיבה העיקרית שבגללה ישראל נמצאת בעימות צבאי ישיר עם סוריה החדשה אינה קשורה לזהותו של א־שרע, שאפילו העניק לישראל מתנת פיוס פומבית בדמות חפציו של המרגל הישראלי אלי כהן. ישראל נלחמת בסוריה בשל אידאולוגיה שמשמעותה כיום היא ״הכרעת״ הפלסטינים, כפי שהסברנו במסמך "היום שעכשיו".
התקיפה בסוריה והכיבוש של שטחים בה נובעת מצורך לשמור על עימות צבאי חיצוני שישרת את הטיהור האתני של הפלסטינים מעזה ומהגדה המערבית. מלחמה חיצונית, קטנה או גדולה, מעניקה שלל יתרונות לממשלה במימוש תפיסת העולם שלה: המלחמה החיצונית מרחיקה את הפסקת האש בעזה; מצדיקה גיוס מילואים; מאריכה את תחושת החירום; מאפשרת את המשך הגירוש של קהילות בגדה המערבית ועוד.
הגדרה של אידאולוגיה היא כמובן עניין חמקמק. מסלול חייו של אחמד א־שרע הוא נייר לקמוס להשפעה של אידאולוגיה עקבית על חייו של סורי אחד: בן למשפחת פליטים מהגולן שנמלטה מצה״ל ב־1967; מוסלמי צעיר אדוק שהפך לטרוריסט בעקבות הכיבוש האמריקאי של המדינה השכנה; ולבסוף מהפכן ערבי-סורי שהצליח להפיל את המשטר של ארצו בזכות ניצחונה של ישראל על חזבאללה. אם יש אידאולוגיה קבועה בחייו של אחמד א־שרע אפשר שזו בעצם הציונות.
