ב־6 ביולי פירקה חמאס את מנגנון השלטון שלה בעזה כהכנה להעברת המינהל לוועדה הלאומית לניהול עזה. ב־20 בחודש בחרה בח'ליל אל־חיה לראש הלשכה המדינית שלה. ב־30 ביולי כתב הפרשן העזתי איבראהים אל־מדהון, המתגורר מחוץ לרצועה והמקורב לחמאס, כי "הנשק האמיתי הוא האדם הפלסטיני שנאחז באדמתו" בתגובה להסכמת חמאס לוותר על הנשק שלה. יום לאחר מכן הסכימה חמאס למפת דרכים שמכפיפה את נשקה לסמכות הוועדה.
כך הסתיים יולי, או כך לפחות נדמה: התנועה ויתרה על ניהול מה שהמלחמה החריבה, אבל לא על מקומה בקבלת ההחלטות על מה שיבוא אחר כך.
פירוק מנגנון השלטון אין פירושו שחמאס החליטה להסתלק מעזה. זו בדיחה שמעוררת בתושבי הרצועה יותר צחוק משהיא מעניקה להם ולו מעט תקווה. למעשה, התנועה נפטרה מעול ניהולו של חבל ארץ מרוסק וחרב, ארגנה מחדש את הנהגתה, ועברה לנהל משא ומתן על מה שיבטיח לה תפקיד בשלטון הבא.
מפת הדרכים קובעת כי נשק המשטרה יועבר לוועדה הלאומית; הנשק הכבד יוצא משימוש ויאוחסן; נשקן של המיליציות האחרות יוכפף לסמכות הוועדה, והנשק האישי יוסדר בחוק. כל זה אמור להתרחש במקביל לכניסתו של כוח בין־לאומי ולנסיגה ישראלית הדרגתית. כלומר, כל צעד עדיין תלוי בצעד מקביל של הצד האחר; הסכמת חמאס על הנייר אינה מספיקה כדי ליצור בעזה בפועל חוק אחד ונשק אחד.
לרשות יש הכרה בין־לאומית, אך אין לה שליטה על עזה; ואילו חמאס כבר אינה יכולה לשלוט ברצועה כפי ששלטה בה כמעט עשרים שנה, אך היא עדיין בעמדה שמאלצת אחרים לדבר איתה
אלא שהבעיה האמיתית לא קיבלה מענה בהסכם עצמו: ההסכם לא התחיל מזכותם של האזרחים לבחור מי ישלוט בהם או מי יישא נשק; הוא התחיל במשא ומתן בין החמושים על תנאי הישארותם, ונדמה שאלה הסכימו על צורתו של היום שאחרי בלי לשאול את מי ששילמו את מחירו של היום הנוכחי – אם הם בכלל רוצים אותם בו.
הדבר המעורר גועל הוא שהאדם הפך ל"נשק האמיתי" בשיח של מקורבי חמאס רק כאשר נשקה של התנועה עצמה נעשה נושא למשא ומתן. חיי האזרחים לבדם היו יכולים להיות סיבה מספקת לבחינה מחודשת של החלטות ולהשתקת התירוצים של חברי התנועה במשך חודשים ושנים של מעשי טבח, ולא סוגיה שעתידה נדחה עד שיוכרעו מעמדה של התנועה ותפקידה העתידי ביום שאחרי. כעת, לאחר שנותרה חמאס כמעט ללא קלפי מיקוח, ולאחר שעזה כבר אינה ניתנת לניהול בדרך הישנה, כעת היצמדותו של הפלסטיני לאדמתו נעשתה מבחינתם לערובה, והישארותו בה נעשתה לבסיס הכוח.
אין ספק שההתעניינות המאוחרת הזאת בעזתים עצמם לא נולדה מפני שהם באמת נעשו חשובים למנהיגים, אלא מפני שכולם זקוקים להם כדי להעניק משמעות למה שנותר מסמכותם ומנשקם.
הרשות הפלסטינית, באופן אירוני, לא התייחסה לבחירת אל־חיה כאל אירוע הנוגע למי שהשתלט בכוח על מוסדות הביטחון והשלטון שלה בעזה ב־2007 וסילק אותה מן הרצועה. חוסיין א־שיח', סגן נשיא הרשות, מיהר דווקא לברך אותו באופן אישי ורשמי. ברכה אחת אינה מספיקה כמובן כדי להכריז על פיוס בין הצדדים, אבל היא חושפת את מה ששניהם יודעים: לרשות יש הכרה בין־לאומית, אך אין לה שליטה על עזה; ואילו חמאס כבר אינה יכולה לשלוט ברצועה כפי ששלטה בה כמעט עשרים שנה, אך היא עדיין בעמדה שמאלצת אחרים לדבר איתה.
