במסורת הערבית העתיקה, החַכַּוַואתִי (اَلْحَكَوَاتِيّ), אותו מספֵּר סיפורים עממי, מעולם לא היה רק בדרן המסתובב בין בתי קפה ואירועים חברתיים. הוא שימש כהיסטוריון של האומה. הוא היה מעצב דעת הקהל העיקרי, ולעיתים אף היחיד.
בעידן שבו המלחמה על הנרטיב והזיכרון היא העומדת במרכז המאבקים הפוליטיים הבוערים, דווקא הסיפור שבעל־פה מתגלה ככוח חי ורב־עוצמה. בתקופה של סכסוכים מתמשכים, טראומות קולקטיביות וניסיונות שיטתיים לשכתב את ההיסטוריה, בזמן שהאמת הופכת לעיתים קרובות לכדור משחק בידי בעלי שררה, והפער בין הנרטיב הרשמי למציאות בשטח הולך ומעמיק, קיים אפוא ערך מיוחד בהתבוננות מחודשת בתפקיד המילה הדבורה כמשתקף מפועלו של מספר הסיפורים.
בינואר 2026, פרסם הכותב הסורי מהיב א־רפאעי מאמר המבקש לבחון את אומנות הסיפור העממי כמנגנון פוליטי מרכזי בחברות שעוצבו על ידי יחסי דיכוי מורכבים, מבעד להגותו ופעילותו של החכוואתי הפלסטיני הנודע חמזה אל־עקרבאווי, שמת בלא עיתו בשלהי חודש דצמבר 2025.
תפקידו של החכוואתי, טוען אל־רפאעי, אינו תפקיד של הנצחה או "מחסן של נוסטלגיה". בפועלו, הוא מאפשר לחברה להבין את עצמה בתוך רצף אירועים מתמשך ולא כסדרה של טראומות מבודדות ומנותקות.
הנרטיב שבעל־פה, מסביר א־רפאעי, הוא בבחינת התנגדות שקטה לניסיונות השלטון לפרק את ציר הזמן ואת הזיכרון. במצבי דיכוי, השלטון שואף להפוך את ההיסטוריה לעובדות קטועות ולנתק אירועים מהדברים שעומדים ברקעם ומתוצאותיהם. בכך הוא מרוקן את החוויה הקולקטיבית ממשמעותה הפוליטית והמוסרית.
כאן נכנס תפקידו של הסיפור. הוא מלחים מחדש את מה שנותק במכוון – את העבר להווה, את העוול האישי לדיכוי הכללי ואת האירוע הבודד להקשרו ההיסטורי הרחב, כדי ליצור תודעה נרטיבית מנוגדת לנרטיב הרשמי.
א־רפאעי בוחר למקד את הדיון בשני מקומות שבכל אחד מהם נוהגת אסטרטגיית דיכוי שונה: סוריה וישראל. לראייתו, בשני האזורים הללו בפרט, החכוואתי אינו משמש כדובר ניטרלי או כמעביר נאמן של מורשת קפואה; הוא מתגלה כפעיל תרבותי הפועל בתוך מרחב פוליטי רווי קונפליקטים ומנגנוני צנזורה, כשהוא מהלך על הגבול הדק שבין ה"מותר" ל"אסור".
בסוריה, הורשה החכוואתי לפעול כל עוד עסק בגיבורים היסטוריים רחוקים ובסיפורי עבר נטולי השלכה פוליטית ישירה על המציאות העכשווית
במובן זה, החכוואתי אינו נאבק בשלטון על השימוש בכלי הדיכוי כי אם על עצם הזכות להגדיר את המציאות וכן על זכותה של החברה לספר את ההיסטוריה שלה בקולה ולשמור על זיכרונה כתנאי להבנת ההווה וליכולת לדמיין עתיד אחר.
במקרה הפלסטיני, לדברי א־רפאעי, הסיפור שזור בתוך חיי היומיום באופן כה עמוק עד שהוא הופך לחלק מהקיום עצמו. בשל ריבוי הטראומות הקולקטיביות לאורך ההיסטוריה, הפיצול הגיאוגרפי והחוויה המתמשכת של עקירה, גלות וכיבוש, החכוואתי הפלסטיני פועל בתוך שפע נרטיבים תמידי. הסיפור שבעל־פה מתגלה כאמצעי טבעי שבאמצעותו החברה הפלסטינית מבינה את העולם שסביבה.
כל אדם נושא עימו את סיפורו האישי; כל משפחה משמרת ארכיון שבעל־פה, וכל מקום אוֹצֵר בתוכו נרטיב משלו. כך מתעצבת לדבריו החברה הפלסטינית כ"חברה מספרת", המשחזרת את זהותה באמצעות הסיפור. מדובר אפוא בצורך קיומי שנולד מתוך מציאות פוליטית כפויה הפועלת כדי לפרק את ציר הזמן הפלסטיני, לקטוע את רציפותו ולהָפכו לרגעים מנותקים חסרי היסטוריה מאחדת.
