מעבר להריסות: המלחמה כאירוע חברתי
כאשר פרשנים מדברים על המלחמה בעזה, הם נוטים להישאר במדדים כמותיים או מדידים: טונות הפצצות שהוטלו, הקילומטרים של השטח בשליטת הצבא, אחוז המבנים שאינם ראויים עוד למגורים. מדדים אלו אינם שגויים, אך הם מציגים תמונה חלקית באופן מהותי. מה שמתרחש בעזה איננו רק מבצע צבאי, זהו קרע תרבותי-ציוויליזציוני, מתקפה ממושכת לא רק על תשתיות פיזיות אלא גם על המרקם החברתי, המוסרי והכלכלי שכורך קהילה לכדי ישות אחת.
כדי להבין את מה שאירע ומה שמתרחש כעת, יש צורך באוצר מילים שונה מזה של דיווחים צבאיים.
ההרס שהחל באוקטובר 2023 הוא חסר תקדים בהיקפו ובמהירותו. אך הנזק החמור ביותר במהלך המלחמה הזאת אינו למבנים אלא למבנים הבלתי־נראים של החברה: האמון בין שכנים, הלגיטימיות של מוסדות והנורמות המשותפות שסביבן החיים הקולקטיביים מתארגנים. אלו הם מבנים שקשה לשקם, הרבה יותר מלשקם בטון, והם כעת בשלב מתקדם של קריסה.
הממדים האנושיים של ההרס: עקירה, רעב והשפלה
הפגיעה בכבוד האדם פועלת בשלושה מנגנונים חופפים:
הראשון הוא העקירה. הוראות פינוי שניתנו בזו אחר זו, לעיתים בהתראה קצרה, דחקו את האוכלוסייה למסדרון מצטמצם והולך של שטח. משפחות שעזבו את בתיהן מתוך הנחה שמדובר בנטישה של ימים ספורים, מוצאות את עצמן בתחילת השנה השנייה לגלות פנימית. המונח עקירה כמעט שאינו מצליח לגלם בתוכו את חוויית האובדן של בית, שכונה, בית ספר וקהילה באותו זמן ולנֶצח.
המנגנון השני הוא הרעב, שהפך למצב קיומי. בזמן שבו ניסתה הקרן ההומניטרית של עזה (GHF) להפעיל מסדרונות לחלוקת מזון, הידרדרה התחרות על מזון לרמות קטלניות. אנשים מצאו את מותם, לעיתים תחת רגלי המון מיואש, לעיתים כתוצאה מירי של הצבא, בניסיון להשיג שק קמח.
הרעב לא היה תוצר לוואי של המלחמה, אלא מרכיב מובנה בה: תוצאה של הגבלות מכוונות על הכנסת מזון, דלק וציוד רפואי. רעב ככלי מלחמה מודרני אינו מחייב מעשה בודד של אכזריות; די בסירוב מתמשך לאפשר למזון לעבור.
המנגנון השלישי, אולי הפחות מדובר אבל העמוק ביותר מבחינה פסיכולוגית, הוא ההשפלה. להיות עקור מתוקף החלטת הוראת פינוי של הצבא, לעמוד בתור למזון שמחולק בידי זרים, להישמע להודעות צבאיות המכתיבות את תנועתך, לצפות במשפחתך קמלה באוהל: כל אלו פוגעים בלב ליבה של תחושת הכבוד האנושי. בחברות שבהן כבוד, חלוקת תפקידים משפחתית ומגדרית ומעמד קהילתי הם חלק מרכזי מזהות האדם, השפלה איננה פגיעה שולית – היא פצע יסודי.
אנשים מצאו את מותם במאבק על פת לחם. זו הייתה חברה הלכודה במאבק הישרדות, אך עדיין מאורגנת סביב דחף החיים
היציאה הגדולה והואקום שנותר
לצד העקירה הפנימית ההמונית בתוך הרצועה, התרחש תהליך קטן יותר, אך בעל חשיבות מכרעת לחברה העזתית: כ־120 אלף איש עזבו את עזה לחלוטין, רובם דרך מצרים. מאחורי הנתון הזה מסתתרת שאלה מרכזית: מי היה מסוגל לעזוב?