הוועדה שאמורה לרשת את השליטה ואת הנשק עדיין נמצאת מחוץ לרצועה. סמכויותיה כתובות על הנייר, והיא ממתינה לחסדיו של הקולונל הישראלי שיתיר לה להיכנס ויעניק לה שמץ של יכולת ממשית לפעול.
החשש שלה מן השלב הבא ברור: שהחיים יישארו כפי שהם, שחמאס תישאר חלק מהארגונים החמושים או תחזור בשם אחר, או שגוף אחר בעל אותם רעיונות דתיים קיצוניים יתפוס את מקומה
מי שקורא את המפה מבין היטב שישראל אינה מבקשת לסיים את שלטון החמושים אלא לבחור את החמוש שמשרת אותה. בזמן שהפכה את פירוק חמאס מנשקה לתנאי לכל הסדר חדש, היא חימשה מיליציות פלסטיניות ברובים ובתחמושת, וסיפקה להן כלי רכב, ציוד, דלק, מזון ומתחמים מוגנים עבור אנשיהן ובני משפחותיהם. רסאן א־דהייני, מנהיג אחת המיליציות, הופיע בריאיון לערוץ 14 ואמר שחמאס ומצרים אינן מחליטות בפועל. את הדיון על נשקו חתם במילים: "אף אחד לא מחליט עליו חוץ ממי שנושא אותו".
חוסאם אל־אסטל מצידו איים במעצר או במוות של בני משפחותיהם של מי שעובדים במנגנוני חמאס ובמוסדותיה, גם האזרחיים, אם ימשיכו לשתף איתה פעולה. בכך הוא ואנשי המיליציות האחרות מוכיחים שהם אינם מציעים לפלסטינים אופציה של שלטון החוק, אלא שלטון של ארגון חמוש אחר, שחבריו קיבלו את הנשק שלהם מישראל ואז החליטו כי עצם נשיאתו מעניקה להם זכות להכניע את מי שאינם חמושים.
המשוואה ברורה: ישראל דורשת לקחת את הרובה מידי יריבה, אבל אינה רואה בעיה בחלוקת רובים חדשים כל עוד מי שמחזיקים בהם פועלים תחת חסותה.
איך רואים העזתים את עתיד השלטון ברצועה?
שדא רמדאן, ממחנה הפליטים נוסייראת שבמרכז הרצועה, סבורה כי הדיון סביב תוכנית טראמפ פשוט מאוד: התוכנית אינה בת־ביצוע מלכתחילה. לכן אמרה בשיחה איתנו שמפת הדרכים לא תקרב את סוף המלחמה וגם לא תרחיק אותו. כשמגיעים לשאלה מי צריך להכריע את גורל הנשק ברצועה, שדא בוחרת ברשות הפלסטינית – לא בחמאס ולא במיליציות שהקימה ישראל. אבל גם תרחיש של העברת זכות ההכרעה לרשות, לדעת רמדאן, לא יעניק לאזרחים קול בעיצוב השלטון הבא; לדבריה, לא תהיה להם מילה בשני המצבים.
גם באמירה של אל־מדהון כי "האדם הפלסטיני הוא הנשק האמיתי" היא אינה רואה שבח, אלא ביטוי למנטליות של חמאס שאינה משתנה ואינה מבינה באמת את ערך חיי אדם. החשש שלה מן השלב הבא ברור: שהחיים יישארו כפי שהם, שחמאס תישאר חלק מהארגונים החמושים או תחזור בשם אחר, או שגוף אחר בעל אותם רעיונות דתיים קיצוניים יתפוס את מקומה. במקרה כזה עזה לא תצא משלטון הנשק; היא רק תחליף את אדרתה.
