ביקור סאדאת בירושלים בנובמבר 1977 נחשב בשעתו מהלך בלתי־צפוי בעליל. אולם במבט היסטורי, היה זה שיאו של תהליך רצוף סימני דרך שכולם ייצגו את חתירתו להחזרת חצי האי סיני שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים ולפתיחה מחדש של תעלת סואץ לשיט.
ביקור סאדאת בירושלים היה גולת הכותרת של מחשבה מדינית, העזה וחזון נדירים חרף ההתנגדות שעורר בשעתו הן במצרים הן במדינות ערב האחרות. העדפת הדיפלומטיה על ידי סאדאת שיקפה ריאליזם מדיני והכרה בחוסר התוחלת של שימוש בכוח להשגת מטרותיה של מצרים.
גישה זו אפשרה לשני הצדדים להתגבר על קשיי המשא ומתן על הסכם השלום, ובעזרת נשיא ארה"ב קרטר שנרתם למשימה, הצליחו סאדאת ובגין במרץ 1979 להביא לחתימת חוזה שלום בין ישראל למצרים, שפתח פרק חדש בסכסוך ישראל-ערב.
בין סיום מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים לא היה לשכנותיה הערביות של ישראל מניע חזק דיו ליזום מלחמה נגדה, ועוד פחות מכך לעשות שלום עימה, שכן השטח שעליו קמה לא היה שלהן, אלא של הפלסטינים. מצב זה השתנה לחלוטין ב־1967 כשישראל השתלטה על טריטוריות לאומיות של מצרים, סוריה וירדן. מכאן ואילך הפך העיסוק בהחזרת השטחים גורם מרכזי בעיצוב היחסים בין מדינות האזור.
בשלוש השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, מצרים בהנהגת גמאל עבד א־נאצר הייתה מחויבת למלחמה שתחזיר את סיני לידיה ("מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח"). ועם זאת, נאצר היה מוכן לקבל בחזרה את סיני בהסדר צבאי – שביתת נשק בחסות המעצמות בלי משא ומתן ישיר, בלי שלום ובלי הכרה בישראל, בדומה להסכם על נסיגת ישראל מסיני ב־1957. עקרונות אלו קיבלו ביטוי מפורש בשלושת ה"לאווים" של ועידת הפסגה הערבית בח'רטום בספטמבר 1967.
בהתאם לכך, קיבלה מצרים את החלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967, שלפיה על ישראל לסגת משטחים שכבשה במלחמה "לגבולות בטוחים ומוכרים". במבט היסטורי, הייתה זו הכרה למעשה בקיום מדינת ישראל בגבולות שלפני המלחמה.
אף שהצעה לנסיגה חלקית של ישראל מהתעלה נשמעה כמה חודשים קודם לכן מפי שר הביטחון משה דיין, בממשלת ישראל נחלקו הדעות כיצד להגיב להצעת סאדאת
איך הגיבה ההנהגה הישראלית ליוזמה המצרית?
כבר בחודשים הראשונים לאחר השבעתו כנשיא החל סאדאת להתרחק ממורשתו הפאן־ערבית של נאצר. הוא ביטל את השם "הקהילייה הערבית המאוחדת" שהשתמר מאז האיחוד המצרי-סורי והחזיר למצרים את שמה המקורי "הרפובליקה הערבית של מצרים". בכך ביטא העדפה ברורה לצרכיה הייחודיים של ארצו. בד בבד, הוא פנה לדיפלומטיה בניהול הסכסוך עם ישראל, אם כי מבלי לוותר על האופציה הצבאית.
בפברואר 1971 הציע סאדאת הסדר ביניים בסיני שיכלול נסיגה של הכוחות הישראליים לעומק סיני ופתיחת תעלת סואץ לשיט כצעד ראשון לקראת יישום מלא של החלטת מועצת הביטחון 242.
אף שהצעה לנסיגה חלקית של ישראל מהתעלה נשמעה כמה חודשים קודם לכן מפי שר הביטחון משה דיין, בממשלת ישראל נחלקו הדעות כיצד להגיב להצעת סאדאת. הממשל האמריקאי, שתמך ביוזמה המצרית וראה בה אמצעי למניעת התחדשות מעשי האיבה, ניסה לקדם אותה והגיש לישראל הצעה ובה רעיונות ראשוניים להסדר חלקי שיהיה צעד ראשון לקראת מימוש החלטה 242. בסופו של דבר השיבה ראשת הממשלה גולדה מאיר בנכונות זהירה לדון בהצעה המצרית בתנאים שהביעו הסתייגות עקרונית ממנה.