כדי לצאת נדרש כסף – כ־5,000 דולר לאדם, כאשר השכר החציוני בעזה לפני אוקטובר 2023 היה שבריר קטן מתוך הסכום הזה. מי שעזב היו בעיקר בעלי עסקים, אנשי מקצוע, בעלי נכסים ובני משפחותיהם, אנשים שהיו להם חסכונות או קשרים מחוץ לרצועה. כלומר, הם היו עמוד השדרה הכלכלי והחברתי של עזה שלפני המלחמה.
עזיבתם יצרה חלל שאינו רק כלכלי, אלא מבני. הקהילה העסקית שהחזיקה רשתות שיווק, העסיקה עובדים, שמרה על יחסי אשראי וניהלה בפועל את החיים המסחריים – איננה עוד. מי שממלא את החלל הזה אינו נבחר באקראיות. ממלאים אותו מי שנועזים דיים לפעול בתנאי קריסה מוחלטת של מוסדות, ומי שאינם כבולים עוד בנורמות החברתיות שהסדירו התנהגות בתקופה הקודמת.
השחיתות שבסיוע: כאשר המזון הופך לכוח
שתי תמונות, במרחק שנה זו מזו, ממחישות באופן חריף את השינוי החברתי בעזה. בתקופת פעילות GHF (קרן הסיוע לעזה) לוותה חלוקת המזון הבסיסי, בעיקר קמח, באלימות קטלנית. אנשים מצאו את מותם במאבק על פת לחם. זו הייתה חברה הלכודה במאבק הישרדות, אך עדיין מאורגנת סביב דחף החיים.
התמונה שמשקיפים מן השטח מתארים כיום שונה בתכלית. מזון, ובכלל זה סיוע שהיה עד לא מזמן מושא לתחרות נואשת, נזרק ומושלך. אין בכך עדות לכך שהסתיים משבר המזון. זוהי עדות לכך שחלוקת המזון הפכה לכלי של כוח ולא עוד למנגנון של הישרדות.
כיום פועלים גופים וגורמים רבים כמחלקי מזון משום שזו דרך לגייס כספים מן החוץ. לכן המזון מגיע ישירות לאוהלים, ואנשים אינם נדרשים עוד להילחם עליו בתורים. אף שמזון עדיין נדיר וחסר באזורים רבים, הוא מצוי בשפע באזורים אחרים, עד כדי כך שהוא מושלך ונזרק.
הפרדוקס הזה מספר את סיפור השחיתות במערך הסיוע, אם בכלל ניתן לכנות זאת "מערך". כאשר ניתן לעכב, להסיט או למכור סיוע, הוא הופך למטבע בכלכלת כפייה שהחליפה את הסדר החברתי הקודם. בתנאים כאלה, בזבוז יכול להיות אמצעי להפגנת כוח, סימן לשפע, שהוא עצמו צורה של שליטה.
דיווחים מן השטח מצד אנשי סיוע ועיתונאים מתעדים יותר ויותר את הממדים השיטתיים של הכשל הזה: שחיתות בהיררכיות חלוקת הסיוע, סחיטה של אזרחים המבקשים גישה למזון ולציוד, שימוש באיומים ובסחיטה כלפי פגיעים והפיכת הסיוע לכלי נשק. אלה אינם חריגות מקריות. אלה התוצאות הצפויות של חלוקת משאבים בהיעדר מוסדות אחראים שניתן לפקח עליהם ולהעמידם לדין.
מונופול כמדיניות: עיצוב מחדש של הכוח הכלכלי
שינויי הכלכלה בעזה אינם נובעים רק מתהליכים פנימיים. גם גורמים חיצוניים, ובראשם ישראל, השולטת בכניסת סחורות, תרמו לכך, לעיתים באופנים שמחמירים את ההתפרקות החברתית.
הדפוס שהתפתח סביב סחורות שיבואן הותר מלמד רבות. בתחומים מסוימים, במערכות אנרגיה סולרית למשל, ההיתר ליבוא אינו ניתן לשוק תחרותי של ספקים אלא לאדם יחיד או לקבוצה מצומצמת במיוחד. כך נוצר מונופול מבני, שלא נבע מתחרות שוק אלא מהחלטה מנהלית. יבואן יחיד שולט בהיצע, קובע את המחירים, ונהנה מהעודף הכלכלי הנוצר מתוך הצורך הנואש בחשמל באזור שאין בו רשת חשמל מתפקדת.
