אפשר לדמות את "הפסקת האש" הקיימת בעזה מאז אוקטובר 2025 לבית הבנוי על צוק – עם כל הפצצה או חיסול ישראלי, עם כל התקדמות של הקו הצהוב, היא שוקעת עוד ועוד, וסופה לקרוס לחלוטין. אולם כרגע היא עודנה מתקיימת במובן מסוים, וכל עוד זה המצב, עולים עוד ועוד גילויים על חודשי הזוועה שקדמו לו.
בחודש האחרון פרסמנו ניתוחים של כמה וכמה מהגילויים האלו. מכולם ניתן לזקק תובנה אחת: מאז 7 באוקטובר הפכה ישראל בשיטתיות ובמכוון את החברה העזתית ממבנה פעיל ומתפקד למקום כאוטי שלא ניתן לחזות לאן יתפתח. חמור מכך, ישראל והישראלים אינם מבינים זאת. את ההפתעה הבאה ה"בלתי־צפויה" מעזה אפשר לצפות כבר מעכשיו.
עוד לפני 7 באוקטובר והמלחמה, הייתה עזה אולי הבעיה האקוטית ביותר של הכיבוש והסכסוך – רצועה עירונית צפופה וענייה של מעל 2 מיליון איש, ללא מקום להתפתחות, בשליטת ארגון חמוש ואלים ותחת מצור חיצוני חונק. אולם בתוך תנאים אלו נשמר סדר חברתי יציב יחסית, משפחות מלוכדות שחיות בסמיכות ומערכות אזרחיות ברמת תפקוד מינימלית כלשהי. הייתה מערכת חינוך; היו בתי חולים, והייתה אכיפת חוק כלשהי.
שלוש השנים האחרונות לא הותירו מכך הרבה. אומנם כבר נכתב כאן רבות על נזקי המלחמה, אבל גם מעבר לאלו שהיו ברורים – ההרוגים, הפצועים בגוף ובנפש, ההרס והעקורים – רמת ההרס בעזה כיום כל כך דרמטית עד שהיא משפיעה על כל פרט ופרט בחיים האישיים והחברתיים.
לאורך כל המלחמה – מאוקטובר 2023 ועד אוקטובר 2025 – נעשה שימוש בסיוע ההומניטרי ככלי נשק במלחמה, מה שיצר משבר רעב בעוצמות משתנות במהלך התקופה
חשוב להדגיש שרמת ההרס הזו אינה תוצר לוואי בלתי־נמנע של מלחמה בין ישראל לבין חמאס והפלגים הפלסטיניים האחרים, אלא ביטוי של גישה אסטרטגית ישראלית חדשה של זריעת הרס שיטתי במטרה לייצר אזורי ביטחון. אולם הכלי המרכזי ביותר שהופעל נגד רצועת עזה, ותפס את תשומת הלב העולמית, הוא המחסור המהונדס במזון והרעב שבא בעקבותיו.
נתונים להכחשה
במחקר מעמיק שפרסם חוקר הג'נוסייד ועמית הפורום ד"ר שמואל לדרמן, הוא מראה כיצד השתמשה ישראל בסיוע ההומניטרי כדי לממש את מטרות הלחימה שלה בעזה, וכיצד במקביל לכך הכחיש הדיון בתקשורת הישראלית את קיומה של מדיניות הרעבה ותרם ליצירת "מסך עשן".
לדרמן מצביע על כך שדוחות וסקרים שפרסמו גורמים שונים ולא־תלויים זה בזה על המחסור במזון ועל הרעב בעזה, יוצרים תמונה שכבר אינה ניתנת לערעור ממשי.
לאורך כל המלחמה – מאוקטובר 2023 ועד אוקטובר 2025 – נעשה שימוש בסיוע ההומניטרי ככלי נשק במלחמה, מה שיצר משבר רעב בעוצמות משתנות במהלך התקופה. המשבר היה מלאכותי, תוצאה ישירה של מדיניות ישראלית – השמדת רוב מוחלט של יכולת הייצור העצמי של מזון, הגבלות חריפות על כניסת סיוע הומניטרי ומשאיות של סוחרים, פגיעה בעובדי חלוקת הסיוע ובמנגנוניו ולבסוף הגבלה של חלוקת הסיוע לנקודות החלוקה של GHF.
