מוּנע במידה רבה על ידי גישה של אקטיביזם דיפלומטי ורצון למקם את ארצו כ"מעצמת ביניים" (Middle Power), מגלה ראש ממשלת מלזיה אנואר אבראהים את שאפתנותו לא רק במרחב האזורי – דרום־מזרח אסיה – אלא גם כלפי זירת המזרח התיכון. שאיפה לא־מפתיעה שכן מדובר במנהיג מדינה בעלת רוב מוסלמי המתבלטת זה שנים בזירה הבין־לאומית כמי שבשם סולידריות אסלאמית נוקטת רטוריקה נוקבת למען העניין הפלסטיני.
לכך גם מצטרף עניין לחזק את מעמדה בזירה הבין־לאומית על ידי הפגנת יכולות דיפלומטיות כמתווכת באזורי עימות. לכן גם לא הפתיע כשאנואר הצהיר שארצו יכולה למלא תפקיד למען סיום העימות במפרץ. וכמו לראיה ציין כי ביודעם שיחסי מלזיה עם איראן טובים, מנהיגים במפרץ ובעולם הערבי מעבירים דרך מלזיה מסרים לאיראן בדבר דאגתם ועניינם לבלום הסלמה ולקדם רגיעה.
ולחיזוק, מודגש במלזיה כי בצד קשריה הדיפלומטיים עם איראן, היא מקיימת שיתוף פעולה כלכלי הדוק עם מדינות ארגון המפרץ וכן קשרים טובים עם ארה"ב.
ומה באשר למרחקה הגיאוגרפי? בשעה שמדינות מאזור המפרץ וסביבתו מתבלטות במעורבותן במאמצי התיווך בין ארה"ב לאיראן, הרי לדברי איש אקדמיה מלזי ושר לשעבר, המרחק הרב של ארצו מזירת ההתרחשויות הוא דווקא נכס אסטרטגי במקרה זה; מדינות במזרח התיכון שמנסות למנף את קשריהן עם איראן לצורך תיווך עשויות להיתפס כצד מוטה, בעל עניין.
לעומת זאת הניטרליות של מלזיה במקרה הנדון אינה מוטלת בספק; מלזיה אינה גורם מתחרה באזור; היא נעדרת אינטרסים ביטחוניים וטריטוריאליים בו, וככזו אין לה אינטרס משלה באשר לתוצאות ההסדר, וכן היא אינה נושאת משקעים היסטוריים העשויים להקשות רכישת אמינות. לטענתו, מרחק מאפשר למתווך נטול הטיות פוליטיות ורגישויות לראות בבהירות את קווי המתאר של הֶסדר אפשרי ולהציע מרחב ניטרלי לדיאלוג.
ראש הממשלה המלזי שקד למנף את המהלך והזמין את הנשיא טראמפ כאורח כבוד לפסגת אסיאן בבירת מלזיה כדי להשתתף בטקס חתימה על מה שהוגדר כהסכם שלום בין תאילנד לקמבודיה
המטרה: חיזוק הקשרים עם הממשל האמריקאי
אולי הרצון להתייצב כמתווכת הוגנת מיתן במשהו את התגובה המלזית לתקיפות על איראן מצד ארה"ב וישראל; זו לא הרחיקה הרבה מעבר לגינוין כמקור סכנה להסלמה הכלל־מזרח־תיכונית, ובצידו קריאה לכול להימנע מכל פעולה צבאית ולשוב לשולחן הדיפלומטיה והדיאלוג.
אך נראה שהסיבה נעוצה בעיקרה בעניין מלזי שהתממש לטיפוח קשרים עם ממשל טראמפ. זאת לאחר תקופה לא־קצרה של הרעה ביחסי שתי המדינות על רקע מתקפת הטרור שביצע החמאס ב־7 באוקטובר. שכן מלזיה לא רק שנמנעה מגינוי המתקפה, אלא אף סירבה במפגיע לדרישות אמריקאיות באותה עת לשנות את מדיניותה האוהדת במיוחד לחמאס ולנתק עימו קשרים ולהגדירו כארגון טרור.