אין מדובר בהערכה מבודדת של משקיפים חיצוניים. ב־11 במרץ 2026 פרסמה לשכת המסחר והתעשייה בעזה, מוסד ממסדי ושמרני שאין לו כל אינטרס בהגזמה, הצהרה פומבית רשמית שהתייחסה ישירות לתופעה הזו. המסמך ראוי לעיון מעמיק שכן הוא מספק אישוש מוסדי למה שדיווחים מהשטח הצביעו עליו במשך חודשים:
"לשכת המסחר והתעשייה בעזה שבה ומביעה את התנגדותה למנגנון המגביל את היבוא למספר מצומצם של סוחרים, לצד מספר מוגבל של ספקים בצד הישראלי, בשעה שיבוא מוצרים מהגדה או מחו"ל נאסר לחלוטין – מצב הפוגע במסחר החופשי ומחסל את התחרות ההוגנת בשווקים".
יהיו אשר יהיו כוונות מנגנון הרישוי הישראלי – תוצאותיו ברורות. הוא יצר שכבה חדשה של אדונים כלכליים בחברה שמעמד הביניים שלה נעלם
בהצהרתה הלשכה מציגה מושג הראוי לתשומת לב מיוחדת: המונח הערבי אתאוואת (آتاوات), שניתן לתרגמו כמס חסות או דמי זיכיון שקומץ הסוחרים בעלי רישיונות היבוא מטילים על סוחרים אחרים הזקוקים לגישה לסחורות. הלשכה מתארת זאת כצורה של סחיטה כספית הטבועה במנגנון היבוא עצמו: "הלשכה מתנגדת נחרצות להטלת אגרות ומיסים בלתי־רשמיים על סוחרים כתנאי לתיאום יבוא, דבר התורם ישירות ליצירת תנאי מונופול, להעלאת המחירים ולהחמרת יוקר המחיה".
ההצהרה הולכת צעד נוסף קדימה. היא מדווחת כי חלק מהסוחרים שקיבלו אישורי יבוא החלו למכור את האישורים עצמם ומתייחסים לרישיון כאל סחורה שניתן "להפוך" לרווח בלי שמתבצע כל יבוא ממשי של סחורות.
זוהי הצורה הבסיסית ביותר של מקסום תפוקות – הפיכת הגישה עצמה למקור הכנסה במקום פעילות יצרנית כלשהי. רישיון יבוא בשטח הנתון למחסור קיצוני הוא בעל ערך כספי. מי שמחזיקים ברישיונות מוכרים את הערך הזה למי שאין ברשותם כאלה, ובכך מוסיפים שכבת גבייה נוספת לכל עסקה בשרשרת האספקה, עוד לפני שמוצר אחד מגיע לצרכן.
ארבע הדרישות הרשמיות של הלשכה: ביטול המנגנון הנוכחי, הקמת הליכי יבוא שקופים ותחרותיים, קריאה ליבואנים הקיימים לשמור על תמחור הוגן והזמנה לנפגעים מסחיטה להגיש תלונות רשמיות – משקפות מוסד שמיצה את הערוצים הבלתי־פורמליים ופונה עתה לשיח הציבורי. העובדה שמוסד שמרן ומדוד כלשכת המסחר משתמש במונחים כמו "סחיטה" ו"מונופול" בהודעה רשמית לעיתונות מעידה עד כמה הידרדר המצב.
יהיו אשר יהיו הכוונות מאחורי מנגנון הרישוי הישראלי – שיקולי ביטחון, נוחות מנהלית או אחר, תוצאותיו ברורות. הוא יצר שכבה חדשה של אדונים כלכליים בחברה שמעמד הביניים שלה נעלם, וריכז הון וכוח בידיהם של מי שמחזיקים בקשרים הנכונים ולא בהכרח בכישורים הנכונים. זאת אינה התנהלות של שוק אלא מערכת של פריווילגיה מנוהלת, שתוצאותיה הרסניות לאמון החברתי ולשוויון הכלכלי.
הסוחר הישר מפסיד ליזם שמוכן לסחוט. פעיל הקהילה מפסיד למגייס כספים שמוכן להסיט משאבים. בעל המקצוע מאבד ממעמדו לטובת האופורטוניסט המקושר
הרס המבנה החברתי
ראוי לדייק במה שאבד במלחמה משום שהשימוש בשפה כללית כמו "מרקם חברתי" עלול לטשטש את הקונקרטיות של מה שמתואר.