כל אלו הובילו למותם של מאות (לפחות) מרעב ולעשרות אלפים שסבלו מנזקים מתמשכים ומסיבוכים בריאותיים בזמן שמזון מוכן לחלוקה נמצא במרחק קילומטרים ספורים. הקביעה הזו אינה מבוססת על תמונה או על עדות אחת, אלא על מחקרים רבים ושונים, על תמונות, תחקירים תקשורתיים ואלפי עדויות של תושבי עזה ושל זרים ששהו ברצועה, רופאים, עובדי סיוע ואפילו על ציטוטים של בכירים ישראלים שהזהירו שוב ושוב שהמדיניות תוביל לאסון.
במקביל לכך, פעל בישראל קמפיין תקשורתי אדיר ממדים בהובלת תומכי הממשלה, אנשי תקשורת וחוקרים "אובייקטיביים" על "שקר הרעב". מעבר לוויכוח על נתוני כניסת משאיות ועל כמות הקלוריות הנדרשת ליום, השיח הזה הטיל את האחריות לרעב על חמאס בין היתר על ידי האשמת הארגון בביזת הסיוע, על אף שביזה התרחשה באותה מידה על ידי המיליציות שגיבתה ישראל, ועל אף שפתרונות לביזה הוצעו שוב ושוב וישראל דחתה אותם.
חברה מתפקדת בנויה על סולידריות, על אמון ועל כבוד הדדי המאפשרים לקיים מוסדות. הרעב שוחק את כל אלו במהירות רבה, מסיר עכבות וממקד אנשים בכאן ובעכשיו
מול הקמפיין הזה, לדרמן מצביע על כך שניסיונות ההכחשה של הרעב ושל ההרעבה אולי הטעו את צופי החדשות בישראל, אבל לא איש מחוצה לה. אין ולא היה כל ספק משמעותי לגבי המאמצים של ישראל להשתמש בהרעבה ככלי למלחמה – אם לצורך "הנעת אוכלוסייה" (טיהור אתני) או לצורך מיקוח מול חמאס סביב עסקת החטופים, ואם כדי להחליש את תושבי הרצועה ולהוביל להתקוממות עממית נגד חמאס.
השפעת הרעב מגיעה הרבה מעבר לנפגעים הישירים. המחסור במזון הִכה ברמות שונות בכלל תושבי הרצועה, והוביל לפגיעה אנושה בסדר החברתי. חברה מתפקדת בנויה על סולידריות, על אמון ועל כבוד הדדי המאפשרים לקיים מוסדות. הרעב שוחק את כל אלו במהירות רבה, מסיר עכבות וממקד אנשים בכאן ובעכשיו.
עדויות רבות מראות את הפגיעה בסולידריות לאורך המאבק היומיומי להשיג כמויות בלתי־מספיקות של מזון – אם מהסיוע הבין־לאומי ואם ב"משחקי הרעב" האכזריים של התורים לקמח בעמדות החלוקה של GHF. במאמר של ג'אסר אבו מוסא, פרשן פוליטי עזתי שפורסם לראשונה באתר הפורום, הוא מראה כיצד הרעב היה חלק מהותי יחד עם חוויות ההרס, העקירה וההשפלה בקריסת המבנים המסורתיים של החברה העזתית במהלך המלחמה.
תשתיות החיים שאינן
כיום המחסור אומנם אינו אקוטי כבעבר, כפי שאבו מוסא מספר ("אף שמזון עדיין נדיר וחסר באזורים רבים, הוא מצוי בשפע באזורים אחרים, עד כדי כך שהוא מושלך ונזרק.") עם זאת, המצב הולך ומחמיר מחדש. ארגוני סיוע מתחילים לצמצם את פעילותם, והמחסור עלול להגיע שוב לרמות מסכנות חיים. גם אם המצב לא יידרדר עד כדי כך, השלכות הרעב שכבר התרחשו יישארו איתנו דורות קדימה. זו טראומה שאינה נשכחת, ומחקרים מראים את ההשפעות ארוכות הטווח של מחסור חמור במזון, בעיקר בילדות.
