מול אלימות מתנחלים: חזון פלסטיני להישארות במרחב

נוכח העלייה החדה במקרי אלימות של מתנחלים בגדה המערבית נגד פלסטינים ולעיתים אף נגד חיילים, עולה השאלה – מה מטרת התקיפות האלה? המגמה המדאיגה הזו, לצד הגבלות של הצבא על חופש התנועה ועל תחומי חיים נוספים, הפכה את החיים של פלסטינים בגדה לאתגר.

רג'א אל־ח'אלדי ואנמאר רפידי מתארים את הצעדים שישראל נוקטת בגדה כחלק מניסיון רחב להמאיס את החיים על פלסטינים באזורי מפתח וכך לאלץ אותם לעזוב. כך, הכותבים מסבירים, ישראל מקווה להשיג את מטרתה – כמה שיותר שטח עם כמה שפחות אוכלוסייה פלסטינית. מנגד, הכותבים מציעים אסטרטגיה משלהם – כמה שיותר פלסטינים על פני כמה שיותר מהמרחב.

מקרי אלימות בגדה המערבית של קבוצות מתנחלים כנגד קהילות פלסטיניות נעשו תכופים ומאורגנים יותר. מאז פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר, מתנחלים בגדה עושים מאמצים יוצאי דופן לדחוק קהילות פלסטיניות מאדמותיהן. עד אוגוסט 2023, הצליחו מתנחלים להביא לפינוי פלסטינים משטח של 150 אלף דונם.

גם לאחר מכן לא שככו אירועי האלימות. השגרה האלימה הזו מקבלת ביטוי בתקשורת הישראלית כשהאלימות מופנית כלפי הצבא, כפי שקרה כשמתנחלים תקפו מג"ד וניסו לחנוק את חייליו, או כשקבוצת מתנחלים פרצה לבסיס צבאי ביום שלאחר מכן, תקפה חיילים והציתה מתקן במקום.

אולם אירועים כמו אלה אינם עיקר ההתרחשות, כי אם השוליים של מתקפות חוזרות ונשנות, לעיתים בנשק חם או בסיוע חיילים כלפי קהילות פלסטיניות כפריות שנאלצות לעזוב. ההתייחסות של המשטרה ושל הצבא לתופעה הזו מוגבלת, ואף הצטמצמה לאחרונה כשהשר ישראל כ"ץ הורה להפסיק את השימוש במעצרים מנהליים כנגד מתנחלים. מה ההקשר הרחב של התופעה? ואילו תהליכי עומק המגמה הזו מבטאת?

המתחים הפנים־ישראליים האלה, הם כותבים, לא יקבעו רק את עתיד ישראל, אלא גם את העתיד של העם הפלסטיני, העומד עמידה עיקשת באדמתו הכבושה

תהליכי עומק: דמוגרפיה, מרחב וחיים יומיומיים

המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר התניעה מספר תהליכים מקבילים ברצועת עזה, בגדה ובתוך ישראל, שמשנים בהדרגה את מפת הארץ. רג'א אל־ח'אלדי, כלכלן המתמחה בפיתוח כלכלי פלסטיני, ואנמאר רפידי, סוציולוגית מאוניברסיטת ביר זית, מבקשים לתאר את התהליכים האלה במאמרם "השינוי הדמוגרפי הכפוי: מתיאוריה ליישום" שפורסם בעיתון א־ספיר הלבנוני.

טענה מרכזית במאמר היא כי הדבר שהשפיע הכי הרבה על המצב הדמוגרפי של הפלסטינים, יותר מגורמים טבעיים כמו ילודה או תמותה, הוא המדיניות הישראלית. כוחות ישראליים שונים שואפים לפתח התיישבות יהודית בכל רחבי הארץ. במקביל לכך, אל־ח'אלדי ורפידי כותבים, ישראל מתמודדת עם שאלה קיומית לגבי הגשמת יעדיה המדיניים – השמירה על משטר דמוקרטי, הבטחת הזהות היהודית של המדינה ושליטה על אזורים גאוגרפיים נרחבים ככל האפשר.

מכיוון שהיעדים סותרים זה את זה, הגשמת שני יעדים מתוך השלושה תיתכן, אבל הגשמת כל השלושה אינה אפשרית, שכן אם תישאר ישראל מדינה יהודית ותשלוט על כלל השטח, היא לא תוכל להיות דמוקרטיה, ולכן בסופו של דבר תיאלץ להתפשר על אחת המטרות. יש הטוענים כי ישראל לא תוכל להכיל יותר מ־20%-25% אזרחים פלסטינים בתוך גבולות המדינה, מבלי לאבד את זהותה היהודית לטובת מדינה דו־לאומית. באופן זה, הכותבים מראים כי קיים קשר בין שאלות פנים־ישראליות לבין המדיניות של ישראל בשטחים.

