ירושלים מוצגת לא פעם כ״עיר מאוחדת״ או כ״עיר משותפת״ או מעורבת, מרחב עירוני שבו חיים יחד יהודים ופלסטינים תחת אותה מסגרת מוניציפלית. על הנייר כולנו תושבי אותה עיר, משתמשים באותם כבישים, נוסעים באותה רכבת קלה, ופוקדים מוסדות ציבור הנמצאים במרחב משותף. אולם במציאות היומיומית, לעיתים קרובות התחושה היא של חיים בשתי ערים מקבילות. השפה, מערך החינוך, מרכזי התרבות, התקשורת ואפילו המרחבים החברתיים שבהם אנו מבלים מעצבים עולמות נפרדים, שנפגשים רק לעיתים רחוקות.
לכן, עוד לפני הדיון בפערים של תשתיות או שירותים, עולה השאלה הבסיסית: עד כמה ירושלים היא באמת עיר משותפת, אם תושביה כמעט שאינם מכירים זה את חיי היומיום של זה?
נולדתי, גדלתי, ולמדתי בבית חנינא, שכונה פלסטינית בצפון ירושלים. עד גיל 18 למדתי בבית ספר ערבי שלימד לפי תוכנית הלימודים הפלסטינית – התווג'יהי – ורוב המרחב החברתי, חינוכי וקהילתי שלי היה פלסטיני. המפגש שלי עם יהודים התקיים בעיקר במערב העיר, אך לרוב במסגרת קבלת שירותים, קניות או סידורים יומיומיים ולא כחלק ממערכת יחסים חברתית או קהילתית. כל חבריי היו פלסטינים, ולכן אף על פי שגדלתי באותה עיר שבה חיים מאות אלפי יהודים, ידעתי מעט מאוד על חייהם, על תפיסותיהם ועל האופן שבו הם חווים את ירושלים.
בדיעבד, אני מבינה שלא מדובר רק בסיפורי האישי. רבים מהצעירים הפלסטינים והיהודים בירושלים גדלים במערכות חינוך נפרדות, בשכונות נפרדות ובמרחבים חברתיים נפרדים. כך נוצרת מציאות שבה שתי הקבוצות חיות באותה עיר, אך כמעט שאינן נפגשות באמת.
המפגש בין פלסטינים ליהודים בירושלים מתקיים בעיקר במרחבים פונקציונליים – באוניברסיטה, בבתי חולים, במקומות עבודה או בתחבורה הציבורית. אלו מרחבים שבהם שתי הקבוצות חולקות את אותו מקום פיזי, אך אינן בהכרח יוצרות היכרות או קשר משמעותי. מחוץ למסגרות הללו, החיים מתנהלים לרוב בנפרד: בשכונות שונות, במערכות חינוך שונות, במרכזי תרבות שונים ובמעגלים חברתיים נפרדים.
אני אמרתי "באב אל־עמוד", והם אמרו "שער שכם"; אני דיברתי על בית חנינא, וחלקם כלל לא ידעו היכן היא נמצאת; אני אמרתי "ג'בל מוכבר", והם הכירו רק את השם "ארמון הנציב"
לכן כאשר ירושלים מתוארת כ"עיר משותפת", אני תוהה מה משמעותו של המושג הזה. האם עיר יכולה להיות משותפת באמת כאשר רבים מתושביה כמעט שאינם מכירים זה את זה, את סיפוריהם, את חששותיהם ואת חיי היומיום שלהם?
פערי ידע
היעדר המפגש היומיומי משפיע גם על הידע שיש לכל קבוצה על האחרת. למרות הקרבה הגיאוגרפית, פעמים רבות נדמה כי יהודים ופלסטינים בירושלים מכירים זה את זה בעיקר דרך כותרות בתקשורת, אירועים פוליטיים או דימויים כלליים ולא דרך היכרות אישית.