בהקשר זה, א־רפאעי מייחס חשיבות מיוחדת לפועלו של החכוואתי הפלסטיני המנוח חמזה אל־עקרבאווי (1984–2025). סיפוריו של אל־עקרבאווי שימשו אמצעי פוליטי ותרבותי לשימור הזיכרון הפלסטיני. באמצעות שימור של שמות הכפרים ושחזור של הידע החקלאי, הדרכים הישנות ומרקם היחסים החברתי – ביקש להיאבק בניסיונות המחיקה של הכיבוש ובמאמצים לנתק את הפלסטינים מעברם וממרחבם ההיסטורי. במובן זה, הסיפור אינו בגדר מותרות תרבותיים אלא תנאי בסיסי להישרדות קולקטיבית.
מן העבר השני, א־רפאעי מציג את המקרה הסורי שבו בחר המשטר הסמכותני שלא למחוק את החכוואתי אלא לרוקן אותו מתוכנו הביקורתי ובכך "לביית" אותו.
בסוריה, הורשה החכוואתי לפעול כל עוד עסק בגיבורים היסטוריים רחוקים ובסיפורי עבר נטולי השלכה פוליטית ישירה על המציאות העכשווית. אל־עקרבאווי סבר כי בתי הקפה המסורתיים בדמשק העתיקה, ובראשם קפה א־נופרה, לא נותרו מרחבים תרבותיים שוקקים בידי החכוואתי, אלא הפכו ל"איי סיפורים" מבודדים במרחב ציבורי הנתון לפיקוח הדוק. כל ניסיון לקשור בין סיפורי העבר לבין המציאות הפוליטית בהווה נתפס כאיום על היציבות ועל הנרטיב הרשמי של המדינה.
אל־עקרבאווי טען כי הסיפור לא נעלם אלא שינה את צורתו. הוא נדד למחנות הפליטים, לבתים ולרחבות ארעיות, והפך למרחב נרטיבי נייד המסתגל לעקירה
דוגמה מובהקת לאיזון המורכב הזה הוא החכוואתי אבו שאדי – רשיד אל־חלאק (1944–2014) – שגילם בפועלו את הפרדוקס של החכוואתי המבוית. הוא הציל מסורת שלמה מהיעלמות, אך עשה זאת תחת צילה הכבד של הצנזורה. הבחירה שלו לעסוק בסיפורי גבורה רחוקים לא הייתה רק העדפה סגנונית, אלא אסטרטגיית הישרדות במרחב שבו החיבור בין העבר להווה נתפס כאיום על השלטון.
באמצעות ההשוואה בין ישראל לסוריה, א־רפאעי מבקש להצביע על הבדל מהותי בין שני דפוסי שליטה בזיכרון הקולקטיבי. בשעה שפעל המשטר הסורי ל"ביוּת" החכוואתי ולנטרול הסכנה הפוליטית הנשקפת ממנו ומפועלו, הרי שבמקרה הפלסטיני, תחת השלטון הבריטי ולאחר מכן הישראלי, חל מעבר מהגבלת הנרטיב למחיקה.
הכיבוש אינו מסתפק בניהול הנרטיב או בביותו, אלא הוא פועל למחוק אותו מן היסוד משום שיש בו כדי להעיד על קיומה של היסטוריה פלסטינית רציפה ועל זיקה עמוקה למקום. משום כך, החכוואתי הפלסטיני נתפס לא רק כמספר סיפורים אלא כנושא הזיכרון הלאומי וכמי שמנהל מאבק מתמשך על עצם הזכות לספר את הסיפור הפלסטיני.
עם זאת, אל־עקרבאווי טען כי הסיפור לא נעלם אלא שינה את צורתו. הוא נדד למחנות הפליטים, לבתים ולרחבות ארעיות, והפך למרחב נרטיבי נייד המסתגל לעקירה. הסיפור הפך לכלי שמחבר את השם למקום ואת הזיכרון לגיאוגרפיה, אל מול פרויקט המבקש להפוך את ציר הזמן הפלסטיני לרסיסים חסרי הקשר.
ככל שהשלטון הופך דורסני יותר, כך גובר הפחד מהסיפור. בין אם מדובר בזיכרון המוגבל על ידי משטר סמכותני כמו במקרה הסורי ובין אם בזיכרון המאוים במחיקה כמו במקרה הפלסטיני, החכוואתי, כמשתקף מגישתו של אל־עקרבאווי, נושא באחריות החורגת מעצם פעולת הסיפור: הוא אחראי להבטיח שגם בתנאים הקשים ביותר, הזיכרון לא יהפוך לרסיסים. אך חשוב לזכור: הסיפור, בסופו של דבר מופקד בידי האנשים, ולא משנה כמה דרקוניות יהיו המגבלות – לשלוט בו לחלוטין לא ניתן.
