עם התחוללות מגיפת הקורונה, הרשות הפלסטינית הצטרפה לשאר ממשלות העולם והחילה על אזרחיה סגר בריאותי כדי למנוע את התפשטות הנגיף. מתברר כי סגר בריאותי אינו עניין חדש בפלסטין, אלא ידוע זה מאות שנים כדרך למניעת התפשטות של מגיפות כמו הדבר, המלריה והחצבת. סגר בריאותי נעשה בחדרים שיועדו לכך, ועד היום ניתן למצוא עדויות לקיומם בפלסטין.
חמזה אל־עקרבאווי הוא מספר סיפורים פלסטיני המעורה היטב במורשת התרבותית הפלסטינית ובכלל זה בביטויים, במשלים, בשירים ובאמונות עממיות. בסיורים שהוא מארגן ברחבי פלסטין, דרך סיפורים שהוא מספר, הוא קושר בין האדם לגיאוגרפיה. ב־23 במרס פרסם מאמר באתר אולטרה פלסטין שבו הוא מספר את ההיסטוריה של הסגר הבריאותי בפלסטין (להלן קרנטינה).
המילה הנהוגה בערבית הפלסטינית לסגר בריאותי היא קרנטינה וקרנטינאת ברבים. מקור המילה הוא במילה האיטלקית quarantena שמשמעותה: ארבעים ימים, ואשר ציינה סגר בריאותי לאחר התפשטות הדבר בשנת 1348. אז ספינות שעגנו בנמלי איטליה היו צריכות לחכות 40 ימים לפני שיכלו לפרוק את סחורתן או להוריד מסיפונן את האנשים ששהו עליהן, וזאת רק לאחר שווידאו שאף אחד אינו חולה. ביטוי נוסף שהיה בשימוש הוא תחפד' ח'אנה (تحفظخانة), המופיע בכיתוב העות'מאני בכניסה לקרנטינה של חברון.
אל־עקרבאווי מביא דוגמאות לכך שסגר בריאותי מוכר בפלסטין ובעולם הערבי זה שנים רבות. אנשים חולים היו מופרדים בחדרים, בבארות או במערות שהיו מרוחקים ממקום מגוריהם כדי שלא יפיצו את המחלה. הנביא מוחמד הזהיר מהדבקה בחדית' באומרו "אם הדבר מכה בארץ שבה אתם נמצאים, אל תעזבו אותה. ואם הדבר מכה בארץ שאתם לא נמצאים בה, אל תתקרבו אליה". כך היה נהוג במשך מאות שנים במדינות ערב רבות, ובתי חולים הקימו חדרים שיועדו לסגר בריאותי.
קרנטינה היא מילה נפוצה בפלסטין לציון סגר בריאותי וכן לציון חדרי הבידוד ששימשו לסגר. ניתן למצוא אותה במסמכים היסטוריים מימי המבצע המצרי בלבנט בשנים 1840-1831, אז איברהים באשא הקים חדרי בידוד כדי למנוע מהחיילים שלו להידבק מהתיירים ומהצליינים שרצו לבקר במקומות הקדושים. היסטוריונים טוענים כי בשל החשש מהתפרצות מחלת הדבר בפלסטין, הוקמו קרנטינות עבור צליינים אלה. בתחילה הן הוקמו בערי הנמל, ולאחר מכן בערים פנימיות. פקידים השגיחו עליהן ועבדו בתחזוקתן. הקרנטינה הראשונה בסוריה (בלבנט) הוקמה בשנת 1834 בביירות; מי שעגן בנמל ביירות ורצה להגיע לכל עיר אחרת בפלסטין או בלבנט, נדרש להימצא בסגר בן 10 עד 12 ימים.
מה שמעניין היה שהקמת קרנטינות בביירות גרמה לכך שהתנועה לפלסטין הידלדלה כי כדי להגיע לירושלים, צריך היה לעגון תחילה בנמל ביירות ולשהות בסגר, מה שהאריך את הדרך לירושלים. כך דחפו מנהיגי הכנסיות בירושלים את המושל אברהים באשא להקים במערב יפו קרנטינה בשנת 1836. בהמשך, נבנו בפלסטין קרנטינות נוספות, כמו הקרנטינה בירושלים ליד שער שכם והקרנטינה מחוץ לשער יפו שנבנתה בשנת 1849.
מוחמד עלי באשא הקים קרנטינה בעיירה שייח' זוויד בצפון סיני כדי לבודד אנשים שהגיעו ממצרים ללבנט. העות'מאנים הקימו קרנטינות בערים שונות כמו עזה, ובשנת 1848, הקימו קרנטינה נוספת בחברון. עובדה מעניינת שאל־עקרבאווי מביא היא שתושבי שכם עד היום קוראים למדרגות שליד בית החולים הלאומי – "מדרגות הקרנטינה". מאחר שיפו היא עיר נמל, היו בה יותר מקרנטינה אחת: אחת בדרום העיר, אחת בתוך החומות, קרנטינת הדר, הקרנטינה של המנזר הארמני והקרנטינה של המנזר האורתודוקסי.
עוד עובדה מעניינת שעקרבאוי מזכיר היא ההקפדה של העות'מאנים על סגר בריאותי לאחר שנת 1895 מחשש להפצת הדבר. הכותב מביא לדוגמה את סיפורה של ספינה שעגנה בנמל בירות בשנת 1905 ושהיה מאוחסן בה הצרור של הסולטאן (צרור שהכיל כסף ותכשיטים שהסולטאנים העות'מאנים העניקו לכעבה). על הספינה שהו שלושה רופאים שהגישו דו"ח ובו נכתב כי כל מי שבספינה בריא ושאין סכנה להפצת מחלות. עם זאת, כל מי שהיה על הספינה לא הורשה לרדת ממנה והושם בסגר.
אל־עקרבאווי מביא דוגמאות לקיומן של קרנטינות מתוך שני ספרי מסעות לפלסטין. הראשונה היא מתוך ספרה של הבריטית מארי אליזה רוג'רז "חיי היומיום בבתי פלסטין 1859-1855", שבו היא מתארת את חדרי הסגר במקומות שונים בפלסטין. היא מספרת שעם הגעתה לפלסטין "הובילו אותנו על מדרגות אבן לחדר פנימי מרובע עם תקרה נמוכה שהתנאים בו היו ירודים. זה היה חדר לא אופייני לסגר בריאותי וזאת בשל התפשטות הדבר במצרים והצורך לשים מספר גדול של אנשים בסגר". רוג'רז סיפרה שליווה אותם איש צבא שמנע מאנשים לגעת בהם וכי כל מי שנגע בהם היה גם הוא מחויב להיכנס לסגר.
העדות השנייה היא מהספר "המסע היפני לפלסטין ומצרים 1906" מאת הנוסע טוקוטומי קיניג'ירו, שמתאר את הגעתו לנמל חיפה ואת העובדה שהיה עליהם להישאר בסגר במשך 24 שעות, וזאת אחרי שרוססו באבקה לבנה שהייתה אמורה לחטא את הנוסעים ואת תכולת מזוודותיהם. קיניג'ירו תיאר שבדרך לקרנטינה, הוא התכוון לקנות אוכל מדוכן קטן, אך המוכר צעק לו מרחוק שלא יתקרב, הגיש לו את האוכל על מגש שיש, וקיניג'ירו היה צריך להניח את התשלום על אותו מגש. כך נמנעו מוכרים ממגע עם אנשים זרים לפני כניסתם לסגר.