עזה שלפני המלחמה התקיימה בתוך מבנה חברתי – לא־שוויוני, מוגבל ומעוצב על ידי פתולוגיות של כיבוש ומצור, אך בכל זאת ממשי ומתפקד. הייתה בה שכבת סוחרים עם קשרים כלכליים, מוניטין וחובות הדדיות. היו בה רשתות משפחה מורחבות שחילקו משאבים ופתרו סכסוכים. היו בה קהילות מקצועיות: מורים, מהנדסים, רופאים, עורכי דין, שסמכותם נשענה על מומחיות מוכרת. היו בה מוסדות דת שתיווכו התנהגות חברתית. בקיצור, התקיימה בה רשת של תלות הדדית שאפשרה חיים משותפים.
הופעתה של שכבה חדשה של שחקנים, אלה שמוכנים לפעול ללא המחויבויות של נורמות חברתיות, אתיקה מקצועית או אחריות קהילתית, איננה רק תוספת למבנה הזה. היא שחקה את תנאי היסוד שעליהם הוא נשען.
כאשר החוזה החברתי מופר באין מפריע, וכאשר ההפרה מתוגמלת לעין כול, מבנה התמריצים שעומד בפני החברה משתנה. הסוחר הישר מפסיד ליזם שמוכן לסחוט. פעיל הקהילה מפסיד למגייס כספים שמוכן להסיט משאבים. בעל המקצוע מאבד ממעמדו לטובת האופורטוניסט המקושר.
הצהרת לשכת המסחר והתעשייה בעזה מנסחת את הדינמיקה הזו במונחים כלכליים: מיסי הסחיטה ומכירת הרישיונות שהיא מתעדת אינם רק עסקאות בלתי־חוקיות. הם משמשים אותות, גלויים לעיני כל סוחר וכל אזרח, לכך שכללי המסחר חדלו לחול, שהגנה מוסדית איננה בנמצא, ושההיגיון היחיד הפועל הוא קרבה אל מוקדי כוח.
כאשר מוסד ממסדי מודה רשמית שאינו מסוגל להגן על חבריו מפני סחיטה, ויכול רק להזמין אותם להגיש תלונות, החוזה החברתי של החיים המסחריים למעשה הושעה. זהו אינו שינוי כלכלי גרידא אלא ארגון מחדש מוסרי של החברה, שתוצאותיו יישארו הרבה אחרי כל הפסקת אש.
המבצעים ההומניטריים תוכננו לתנאי מחנות פליטים. פירוש הדבר שמשפחות הנוטשות דירות שלמות לטובת חיים באוהלים יכולות לקבל סיוע רב יותר מאלה הנשארות במבנים פגועים אך עומדים
גאוגרפיית הדחיסה: חיים בין ההריסות
תנאי החיים הפיזיים ברצועה הפכו בעצמם לכוח שמעצב מחדש את יחסי החברה. כיום כ־900 אלף בני אדם חיים באוהלים. מספר דומה מתגורר בהריסות בתיהם: מבנים שניזוקו במידה שאינה מאפשרת מגורים תקינים, אך עדיין מספקים מחסה טוב מזה של אוהל. כ־1.8 מיליון בני אדם נדחסים לכ־40 אחוז בלבד משטח המגורים שהיה ראוי לאכלוס טרם אוקטובר 2023. צפיפות האדם המשתמעת מכך כמעט בלתי־נתפסת, אך היא מכריעה להבנת החיים החברתיים.
בתוך המרחב הזה התבסס עיוות כלכלי דרמטי. דמי השכירות לדירה צנועה ברצועה זינקו מרמה של פחות מ־200 דולר אמריקאי בחודש לפני המלחמה לכ־1,000 דולר, עלייה פי חמישה בשטח ללא כלכלה מתפקדת וללא הכנסה סדירה עבור מרבית האוכלוסייה. ההיגיון השוקי אכזרי: הדיור נדיר, הביקוש קטסטרופלי, ומי שמחזיק במבנה ראוי למגורים מחזיק בעמדת כוח.