על רקע זאת נראה כי שובו של טראמפ לבית הלבן עוררה תקווה במלזיה כי למרות פערי העמדות בסוגיות מזרח־תיכוניות, ניתן יהיה לפתוח דף חדש ביחסים בין שתי המדינות. וההזדמנות כמו נקרתה בכיוון לא־צפוי בדמות מאמץ משותף לפני כשנה של אנואר בתפקידו כיו"ר התורן של ארגון מדינות דרום־מזרח אסיה (ASEAN, להלן אסיאן) ושל הנשיא האמריקאי להשיג הפסקת אש בין תאילנד וקמבודיה. זאת בעקבות מספר ימי לחימה בנקודות אחדות לאורך הגבול המשותף ביניהן שסימונו שנוי במחלוקת זה עשרות בשנים.
ואכן המאמץ הניב במהרה הפסקת אש. ראש הממשלה המלזי שקד למנף את המהלך והזמין את הנשיא טראמפ כאורח כבוד לפסגת אסיאן בבירת מלזיה כדי להשתתף בטקס חתימה על מה שהוגדר כהסכם שלום בין תאילנד לקמבודיה. הפסגה אכן הייתה מפגן ידידות בין שני ראשי המדינות, והיא נוצלה גם לחתימה על הסכם סחר הדדי עם ארה"ב ועל הסכמה בדבר העלאת רמת שיתוף הפעולה האסטרטגי בין שתי המדינות.
אנואר אינו פועל בחלל ריק; הוא ניצב מבית מול אופוזיציה ערנית ונחושה. זו מכוונת את ביקורתה גם כנגד עניינו בהידוק יחסים עם ממשל טראמפ
אומנם הסכם הפסקת האש בין תאילנד לקמבודיה לא האריך ימים, ובדצמבר האחרון הוחלף באחר. אנואר וטראמפ לא היו שותפים להשגתו, אך המומנטום ביחסים בין מדינותיהם כבר הטביע את חותמו.
מלזיה הזדרזה לברך על תוכנית טראמפ לסיום המלחמה בעזה, ומשחתמו ישראל וחמאס על השלב הראשון להסכם, הביעה מלזיה את הערכתה לנשיא האמריקאי ולנכונות לפעול עם ארה"ב ועם חברות אחרות בקהילה הבין־לאומית למען השגת שלום לעזה, וכלשון ההודעה: גם לאינטגרציה של עזה עם הגדה המערבית ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית וסוּבֶרנית המבוססת על הגבולות שלפני 67' כאשר בירתה מזרח ירושלים.
אכן ניתן להעריך כי אנואר ביקש במהלכיו אלה לקדם מעורבות במזרח התיכון ואולי אף לנצל את קשריו עם הנהגת חמאס כדי למלא משימות תיווך בסבך העזתי, שאיפה שכבר יותר מרמז לה.
למה מתנגדת האופוזיציה המלזית להתקרבות לטראמפ?
אך אנואר אינו פועל בחלל ריק; הוא ניצב מבית מול אופוזיציה ערנית ונחושה. זו מכוונת את ביקורתה גם כנגד עניינו בהידוק יחסים עם ממשל טראמפ. אפילו הידידות הרבה שהפגין כלפי אורחו האמריקאי בפסגת אסיאן הוצגה כמוגזמת. גם תמיכתו בתוכנית האמריקאית לסיום המלחמה בעזה שימשה מטרה לניגוח ותוארה כפגיעה במחויבות המלזית לעניין הפלסטיני.
יעד בולט לביקורת היה גם הסכם הסחר ההדדי שנחתם עם ארה"ב. תמצית הביקורת: ההסכם נעדר שקיפות ונחתם בידי אנואר מבלי שקיבל אישור לכך כמתחייב מהחוקה, מהמוסדות הממלכתיים; לא ברור איזו תועלת בכלל תצמח ממנו למלזיה; תוכני ההסכם פוגעים בסוברניות הלאומית של מלזיה, שכן הוא מעביר סמכויות מדינתיות לידי ארה"ב, וככזה יש בו משום כניעה לתכתיבים אמריקאיים והוא יוצר זיקה מסוכנת לאינטרסים כלכליים וביטחוניים של ארה"ב; ההסכם פוגע בניטרליות המסורתית של מלזיה ובפרט בהקפדה על שמירת איזון ביחסי מלזיה עם ארה"ב ועם סין, שתי מעצמות־העל המובילות בתחרות על כוח ועל השפעה באזור.