עמדה זו הייתה גם הסיבה לדחיית הצעתו של המתווך מטעם האו"ם גונאר יארינג, שהוגשה לצדדים באותם ימים שבהם נידונה יוזמת סאדאת להסדר חלקי תחילה. המתווך הבין־לאומי ביקש ממצרים להתחייב להיכנס להסכם שלום עם ישראל, ומישראל – לסגת עד הגבול הבין־לאומי של מצרים וישראל.
מצרים ענתה שתהיה מוכנה להסכם שלום עם ישראל בתנאי שזו תתחייב לנסיגה כוללת מהשטחים שכבשה במלחמה וכן לפתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות האו"ם. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הביעה ממשלה מצרית נכונות פומבית לחתום על הסכם שלום עם ישראל. חלק מהצמרת המדינית הישראלית אף סבר שיש להיענות לה תוך הצגת העמדה הישראלית בתמורה להסכם שלום. למרות זאת, ממשלת ישראל דבקה בעמדתה, ובכך גרמה להתפוגגותה של יוזמת יארינג.
כישלון המאמצים האלה הבהיר לסאדאת שבלי מהלך צבאי מצד מצרים לא יהיה אפשר לשבור את הקיפאון המדיני בסכסוך הישראלי-ערבי
בסופו של דבר דחתה הממשלה את הרעיון לנסיגה חלקית מאזור התעלה ודבקה – במידה רבה בהשפעת גולדה מאיר – במדיניות הרשמית ששללה נסיגה כלשהי מקו הפסקת האש בטרם ייחתם חוזה שלום. יתר על כן, הממשלה שללה את הזיקה בין הסכם על נסיגה מהתעלה לבין מימושה המלא של החלטה 242, כפי שתבעו מדינות ערב.
לימים, פרשנים וחוקרים בישראל מתחו ביקורת חריפה על עמדתה הנוקשה של ראשת הממשלה גולדה מאיר והאשימו אותה באחריות לפרוץ מלחמת יום הכיפורים שבה שילמה ישראל מחיר יקר של יותר מ־2,500 הרוגים ועוד אלפים רבים של פצועים.
אכן, לא ניתן לדעת מה היה מתפתח ביחסים עם מצרים אילו קיבלה מאיר את עמדתם של שרים בכירים כמשה דיין, אבא אבן וכן זו של השגריר בוושינגטון יצחק רבין בזכות הסכמה לבחינת האפשרות להסדר חלקי או לכל צעד דיפלומטי לקראת סאדאת שיוכל למנוע מלחמה. ובכל זאת, בחינה היסטורית של הדרך שעשה הנשיא המצרי לאחר המלחמה מדגישה את חטא היהירות, הביטחון העצמי המופרז והזלזול בסאדאת שבו חטאו גולדה מאיר וממשלתה בדחיית הזדמנות היסטורית להשיג אולי הסכם עם מצרים.
קואליציה ערבית למען אינטרסים מצריים
החלטת סאדאת לסיים את הנוכחות של כוחות ההגנה האווירית והיועצים הסובייטים במצרים ביולי 1972, הייתה ביטוי לרצונו להפחית את התלות בברית המועצות וצעד לקראת שיקום היחסים עם ארה"ב שנותקו בעקבות התבוסה ב־1967. בד בבד, המשיך סאדאת לקיים את הסכם הפסקת האש עם ישראל מאוגוסט 1970, שהושג בסוף ימיו של נאצר, ודחה פעמיים את "שנת ההכרעה", קרי מימוש האופציה הצבאית.
מאמציו של סאדאת להימנע ממלחמה באו לידי ביטוי מובהק בשני מפגשים שקיים יועצו לביטחון לאומי חאפז אסמאעיל בפברואר ובמאי 1973 עם הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון, במאמץ לבחון את נכונותה של ארה"ב להביא לנסיגת ישראל מסיני ומשאר השטחים הערביים שכבשה. כישלון המאמצים האלה הבהיר לסאדאת שבלי מהלך צבאי מצד מצרים לא יהיה אפשר לשבור את הקיפאון המדיני בסכסוך הישראלי-ערבי, קיפאון שביטא בין השאר את עניינן של שתי מעצמות־העל בשמירת היציבות הבין־לאומית.
מטרת המלחמה שהגדיר סאדאת לצבאו הייתה אפוא חציית התעלה ותפיסת ראש גשר ממזרח לה תוך גרימת אבדות רבות ככל האפשר לישראל וערעור תחושת העליונות הצבאית שלה. כל זאת כדי לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא להחזרת השטחים הכבושים באמצעות משא ומתן בחסות המעצמות. נוסף על השותפות עם סוריה בתכנון ההפתעה האסטרטגית ומהלכי המלחמה הראשונים, השכילה מצרים לגייס גם את כוח הנפט הערבי בהנהגת סעודיה לסחיטת הישגים מדיניים בסכסוך הישראלי-ערבי.