המתחים האלה בתוך החברה הישראלית, לפי אל־ח'אלדי ורפידי, הגיעו לשיא בעשור האחרון עם זרם של הגירת יהודים להתנחלויות. התמורות האלה מגיעות בצל עליית כוחות אנטי־דמוקרטיים של קנאות דתית וגזענות במוסדות השלטון הישראליים, שמולם ניצבים כוחות ליברליים המסרבים לוותר על הדמוקרטיה.

אסטרטגיות של ישראל הובילו בשנים האחרונות לשאיפה להגביל את הרשות הפלסטינית ולתת לה למשול על כמה שיותר פלסטינים בכמה שפחות שטח

המתחים הפנים־ישראליים האלה, הם כותבים, לא יקבעו רק את עתיד ישראל, אלא גם את העתיד של העם הפלסטיני, העומד עמידה עיקשת באדמתו הכבושה למרות המראות המדאיגים שמסביב. מכיוון שהיהודים הם רוב ברור בגבולות 48', מרחב זה אינו מציב בפני ישראל אתגר מבחינה דמוגרפית. ואולם נוכח התפיסה הישראלית שלפיה ישראל היא בעלת השליטה בין הירדן לים, התוכניות הדמוגרפיות בצד הישראלי עוסקות במאזן בין יהודים ופלסטינים בשטח כולו, שבו לאף קבוצה אין יתרון ברור על פני האחרת.

עד 1967, הכותבים מוסיפים, הצליחה ישראל להימנע מהדילמה שבין שטח, רוב יהודי ודמוקרטיה, וגם לאחר מכן, שימוש במושגים לניהול הסכסוך שמבדילים בין שליטה על שטח לשליטה על אוכלוסייה טשטש את הסוגיה.

האסטרטגיות של ישראל הובילו בשנים האחרונות לשאיפה להגביל את הרשות הפלסטינית ולתת לה למשול על כמה שיותר פלסטינים בכמה שפחות שטח, בהתאם לניסיון שצברה ישראל ב־75 שנות שליטתה על האזרחים הערבים בגבולות 48' ובמצור על רצועת עזה. גישה זו הובילה בין היתר להמצאת החלוקה לאזורי B ,A ו־C שמרכזת 90% מתושבי הגדה (לא כולל מזרח ירושלים) ב־40% מהשטח. דבר זה מאפשר יישוב של מתנחלים ב־60% הנותרים מהשטח.

אין ספק שהסכסוך הדמוגרפי היהודי-ערבי חי וקיים, הכותבים מסבירים, והמטרה להיות רוב דמוגרפי היא צורך שאין להתעלם ממנו מבחינת שני הצדדים. ואולם העליונות הדמוגרפית המספרית לבדה אינה מספיקה להשגת יעדים של פיתוח תשתיות ושירותים הנדרשים כדי לתמוך בפלסטינים בשמירה על אדמתם בשנים הקרובות.

המדיניות הישראלית סובבת סביב שתי מטרות – מניעת פיתוח פלסטיני בגדה וגירוש פלסטינים מאדמות. בשל כך ישנה דחיפות להתוות מפת דרכים לשנים הבאות להשגת היעדים של פיתוח חברתי וכלכלי מקיף שמנצל את הגורם הדמוגרפי, הישארות עיקשת באדמה ושחרור.

כ־800 אלף פלסטינים, שהם 70% מהעם הפלסטיני, הפכו לפליטים במדינות השכנות ובמה שייקרא מאוחר יותר הגדה המערבית ורצועת עזה

ילודה ופיתוח כלכלי: עידוד לעומת פיקוח

באופן היסטורי, אל־ח'אלדי ורפידי כותבים, תמורות שונות גרמו לשינויים בשיעורי ילודה בעולם – משיעורי ילודה גבוהים בחברות מסורתיות לשיעורים נמוכים בחברות מודרניות. התמורות האלה עיצבו מדיניות אוכלוסין שעוסקת בשלושה תהליכים עיקריים: לידה, הגירה ומוות, ומנווטת אותם במטרה להגדיל או לצמצם את כמות האוכלוסייה לפי הצרכים של המדינה.