יודגש כי זה שנים הגישה הדיפלומטית של מלזיה מתוארת כ־equidistance diplomacy, ובתרגום חופשי: דיפלומטיה של שמירת מרחק שווה, ביטוי ששימש בתחילה לתיאור מדיניותה בימי המלחמה הקרה נוכח שתי המעצמות הגדולות ארה"ב וברה"מ, ובמושגי ימינו נוגע לאתגר הניווט באמצעות דיפלומטיה נטולת פניות באזורה נוכח ארה"ב וסין.
סופו של הסכם הסחר ההדדי הוא שבוטל על ידי מלזיה במרץ השנה ולאו דווקא משיקולי פנים. אך הוויכוח שעורר ודאי מעיד בין השאר על משקעים אנטי־אמריקאיים בשיח הפוליטי והציבורי שכמו מעניקים רוח גבית למבקרי ראש הממשלה.
הביקורת חולקת על עמדת ההנהגה כי בהצטרפות למועצת השלום יעלה בידי אינדונזיה, גם הודות לקשרים שטיפחה עם הממשל האמריקאי, להיות כוח מאזן להשפעתה של ישראל
צרת רבים: אינדונזיה ומלזיה
מבחינה זו עולים קווי דמיון לאתגרים הפנימיים שמולם ניצב לאחרונה פראבואו סוביאנטו, נשיא המדינה השכנה אינדונזיה. הוא מתבלט אף יותר מעמיתו המלזי בהובלת דיפלומטיה שאפתנית בזירה הגלובלית, לרבות מעורבות גוברת במזרח התיכון. אחד מביטוייה הבולטים הוא תמיכתו הפעילה בתוכנית האמריקאית לסיום המלחמה בעזה.
אולם בעקבות המערכה הצבאית האמריקאית-ישראלית המשותפת נגד איראן, התעצמה הביקורת הפנימית נגד תמיכתו המובהקת בתוכנית האמריקאית לעזה ועימה הקריאה לנשיא לפרוש ממועצת השלום (Board of Peace), חוליה מרכזית בתוכנית זו.
תמצית הביקורת: הטלת ספק רב בתפיסת הנשיא כי התוכנית מציעה הזדמנות לאופק מדיני לפלסטינים. הביקורת גם חולקת על עמדת ההנהגה כי בהצטרפות למועצת השלום יעלה בידי אינדונזיה, גם הודות לקשרים שטיפחה עם הממשל האמריקאי, להיות כוח מאזן להשפעתה של ישראל. עולה אף טענה משתמעת כי מוטב לאינדונזיה שלא תהיה מזוהה עם אינטרסים של ארצות הברית במזרח התיכון.
הן אינדונזיה והן מלזיה מגלות זה עשורים מחויבות לעניין הפלסטיני, המכתיבה את מדיניותן המזרח־תיכונית, ודאי את הימנעותן מכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. עמדתן זו זוכה לקונצנזוס רחב מאוד בקרב הרוב המוסלמי בשתי המדינות.
דומה כי קונצנזוס זה גם מצמצם את מרחב התמרון של הנהגותיהן במדיניותן מול ארה"ב. זו אולי גם הסיבה לכך שהן באינדונזיה והן במלזיה התעצמה הביקורת על מה שנתפס כהליכה מוגזמת של המנהיגים לכיוון ממשל טראמפ, שלא אחת נטען בשיח הפוליטי בהן כי מדיניותו מוטה באופן מובהק לטובת ישראל.
כדאי לזכור זאת כאשר מעלים ציפיות באשר לפריצת דרך ביחסים עם אינדונזיה גם כמענה למאמצי שכנוע אמריקאיים. סביר כי מהלך שיחות המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן ובעיקר תוצאותיהן יקרינו על המדיניות של אינדונזיה ושל מלזיה בהקשר לארה"ב כמו גם על מדיניותן במזרח התיכון, אזור שבו הן ממקדות את מבטן חרף המרחק הרב.