הנזקים העתידיים עלולים לכלול בעיות בריאות רחבות היקף, פגמים בהתפתחות הפיזית והשכלית של אלפים ותמותה מיותרת ונרחבת ממחלות אחרות. המשמעות – הרעב אינו רק מוביל לפירוק הסדר החברתי, אלא גם מקשה התפתחות מחודשת של החברה ומעמיס עליה נטל עצום.
מעבר לרעב, אבו מוסא מתאר גורמים חשובים המובילים לערעור החברה העזתית, שהוא חוזה בהם ממקור ראשון. הראשונים הם כמובן העקירה וההרס הנרחב, שהעלימו את התשתיות שעליהן היו בנויים החיים ברצועה. התראות הפינוי החוזרות ונשנות והרס הבתים הם מכה משפילה לכל מנהיג בחברה ובמשפחה, בפרט בחברה מעמדית ומחולקת בנוקשות כמו זו העזתית. אובדן השליטה בגורל מערער את הסמכות המסורתית, והביזיון והפחד של חוויית העקירה ושל חיי העקורים באוהלים ממלאים בכך חלק משמעותי.
גורם אחר ופחות מדובר הוא היציאה מהרצועה. אומנם רובם המכריע של תושבי רצועת עזה לא היו יכולים לעזוב, אולם העוזבים היו בעיקר אלו שיכולים היו להרשות לעצמם לשלם 5,000 דולר לאדם כדי לצאת. מטבע הדברים, היה מדובר בעיקר באנשי האליטה הכלכלית-חברתית, אנשי עסקים ובעלי מקצוע וכן בעלי קשרים מחוץ לרצועה. היוצאים לקחו איתם את ההון, את היכולת לתת אשראי ואת הרשת הכלכלית שהחזיקה את חיי המסחר בעזה, והשאירו ואקום שאינו יכול להתמלא במהרה.
כך, היעלמות מעמד הביניים החזק והמאורגן והאליטות המסחריות-חברתיות, שהן לרוב הכוח המניע של הפוליטיקה והכלכלה, פינתה את הדרך לשלטון הכוח והאלימות.
מהידוק האחיזה של כוחות חמאס, דרך התעצמות של כנופיות פשע ועד להופעת המיליציות החמושות בסיוע ישראלי, במקום בעלי הנכסים והמעמד נשארו רק בעלי הנשק. למרות סימנים אופטימיים כמו בחירות מקומיות שנערכו בדיר אל־בלח והתבססות הנהגות משותפות חדשות של המשפחות הבולטות ברצועה, אבו מוסא מזכיר כי השחיתות והכאוס ממשיכים לעבור כל גבול.
בסיוע המגבלות השרירותיות והמדיניות הכללית הישראלית נוצרים מונופולים על סחורות, שוד סיוע, פרוטקשן וגביית "אגרות" מומצאות, הפקעת מחירים והברחות בהיקפים ענקיים. כל אלו אינם יוצרים חיי מסחר מתפקדים, אלא שוק מעוות המבוסס על כוח הנשק או על קרבה למנגנוני הביטחון של ישראל או של חמאס.
מעבר לכך, אבו מוסא מתאר כי הדינמיקה הכלכלית המתפתחת מעודדת התנהלות אגרנית, תגובה הגיונית למצב שבו לא ניתן לדעת אם מחר עדיין יהיה מקור פרנסה. כך למשל, אנשים שעוד יכולים לגור בשרידי בתיהם עוברים לעיתים לאוהלים כדי לזכות בסיוע הניתן לדרי האוהלים, ובינתיים משכירים את הריסות הבתים במחיר מופקע לשוכרים בעלי אמצעים. מצב כזה נוטה לקבע את עצמו – קבוצה קטנה של בעלי נכסים מצליחה להגדיל את הונה ללא יצירת פיתוח כלכלי, אלא רק על חשבון ההמונים העניים.