אך יש כאן עיוות עמוק נוסף. חלוקת הסיוע, אותו חלק מן הסיוע שמצליח בכלל להגיע לשטח, נותנת עדיפות למתחמי האוהלים. ההיגיון הארגוני של המִבצעים ההומניטריים שתוכננו לתנאי מחנות פליטים, נוהג לפי האוהל. פירוש הדבר שמשפחות הנוטשות דירות שלמות לטובת חיים באוהלים יכולות לקבל סיוע רב יותר מאלה הנשארות במבנים פגועים אך עומדים.
התגובה לתמריץ הזה הייתה רציונלית: אנשים בוחרים להשכיר את בתיהם לשוכרים אמידים יותר במחירי שכירות מנופחים, לעבור לאוהלים ולזכות בסיוע המיועד לדרי אוהלים. כך יצרה מערכת סיוע הומניטרית, שנועדה לסייע לפגיעים ביותר, תנאים לצמיחתה של Extractive Economy, כלכלה שבה שרידיה של שכבת בעלי הנכסים נהנים מרווחים על חשבון מצוקתם של אלה שאינם מסוגלים לעמוד אפילו בדמי השכירות המנופחים.
שאלת ההחלמה: לשקם את מה שלא ניתן לבנות מחדש
אף ניתוח כן אינו יכול להשיב בוודאות על השאלה כיצד תצא עזה מן המצב הנוכחי. אתגר השיקום הפיזי, אדיר ככל שיהיה, הוא דווקא החלק הניתן יותר לטיפול: ניתן לתכנן מבנים, לגייס להם מימון ולהקים אותם מחדש, אם קיימים הרצון והמשאבים. השיקום החברתי והמוסרי הוא משימה מסוג אחר לחלוטין, קשה ומורכבת הרבה יותר.
מה שדרוש בשיקום כזה איננו השבה של הסדר שקדם למלחמה, שכן גם הוא היה פרי של כלכלת מצור ופיצול פוליטי, אלא דבר שאפתני ומעורפל יותר: כינון מחודש של מוסדות חברתיים לגיטימיים, שיוכלו לאכוף נורמות משותפות, לחלק משאבים באחריות וליצור את התנאים שבתוכם אמון יכול להיבנות מחדש לאורך זמן. לא ניתן לכפות מוסדות כאלה מבחוץ, ולא ניתן לייצר אותם במחי הכרזה. זהו מפעל קהילתי המותנה בכך שלקהילה עצמה יש בכלל אפשרות להתקיים.
מספר תנאים הכרחיים כאן, גם אם אף לא אחד מהם מספיק כשלעצמו. שובם הפיזי של המוני העקורים, הן מי שנמצא בתוך הרצועה והן אלה שברחו למצרים ומעבר לה, הוא תנאי יסוד לכל פרויקט של שיקום חברתי. מרחב שבו שכבת המשכילים, אנשי המקצוע ובעלי המלאכה נותרת בגלות, איננו יכול לבנות את עצמו מחדש. תמריצים לשיבה לצד ערבויות ביטחון ממשיות אינם נספחים אופציונליים לתוכנית שיקום; הם נדבך יסודי בה.
לא־פחות חיונית היא הרפורמה המיידית במנגנון היבוא. הצהרת לשכת המסחר והתעשייה בעזה ממרץ 2026 מספקת למעשה תוכנית מדיניות מוכנה: יישום של הליכי יבוא שקופים ותחרותיים; פתיחת מקורות האספקה למוצרים מן הגדה המערבית וממקורות בין־לאומיים; פירוק המונופולים המבוססים על רישיונות והקמת מנגנון תלונות רשמי לנפגעי סחיטה מסחרית.
אין אלו דרישות רדיקליות אלא תנאי מינימום לשרשרת אספקה מתפקדת. יישומן לא ישקם את כלכלת עזה, אך היעדרן ימנע כל שיקום מלכתחילה.