ואכן, בעיצומה של המלחמה הטילו יצרניות הנפט אמברגו על אספקת נפט לארה"ב ולהולנד, שהושיטו לישראל סיוע ישיר ועקיף במהלך המלחמה, בד בבד עם צמצום הדרגתי של הפקת הנפט, שמחירו הוכפל פי 4 בין פתיחת המלחמה לסוף שנת 1973. מדינות הנפט הערביות הודיעו כי צעדים אלה יימשכו עד נסיגת ישראל מהשטחים שכבשה ביוני 1967 והבטחת זכויות העם הפלסטיני.
היה זה מנוף רב־עוצמה בשל השלכותיו על הכלכלה הבין־לאומית שדחף את הממשל האמריקאי לפעול במרץ כדי להביא להפסקת אמברגו הנפט וצמצום הפקתו באמצעות דיפלומטיה שתקדם נסיגה ישראלית משטחים שכבשה ב־1967.
בשנים אלו גם נוצרו משקעים של טינה בין מצרים למדינות הנפט הערביות על רקע התמיכה הכספית המוגבלת מצידן במצרים
אולם עד מהרה נבעו סדקים בקואליציית המלחמה הערבית, במידה רבה בשל מהלכיו הנפרדים של סאדאת במהלך המלחמה ואחריה; מהלכים שעוררו ביקורת חריפה, בעיקר מצד סוריה, אש"ף ומדינות בעלות עמדה מיליטנטית דומה כמו לוב ועיראק. אלה הביעו תרעומת על קיום השיחות הצבאיות הישירות עם ישראל בק"מ ה־101 מקהיר; על הדיאלוג שקיים סאדאת עם ארה"ב במהלך המלחמה וחידוש היחסים הדיפלומטיים עימה זמן קצר לאחר סיומה ועל הסכמתו, תוך התעלמות מסוריה, להחלטת מועצת הביטחון 338 מ־22 באוקטובר בדבר הפסקת המלחמה וכינוס ועידה בין־לאומית ליישוב הסכסוך.
מכאן ואילך פעל סאדאת להעמיק את מעורבות הממשל האמריקאי בהשגת הסדר הפרדת כוחות לאורך התעלה בינואר 1974. ההסכם כלל נסיגה ישראלית מהתעלה ויצירת שטח מפורז חלקית ממזרחה, שאפשר לשקם ולפתוח אותה מחדש לשיט ביוני 1975.
חרף מדיניותו העצמאית בהתייחס לישראל, בשנתיים הראשונות לאחר המלחמה פעל סאדאת, בעיקר בעזרת סעודיה ומדינות המפרץ, למיסוד הלגיטימציה לפעולה דיפלומטית כדרך עיקרית להחזרת השטחים הכבושים מידי ישראל, מבלי לוותר על מאמץ נפרד לקידום החזרת סיני ותוך התעלמות ממבקריו הערבים. מודע למעמדה הבכיר של ארצו בעולם הערבי, למעשה תבע סאדאת חופש פעולה לקדם את ענייני ארצו, בידיעה ששותפיו הערבים ייאלצו להשלים עם מדיניותו במאמץ להחזיר אותו לתלם של פעולה קולקטיבית ערבית.
בשנים אלו גם נוצרו משקעים של טינה בין מצרים למדינות הנפט הערביות על רקע התמיכה הכספית המוגבלת מצידן במצרים. לנוכח רווחי העתק מנפט שצברו מדינות אלו לאחר המלחמה, הייתה במצרים ציפייה ל"תוכנית מרשל" מצידן לשיקום הכלכלה והתשתיות של מצרים לאחר שנים של מלחמה. במקום זאת, העניקו מדינות הנפט למצרים סיוע במשורה, שהיה רחוק מלענות על צרכיה.
במקום הדיפלומטיה של הסדרים חלקיים שנקט קיסינג'ר, דבק הממשל החדש בגישה של יישוב הסכסוך במלואו, ובכלל זה מימוש זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים
פער הציפיות בין מצרים ל"אחיותיה" הערביות הומחש בכל חומרתו במהומות המזון שפרצו במצרים בינואר 1977, שהיו חסרות תקדים בחריפותן ודוכאו בכוח, בין השאר על ידי הצבא. כך, מעבר לנטייה להישענות על ארה"ב לקידום החזרת סיני, היחס שגילו מדינות הנפט לצרכיה של מצרים היה תמריץ נוסף למגמה שאימץ סאדאת להתבסס על סיוע כלכלי מצד ארה"ב ומצד מדינות מערב אירופה.