חשוב לציין שהמשמעות של שינוי כזה רחבה בהרבה מהשחיתות שמלווה כל מלחמה. היא מחלקת את הכוח הכלכלי, הפוליטי והחברתי לקבוצות קטנות של מקורבים וחמושים בזמן שהרוב המוחץ נותר עני ומדוכא. אלו תנאים קלאסיים לתסיסה פנימית, להתפרצות מהפכות ועימותים פוליטיים, ודאי בסביבה מוכת טראומה, אלימות ורעב כמו עזה של השנים האחרונות. הזעם יוכל להתפרץ לכל כיוון ובכל דרך, וכל ניסיון להציע "פתרונות" לעזה יצטרך להתמודד עם מנגנוני הכוח המעוותים והכאוטיים שנוצרו בה. התעלמות מכך תוביל בוודאות לפיצוץ.
לגישת סיאם, מדובר במאמץ שנובע מתפיסה קולוניאליסטית שלפיה יש לדכא את הקשר התודעתי בין הפלסטינים לאדמתם ואת החינוך הלאומי שלהם כדי לשמר את העליונות הישראלית
עניין של חינוך
פגיעה נוספת במרקם החברתי הפלסטיני אינה קשורה למלחמה באופן ישיר, אלא לתופעה רחבה יותר – היחס של מדינת ישראל לחינוך דורות של פלסטינים צעירים. מאמרו של מיקי לוזון מנתח את ספרו החדש של החוקר הפלסטיני החשוב מוחמד אחמד סיאם, חוקר סכסוכים וביטחון ומרצה במכללה הצבאית בדוחא.
בהתבסס על מחקר אקדמי מעמיק, ראיונות, מסמכים, תעודות ומחקרים היסטוריים, סיאם טוען כי ישראל רואה את החינוך הפלסטיני כאיום ביטחוני של ממש כבר מאז 1967, ומאז היא גם פועלת כדי לשתק אותו ולפגוע בו.
לפי סיאם, הפגיעה בחינוך אינה תופעת לוואי של המאבק בין ישראל לפלסטינים, אלא תוצאה מכוונת של מאמצים ישראליים. הוא מציע לקשר את המחסור האקוטי בכיתות לימוד במזרח ירושלים, כפיית המעבר לתוכנית הלימוד הישראלית בעיר, הפסקת לימודי האסירים הביטחוניים בכלא (שהתרחשה כבר לאחר עסקת שליט ב־2011) וההרס הנרחב של מוסדות החינוך בעזה ובגדה – למהלך אחד מתמשך. לגישתו, מדובר במאמץ שנובע מתפיסה קולוניאליסטית שלפיה יש לדכא את הקשר התודעתי בין הפלסטינים לאדמתם ואת החינוך הלאומי שלהם כדי לשמר את העליונות הישראלית.
אפשר להוסיף על כך כי הפגיעה בחינוך היא גם כלי אפקטיבי ביותר להשמדת הסולידריות החברתית, ובתוך כך גם למניעת התארגנות למאבק אמיתי בכיבוש.
כל מי שרואה עתיד שאינו בנוי על גירוש והרס, חייב להכיר בכך ששיקום החברה העזתית הוא צעד שאי־אפשר לדלג עליו
המקום שבו הפגיעה בחינוך היא הקיצונית ביותר הוא עזה, שם נחרבו 97% מבתי הספר, ששימשו לאורך זמן כמקלטי עקורים. רבים מההרוגים בלחימה מתו בבתי ספר, אולי גם בבתי ספר שבהם התחנכו בעצמם. בין השאר, סיאם מספר כי הוא איבד 70 מבני משפחתו במלחמה בעזה, ביניהם הוריו, אחיו ואחיותיו.