יש מדינות, כמו שוודיה ומדינות המפרץ, שמעודדות הגירה נכנסת כדי להגדיל את מספר תושביהן. לעומתן, יש מדינות שרואות בריבוי תושבים גורם לשחיקת המשאבים הטבעיים ועומס על השירותים הסוציאליים, ולכן מכשול לפיתוח המדינה.

מסיבות אלה, חברות מודרניות רבות הלכו בדרך של צמצום ילודה. בהקשר של הרשות הפלסטינית, השלטון הישראלי המתנחלי, על המרחב ועל המשאבים שבו, הוא מכשול לפיתוח הגדה. במקרה זה, למרות מגמה עולמית לצמצם ילודה, אל־ח'אלדי ורפידי מצביעים על צורך להתמודד עם פרויקט החלפת האוכלוסייה ששואף למחוק את המרכיב הדמוגרפי הפלסטיני ולהחליף אותו באחר.

התהליכים הדמוגרפיים הטבעיים בחברה הפלסטינית, לפי כותבי המאמר, הוסטו ממסלולם באמצעות תהליכים כפויים מאז תחילתו של גירוש הפלסטינים, תהליך שנמשך מאז ועד היום ברמות אינטנסיביות שונות. המפה הדמוגרפית השתנתה מהותית והעם הפלסטיני התחלק בין פנים הארץ והפזורה שמחוץ לה.

ערב קץ המנדט הבריטי, הייתה האוכלוסייה הפלסטינית בארץ רוב כשהיא פרוסה על כ־90% משטחי המנדט. עם הנכבה ב־48' וגירוש 700 אלף פלסטינים, ירד מספר הפלסטינים בארץ ל־156 אלף, לעומת 717 אלף יהודים. בעקבות כך נהרסו כ־500 כפרים פלסטיניים, וכ־800 אלף פלסטינים, שהם 70% מהעם הפלסטיני, הפכו לפליטים במדינות השכנות ובמה שייקרא מאוחר יותר הגדה המערבית ורצועת עזה. במקביל לכך, הגיעו כ־350 אלף מהגרים יהודים בשנה וחצי הראשונה שלאחר הקמת מדינת ישראל.

האסטרטגיה הכלכלית הפלסטינית אינה מתייחסת באופן ישיר להיבטים דמוגרפיים ומתמקדת דווקא בהגבלת ילודה לעידוד צמיחה ופיתוח

תהליכים אלה, לפי הכותבים, נמשכים גם היום. ישנה הלימה בין העלייה בכמות מתנחלים באזור לבין הגירוש של תושביו הפלסטינים. לטענת אל־ח'אלדי ורפידי, זו תוצאה של המדיניות הישראלית שמעוניינת בכמה שיותר שטח עם כמה שפחות תושבים פלסטינים.

אותו שיקול הוביל את הנושאים ונותנים בצד הישראלי בהסכמי אוסלו כשחילקו את הגדה המערבית לאזורי B ,A ו־C. לדבריהם, ההנדסה הקולוניאלית הישראלית בביטוייה השונים – הרחובות, הגבולות, התשתיות והדרכים החסומות בפני פלסטינים – תוכננה במטרה להדיר את הפלסטינים מהמרחב. בעוד מוקדי ההתנחלות מתרחבים והופכים לערים המקיפות את האזורים הפלסטיניים וסוגרות עליהם, הפלסטינים נדחסים בתוך מרחב גאוגרפי מצומצם ללא גישה לצרכים קיומיים בסיסיים.

לסיכום, הכותבים מעירים, התכנון הישראלי מבוסס על חזון אסטרטגי לעליונות דמוגרפית בכל שטחי השליטה של ישראל – גבולות 48', הגדה המערבית ועזה – לשימור שלטונה הגאוגרפי והפוליטי. תוכניות אלה אינן מכירות בגבולות 67', לא בגדר ההפרדה ולא באף גבול בין הירדן לים.

באותו זמן, האסטרטגיה הכלכלית הפלסטינית אינה מתייחסת באופן ישיר להיבטים דמוגרפיים ומתמקדת דווקא בהגבלת ילודה לעידוד צמיחה ופיתוח. ואולם אילו הייתה תקווה לפיתוח על ידי גורמים דמוגרפיים, הרי שהמדיניות הפלסטינית בנושא הזה מוכרחה לעמוד בגודל האתגר שהמערכת הישראלית – שמביאה בחשבון את התושבים, השטח והביטחון בתוך מסגרת רעיונית אחת – מציבה.