כדי לבנות מחדש את החברה הזאת, יש צורך קודם כול בכך שחוקרים, מקבלי החלטות ואנשי סיוע יתייחסו להיבטים החברתיים של האסון באותה רצינות שבה הם מתייחסים להרס הפיזי
במידה דומה, חיוני להשיב אחריות מוסדית למנגנוני חלוקת הסיוע. השחיתות שהשתרשה בחלוקת הסיוע ההומניטרי איננה רק בעיה מוסרית; מדובר במבנה שיטתי שיתמיד ויעמיק אם לא יינקטו צעדי נגד מודעים: מנגנוני חלוקה שקופים, פיקוח קהילתי וסנקציות של ממש על הסתה ועל הסטה של משאבים. לקהילייה ההומניטרית יש כלים לכך – כלים שפותחו בהקשרים אחרים של סכסוך ושיקום – אך כדי להפעילם נדרשים תנאי ביטחון ורצון פוליטי שאינם מתממשים בעזה.
ולבסוף, ואולי יותר מכול, קהילות עזה זקוקות למרחבים – ממשיים וסמליים – שבהם ניתן יהיה לאשרר מחדש את הנורמות החברתיות המסדירות את החיים המשותפים.
המלחמה לא הרסה רק בניינים; היא ערערה את ההבנה המשותפת של מה מותר, מה מחויב, ומה מביש. שיקומה של הבנה זו – העיצוב המוסרי מחדש של החיים החברתיים – איננו תהליך שניתן לתזמן או לתקצב. הוא מתרחש מתוך הצטברות של אינטראקציות יומיומיות, של תוצאות נראות לעין של התנהגויות שונות ושל הנהגה המגלמת בנוכחותה נורמות – ואינה מנצלת אותן. זהו תהליך איטי, והוא מצריך יציבות כתנאי מוקדם.
סיכום: להתייחס לחברה ברצינות הראויה
הרס המבנים החברתיים והכלכליים של עזה ראוי שיובן כקטסטרופה בפני עצמה; לא כתוצאה משנית של פעולות צבאיות, אלא כמרכיב מרכזי במה שחוללה מלחמה זו.
עקירת שכבת בעלי המקצוע והסוחרים, התבססותה של שכבה חדשה המנצלת את המשבר, השחיתות שפשתה במערכות הסיוע ההומניטרי, עיצובו של מונופול כלכלי, דחיסתם של כמעט שני מיליון בני אדם לשטח שגודלו פחות ממחצית משטחה הקודם של הרצועה והתמוטטות הנורמות החברתיות המשותפות – כל אלה אינם תופעות שוליות. יחד הם מביאים לפירוקה של חברה שלמה.
הצהרת לשכת המסחר של עזה, שנמסרה בעיצומו של העימות, היא מסמך קטן אך משמעותי. היא מוכיחה שבתוך עזה עצמה קיימת מודעות מוסדית לתהליכים הללו, שהאנשים הנפגעים ביותר מבינים היטב מה נעשה לסדר החברתי והכלכלי שלהם, יודעים לקרוא לכך בשם, ואף מנסים להתנגד לכך באמצעים לגיטימיים. עצם האפשרות להתנגד, גם בתנאים הקשים האלה, איננה חסרת משמעות; היא למעשה החוט הדק שעליו תלויה כל תקווה לשיקום עתידי.
כדי לבנות מחדש את החברה הזאת, יש צורך קודם כול בכך שחוקרים, מקבלי החלטות ואנשי סיוע יתייחסו להיבטים החברתיים של האסון באותה רצינות שבה הם מתייחסים להרס הפיזי. תוכנית שיקום שמקימה מחדש בנייני מגורים אך מתעלמת מתנאי האמון, האחריות והלגיטימיות ההופכים בניינים למקומות שאנשים רוצים באמת לחיות בהם – איננה תוכנית שיקום, היא פשוט פרויקט בנייה בריק חברתי.
עזה שלאחר המלחמה תהיה מה שאנשיה, והתנאים שבהם הם יחיו, יאפשרו לה להיות. כרגע, הנסיבות כמעט כולן עוינות שיקום אמיתי. מה שנהרס נבנה במשך דורות. חלון ההזדמנות שבו אולי עוד ניתן להציל משהו, שבו האנשים שזוכרים את החיים הקודמים של עזה יכולים עדיין לשוב, לזכור ולבנות מחדש, לא יישאר פתוח עוד זמן רב. הדחיפות היא חברתית לא־פחות משהיא חומרית. הקהילה הבין־לאומית, כמו גם הצדדים לסכסוך, יעשו בחוכמה אם יבינו זאת לפני שייסגר החלון הזה.
המאמר נכתב במקור באנגלית ופורסם גם באתר. תרגום: נטע תלמוד