גם בתמונה הכוללת, חשוב לזכור כי בתי הספר ותשתיות החינוך שנפגעו קשות יובילו לדור שלם של עזתים שאינם זוכים לחינוך ראוי, מה שיפגע קשות הן בשיקום הסדר החברתי והכלכלה והן וביצירת לכידות חברתית, לאומית ואנושית. מבחינת רבים בישראל זו תוצאה חיובית שמעודדת את החזון ארוך הטווח של פירוק החברה הפלסטינית וגירושה; מבחינת אחרים, זו אולי תוצאה שלילית, אך היא אינה זוכה כלל להתייחסות ולמחשבה.
אולם מול התיאור של החורבן, סיאם טוען כי ישנם גם מאמצים לקיים חינוך כצורה של התנגדות ועמידה איתנה (צומוד), וכי ניתן לראות את המחויבות לחינוך במבנים ארעיים, במסגדים או בבתים – ככלי למאבק אזרחי. עם הצמיחה מחדש של מוסדות קהילתיים, משפחתיים ופוליטיים שכבר הוזכרה, יש תקווה לשינוי בחברה העזתית ולשיקום בתמיכה בין־לאומית.
אבו מוסא מנתח זאת לעומק במאמרו ומגיע למסקנה כי לשם כך צריכים להתקיים מספר תנאים: שובה של שכבת המשכילים ובעלי הממון, שיכולים להוביל את השינוי החברתי; פתיחת השוק העזתי ליבוא מסיבי, מוסדר ושקוף של סחורות מבחוץ כדי לפתח את הכלכלה ולצמצם את התלות בסיוע; שיקום מנגנוני הסיוע עצמם בצורה שתיתן להם אמינות וביטחון ויצירת מוסדות ומרחבים בטוחים לכינוס מחדש של קהילות מתוך ביטחון שעתידן אינו עומד בפני חורבן בכל יום מחדש.
את התנאים הללו ישראל, לא פחות מהקהילה הבין־לאומית הדנה בשיקום הרצועה, צריכות לזכור. בבחירות הקרובות לכנסת שוב אין כל דיון רציני בעתיד של עזה מצד אף מחנה פוליטי. אולם הרצועה אינה עתידה להיעלם וגם לא תוכל להישכח, והיא תמשיך להשפיע על חיי הישראלים מהעבר השני של הגדר.
ההתעלמות נובעת אולי מחוסר יכולת להציע שינוי ואולי מתקווה שהמהומות והקשיים ימנעו מעזה לאיים שוב על ישראל, ואולי יעסיקו את השליט היחיד כרגע – חמאס.
זוהי מחשבת עוועים חסרת תוחלת ומסוכנת. מבחינה אנושית פשוטה, לכל אדם מגיעות הזכויות הבסיסיות, הפרנסה והחיים בתנאי סדר, שגשוג ושוויון. מבחינה אסטרטגית, כפי שכבר ציינתי – חברה מפורקת אינה ניתנת לחיזוי, והכוחות שיצמחו בה יכולים לפגוע בכל תושבי הרצועה, המדינה והאזור. ומבחינה פוליטית, המחשבה שחברה עזתית מפורקת היא דבר חיובי נכונה אולי לימין הקיצוני השואף לטיהור אתני. אבל כל מי שרואה עתיד שאינו בנוי על גירוש והרס, חייב להכיר בכך ששיקום החברה העזתית הוא צעד שאי־אפשר לדלג עליו.
לסיכום, ניתן להציע גם תוכנית מעשית. במאמר מפורט שפרסמו החוקר מתי שטיינברג והיועץ המשפטי לשב"כ לשעבר אלי בכר, מפורטת הצעת מדיניות לשינוי בו־זמני ביחסים של ישראל עם כל מדינות האזור. היא כוללת כמובן חזרה לפתרון שתי המדינות אך גם הסדרים מול סוריה, לבנון, מדינות המפרץ וכלל העולם האסלאמי, למעט איראן. התוכנית אולי אינה נראית ריאלית בשלב זה, וייתכן שמדובר בפתרונות שעבר זמנם, אבל חשובה מאוד התזכורת שמלחמת הנצח, החורבן וההידרדרות אינם גזירת גורל, והחיים באזור ניתנים לשינוי.