המסקנה לפלסטינים: "כמה שיותר מהעם בכמה שיותר מהשטח"

בכל מקום שבו הם נמצאים, אל־ח'אלדי ורפידי טוענים, אין לצעירים הפלסטינים אופק ברור או ודאות לגבי התנאים שיקבעו את עתידם המשפחתי, התעסוקתי או המרחבי. מצב זה אינו נובע מכשלים בתכנון הפיתוח הלאומי או המוסדי הפלסטיני ולא מהיעדר סמכויות ריבוניות, אלא משלילה של אופק לפיתוח, לתעסוקה ולחיים בכבוד עבור הצעיר תושב עזה, האישה בבקעת הירדן או בוגר האוניברסיטה בירושלים.

מצב זה הוא בחירה כפויה בין אפשרויות מוגבלות שהמדיניות הישראלית מייצרת. מאז פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר הוא בא לידי ביטוי בניסיון לטהר את רצועת עזה משני מיליון תושביה ובטיהור שטחים נרחבים בצפון הגדה ובאזורי C המאוכלסים בקהילות רועים. המצב הזה מתבטא גם בכך שלצעיר ירושלמי המחפש עבודה אין אפשרות אחרת מלבד השתלבות בשוק העבודה הישראלי.

לפיכך הישארות עיקשת על הקרקע לא תספיק לבדה כדי לבלום את ההידרדרות במצב הדמוגרפי של הפלסטינים, והאתגר הופך להיות עניין של קיום והישרדות.

האידאולוגיה הציונית, כותבי המאמר מוסיפים, עוסקת בדמוגרפיה באובססיביות. הסיסמה הראשונה שהתנועה נשאה – "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" – הציבה את סוגיית האוכלוסייה והשטח במרכז שאיפתה לבניית המדינה היהודית, באופן שהפך את הסכסוך ואת הכיבוש לעניין קיומי, כפי שהוא גם עבור הצד השני.

גישה זו תתורגם לעידוד התרחבות עירונית רוחבית ככל שניתן באזורי B ו־C במסגרת אסטרטגיה ליצירת מציאות התיישבותית חדשה בגבולות אזורי ההתפשטות של ההתנחלויות

בשנים האחרונות הצליחה ישראל להגיע לאיזון מסוים במאזן הדמוגרפי בין הירדן לים, ואולם הממצאים מראים שהמאזן הזה צפוי בשנים הקרובות ליטות לכיוון הפלסטינים. נוכח ציפיות אלה, ישראל נוקטת צעדי גירוש כפוי באופן מואץ שתורמים לדחיקת הפלסטינים מאדמתם. באותו זמן, הממצאים מראים שזרם ההגירה היהודית שומר על היקפו הנרחב, וששיעור הגידול של החרדים גבוה משיעור הגידול של פלסטינים מכל רחבי הארץ.

לפיכך, הכותבים טוענים, נדרש להרחיב את המאמצים לחיזוק ההישרדות של הפלסטינים באדמתם – לעודד השקעות ופיתוח תשתיות ושירותים ולבנות ערים ויישובים באזורים הנמצאים תחת איום הייהוד באופן שיספק דיור הולם לבעלי הכנסה בינונית ומטה.

לא ניתן להתמודד עם השינויים הדמוגרפיים הכפויים האלה רק על ידי אספקת שירותים והזדמנויות תעסוקה באזורים המיושבים בצפיפות, הכותבים מסכמים, אלא נדרש לגבש אידאולוגיה פלסטינית של "כמה שיותר מהעם בכמה שיותר מהשטח". גישה זו תתורגם לעידוד התרחבות עירונית רוחבית ככל שניתן באזורי B ו־C במסגרת אסטרטגיה ליצירת מציאות התיישבותית חדשה בגבולות אזורי ההתפשטות של ההתנחלויות.

כמו כן נדרש לחזק את התושבים במקומות אלה על ידי גישה למגורים, לשירותים ולתעסוקה. מהלך כזה יהיה חלק ממערכת תכנון חלופית, ויבוצע בניסיון להשיב את השליטה על המרחב שנמצא תחת איום. באופן זה, הכותבים מציעים מענה למדיניות של ישראל בשטחים – העצמת האוכלוסייה הפגיעה באזורי החיכוך על ידי פיתוח כלכלי ותשתיתי. נותר לשאול כמה פלסטינים יהיו מוכנים לצאת מאזורי הערים לאזורים כפריים בידיעה שהדבר יחשוף אותם ואת משפחתם להיתקלויות עם חיילים ועם מתנחלים.