במהלך לימודיי באוניברסיטה פגשתי סטודנטים יהודים שמעולם לא ביקרו בבית חנינא, בבית צפאפא או בשועפאט. גם מי שיצא לו לבקר במזרח ירושלים מטעמים צרכניים, למשל לעשות קניות בשבת, לעיתים ידע מעט מאוד על חיי היומיום בשכונות הפלסטיניות בעיר ועל המושגים הבסיסיים ביותר עבורנו. במקביל לכך, גם אני גדלתי מבלי להכיר לעומק את חייהם של צעירים יהודים בירושלים.
היו נושאים שהיו מובנים מאליהם עבורי כתושבת מזרח ירושלים אך חדשים לחלוטין עבור חלק מחבריי לספסל הלימודים – ולהפך. לפעמים זה התבטא בדברים קטנים לכאורה: אני אמרתי "באב אל־עמוד", והם אמרו "שער שכם"; אני דיברתי על בית חנינא, וחלקם כלל לא ידעו היכן היא נמצאת; אני אמרתי "ג'בל מוכבר", והם הכירו רק את השם "ארמון הנציב". אפילו העובדה שלמדתי בתוכנית התווג'יהי ולא במסגרת הבגרות הישראלית הפתיעה חלק מהם, והיו מי שלא ידעו כלל שקיימות בירושלים מערכות חינוך שונות לחלוטין.
הדבר בולט במיוחד במסגרת לימודיי לתואר שני בתכנון סביבתי באוניברסיטה העברית. באחד הקורסים העוסקים במזרח ירושלים, נחשפתי פעם אחר פעם לכך שסוגיות בסיסיות ומוכרות עבור תושבי מזרח העיר הן לעיתים חדשות ומפתיעות עבור סטודנטים יהודים.
כך, עמיתיי היהודים ללימודים כמעט שלא ידעו דבר על מעמד התושבות של הפלסטינים בירושלים, על בניית גדר ההפרדה ועל השפעתה על תושבי העיר, על המורכבות של איחוד משפחות, על המעמד האזרחי של בני־זוג או על היעדר דרכון ישראלי, על המושג "מרכז החיים" ועל החשש המתמיד מאובדן התושבות, ולא אחת נשאלתי שאלה כמו: "אז למה אתם לא מוציאים פשוט דרכון ישראלי?" הפער הזה ממחיש עד כמה גם בתוך אותה עיר קיימים עולמות ידע נפרדים, וכיצד מציאות יומיומית של קבוצה אחת יכולה להיות כמעט בלתי־נראית עבור קבוצה אחרת.
החיים בירושלים הם תמונה של היחסים בין יהודים לערבים בין הים לנהר באופן רחב. מובן ששתי הקבוצות אינן מכירות ואינן מנהלות קשרים משמעותיים זו עם זו
גם אני הגעתי לאוניברסיטה כמעט בלי להכיר צעירים יהודים באופן אישי. כאמור עד גיל 19 חייתי, למדתי והתחנכתי כמעט לחלוטין בתוך המרחב הפלסטיני, וגם התפיסות שלי על החברה הישראלית התבססו בעיקר על מרחק ולא על היכרות ישירה. רק דרך המפגשים היומיומיים בכיתה הבנתי עד כמה שני הצדדים חיים באותה עיר, אך גדלים בתוך עולמות נפרדים של ידע, שפה וניסיון חיים.
לצד ההבנה שהפערים הם הדדיים, הבנתי עם הזמן שהם אינם זהים לחלוטין. החיים בירושלים והלימודים במוסד ישראלי חשפו אותי מגיל צעיר לשפה העברית, לתרבות ולחגים היהודיים, במיוחד בתקופות החגים, וכן למוסדות הישראליים ולמרחב הציבורי הישראלי. לעומת זאת, חלק מחבריי היהודים יכולים היו לגדול בירושלים מבלי להכיר כמעט דבר על החיים במזרח העיר ועל המציאות היומיומית של תושביה הפלסטינים.