בריתות חדשות בצד השני של מסך הברזל
הינה כי כן, בעודו מתרחק בהדרגה מהקשר ההדוק ורב־השנים עם ברה"מ, ויוצר יחסים קרובים עם ארה"ב, הוביל סאדאת את העולם הערבי להשלמה עם הסכם נוסף בין מצרים לישראל בספטמבר 1975, שלפיו נסוגה ישראל מזרחה ממְצָרי הגידי והמתלה, והחזירה לידי מצרים את בארות הנפט באבו רודיס.
הסכם זה, כמו הסכם הפרדת הכוחות שקדם לו, הושג בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקאי קיסינג'ר, וכלל בפעם הראשונה מרכיבים מדיניים מובהקים של הסכם לאי־לוחמה: ההסכם יישאר בתוקפו עד שיוחלף בהסכם אחר; הצדדים יימנעו משימוש בכוח כדי לפתור חילוקי דעות ביניהם, וישראל תוכל לעשות שימוש בתעלת סואץ להעברת מטענים שאינם צבאיים.
חרף הביקורת החריפה שעורר הסכם זה בקרב המדינות הערביות הרדיקליות ואש"ף, בתחילת 1977 שבה והתגבשה הסכמה בין־ערבית רחבה בראשות מצרים לפעולה כגוש אחד כדי לקדם את גישת הממשל האמריקאי החדש בראשות הנשיא קרטר בנוגע ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי. במקום הדיפלומטיה של הסדרים חלקיים שנקט קיסינג'ר, דבק הממשל החדש בגישה של יישוב הסכסוך במלואו, ובכלל זה מימוש זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. בהתאם לכך, פעל הממשל לגייס את ברה"מ ליוזמה משותפת של כינוס ועידה בין־לאומית שתביא להסכם כולל על יישוב הסכסוך הישראלי-ערבי.
בשעה שמלך מרוקו העביר באמצעות ראש המוסד הישראלי את הצעת סאדאת לקיים בארצו מפגש של נציגים בדרג בכיר משתי המדינות, העביר בגין מסר מקביל לסאדאת – דרך צ'אושסקו
הקשיים שהערימה ישראל בפני מאמצי קרטר לקדם את יוזמתו במחצית הראשונה של 1977, הכוונה להחזיר את ברה"מ למעמד של שותפה בקידום יוזמתו והחשש מפני כבילת ידיו על ידי הקולקטיב הערבי, עמדו ביסוד החלטתו של סאדאת לעקוף את ושינגטון ולהגיע להידברות ישירה עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. למעשה, היה זה רצון משותף שכן מיום שהיה לראש ממשלת ישראל הדגיש בגין בפומבי את רצונו בפגישה עם מנהיגי המדינות השכנות בכוונה לכונן יחסי שלום עימם.
בחודשי הקיץ של 1977 החליפו סאדאת ובגין מסרים באמצעות מתווכים בדבר עניינם לקדם שיחות שלום. בשעה שמלך מרוקו העביר באמצעות ראש המוסד הישראלי את הצעת סאדאת לקיים בארצו מפגש של נציגים בדרג בכיר משתי המדינות, העביר בגין מסר מקביל לסאדאת בעת ביקור "מוזמן" ברומניה ומפגש עם הנשיא צ'אושסקו, שהיה ידוע בקשריו הטובים עם הנשיא המצרי.
מכאן הייתה הדרך קצרה למפגש החשאי בין שר החוץ משה דיין לבין סגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי במרוקו ב־16 בספטמבר; מפגש שסלל את הדרך להחלטת סאדאת לבוא בעצמו לביקור בישראל במטרה לשבור את "המחסום הפסיכולוגי" של הציבור בישראל ולהעמיד בפניו הזדמנות בלתי־חוזרת לפריצת דרך לשלום.
חתימת חוזה השלום הנפרד עם ישראל הייתה שיאו של תהליך שבמהלכו יצק סאדאת את היסודות לסדר אזורי ובין־ערבי חדש שבו כל מדינה רשאית לנקוט מדיניות חוץ עצמאית בלי התערבות מצד מדינות ערביות אחרות.
פרופ' אברהם סלע הוא היסטוריון, פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים. פרקים מהסדרה "דרישת שלום" של עידית אברהמי ואלון לוי יוקרנו במכון ון ליר בירושלים ביום שני, 29.6 בשעה 20:00. לאחר ההקרנה תתקיים שיחה בהשתתפות היוצרים, אמירה אורון – לשעבר שגרירת ישראל במצרים ובהנחיית ד"ר אסף דוד. הכניסה חופשית בהרשמה מראש.