המפגש הראשון
עבור רבים מהסטודנטים הפלסטינים והיהודים בירושלים, המפגש המשמעותי הראשון עם הקבוצה האחרת מתרחש דווקא באוניברסיטה בגיל 18 או 19. המפגש הראשון לא היה קל. הגעתי לאוניברסיטה עם סקרנות רבה אבל גם עם לא מעט חששות. לא ידעתי איך אשתלב, איך יתפסו אותי, ואם אצליח להרגיש בנוח במרחב שהיה עבורי חדש לחלוטין. גם אני, בדומה לרבים מהסטודנטים שפגשתי, הגעתי עם דימויים ועם הנחות מוקדמות שנוצרו מתוך חיים כמעט ללא היכרות אישית עם הצד השני.
ככל שהכרתי יותר אנשים, גיליתי עד כמה המציאות מורכבת יותר מהדימויים שהיו לי בראש. פגשתי אנשים שמחזיקים דעות שונות לחלוטין, למדתי להכיר את הגיוון הקיים בתוך החברה הישראלית, וגם נוכחתי לראות עד כמה חוסר ההיכרות הוא הדדי.
אז גם עבורי, תחילת לימודי מדעי המדינה בגיל 19 הייתה הרבה יותר מתחילתו של תואר אקדמי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי באופן יומיומי את החברה הישראלית על גווניה השונים – חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, אנשים שהגיעו מרקעים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים מגוונים. עד אז גדלתי והתחנכתי כמעט לחלוטין בתוך המרחב הפלסטיני בירושלים, ולכן המפגש באוניברסיטה היה עבורי חוויה חדשה ומסקרנת. לראשונה נחשפתי לשיחות, לדעות ולסיפורי חיים שלא הכרתי קודם.
עם הזמן הבנתי שהמפגש הזה אינו חושף רק את ההבדלים בינינו, אלא גם את מידת הניתוק שבה גדלנו. אף על פי שכולנו ירושלמים, לעיתים הרגשתי שאנו מדברים על ערים שונות לחלוטין.
החיים בירושלים הם תמונה של היחסים בין יהודים לערבים בין הים לנהר באופן רחב, להוציא את הפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית. מובן ששתי הקבוצות אינן מכירות ואינן מנהלות קשרים משמעותיים זו עם זו; נהפוך הוא, ישנה הפרדה עמוקה למעט קשרים בתחומי הצרכנות או מתן שירותים. גם כאן אפשר להצביע על חוסר הסימטריה שבין שתי הקבוצות כאשר הפלסטינים הכפופים בדרכים שונות למסגרות ישראליות חשופים יותר לחגים ולמנהגים היהודים ואפילו לשפה העברית, ועדיין אינם מכירים לעומק את התרבות הישראלית. היהודים לעומת זאת אינם יודעים אפילו מושגים בסיסיים הקשורים לחיים של הפלסטינים בירושלים ובגדה המערבית.
אין בכוונתי לטעון שהיכרות בין שתי הקבוצות היא פתרון לסכסוך המדמם שאנחנו חיים. מה שדרוש כאן הוא הכרה ביחסי הכוחות ובאי־שוויון, מה שקשה יותר להשיג, שכן היא מצריכה אמפתיה ואומץ. אולם כדי ליצור שותפות אמיתית, זה שלב ראשון הכרחי.
אם ירושלים נראית למי שמביט מרחוק כעיר מעורבת שמאפשרת חיים משותפים בתוך סכסוך אלים ומתמשך, אין ספק שהוא טועה. אולם מתוך המסגרת העירונית המשותפת והמפגש עם האחר, שמגיע בדרך כלל בגיל 18, מתאפשרים גם שינוי, היכרות אמיתית ובעתיד גם שותפות שיכולה להיות תקווה לעתיד הסכסוך כולו.
אבל נדמה לי שכל עוד תושבי העיר ממשיכים לחיות זה לצד זה מבלי להכיר באמת זה את זה, יהיה קשה לדבר על שותפות מלאה. מי נושא באחריות לפערי הידע הללו? מערכת החינוך, התכנון העירוני, ההנהגה הפוליטית? ומי יכול לשנות את המציאות הזאת? אולי התקווה לעיר משותפת אינה מתחילה בהחלטות גדולות או בהצהרות פוליטיות אלא דווקא בנכונות להיפגש, להקשיב וללמוד זה על חייו של זה.