לילה לוקה אינה מגיעה בדיוק לאותה מסקנה. מן המקום שאליו נעקרה – אל־מוואסי שבחאן יונס בדרום הרצועה – היא אמרה בשיחה איתנו שאם התוכנית אכן תיושם בהסכמת חמאס, היא לא תיצור בעיה חדשה. עם זאת, היא הפרידה בין יישום התוכנית לבין סוף המלחמה מפני שההחלטה על סיום המלחמה לדעתה נתונה בידי ישראל בלבד. היא מסכימה עם שדא בשתי נקודות: הרשות הפלסטינית היא זאת שצריכה להכריע לגבי גורל הנשק, וגם היא סבורה כי לאזרחים לא יהיה חלק בהחלטות שמתקבלות בשמם. לדבריה, העזתים כבר השתכנעו שאין בכוחם לעשות דבר שיסייע להם לקבוע את גורלם.
אל־ג'זירה יודעת להפוך את הדם הפלסטיני לשידור ישיר כשהוא משרת את האינטרסים הקטריים, את התעמולה של חמאס ואת ניפוח יכולותיה הצבאיות המוגבלות
קטר, הישרדות חמאס וההתנערות של אל־ג'זירה
הישרדות חמאס אינה תלויה ברובה בלבד, וההכרעה על עתידה של עזה אינה נעצרת אצל נושאי הנשק שבתוכה. מאז 2012 אירחה דוחה את הנהגת התנועה, ובין 2012 ל־2018 הוזרמו לעזה כ־1.1 מיליארד דולר מכספי קטר עבור משכורות, דלק וסיוע במסגרת הסדרים שישראל התירה וסייעה לקיים. קטר טוענת שלא מימנה את חמאס ישירות, וכי אירוח לשכתה נעשה לבקשת ארצות הברית כדי לסייע בתיווך.
אלא שהכסף ששילם את משכורות ממשלת חמאס והחזיק את מוסדותיה פעילים האריך את חיי שלטונה, גם אם לא הועבר לקופה שנשאה את השם גדודי אל־קסאם. ישראל, שהתירה את כניסת הכספים האלה, לא מילאה כאן תפקיד של ארגון צדקה. בשנת 2019 התפאר גורם מדיני ישראלי שלא זוהה בשמו בכך שההסדרים האלה יצרו נתק בין הגדה המערבית לעזה. זה מה שרצתה ישראל. חמאס אם כן אינה היחידה שהיה לה אינטרס בהמשך שלטונה; הפיצול הפלסטיני עצמו הועיל לשחקנים רבים, שידעו כיצד לממן אותו, כיצד לנהל עליו משא ומתן, וכיצד להשתמש בו נגד כל פרויקט פוליטי פלסטיני מאוחד.
לקטר היו הכסף, התיווך והבמה התקשורתית גם יחד, ואילו עיתונאים פלסטינים עבדו תחת הפצצות כדי שהתמונה תגיע למסך אל־ג'זירה. ב־21 ביולי סיימה אל־ג'זירה את חוזיהם של 24 כתבים וצלמים בעזה, והעבירה את עבודתם לחברה מקומית בחוזים מוגבלים ובפחות ערבויות. כשהתבררו פרטי ההחלטה, העיתונאים שנשאו את שם אל־ג'זירה מול המטוסים הישראליים גילו שהערוץ העדיף שיקולים כלכליים ופוליטיים על פני האומץ והשירות שלהם.
ייתכן שלא הבינו מוקדם מספיק שאל־ג'זירה יודעת להפוך את הדם הפלסטיני לשידור ישיר כשהוא משרת את האינטרסים הקטריים, את התעמולה של חמאס ואת ניפוח יכולותיה הצבאיות המוגבלות — ואז לנטוש את הפלסטיני שיצר עבורה את התמונה, כשהתפקיד הזה מסתיים.
הבעיה כנראה מעולם לא הייתה שהפלסטיני אינו מבין את ערך היאחזותו בקרקע, אלא שאחרים הבינו את ערכה יותר משהבינו את ערך חייו
מחמוד שלחה היה בין העיתונאים שנכללו בהחלטה. הוא עבד עם אנס א־שריף, מוחמד קריקע ועמיתים נוספים באל־ג'זירה, שרד את התקיפה על אוהל הערוץ בכניסה לבית החולים א־שיפאא והמשיך לצלם לאחר שהשניים נהרגו בתקיפה. אחרי כל זה הוא סיפר שקיבל שיחה שלא נמשכה יותר מ־15 שניות, ובה הודיעו לו שעבודתו הסתיימה — ללא הסבר, התרעה או תשלום המגיע לו, לפי עדותו.
עוד לפניו הסתיימה עבודתם של ארבעה כתבים נוספים. אחד מהם מוחמד א־שריף סיפר שהיה נצור במשך שלושה חודשים בבית החולים כמאל עדואן, ולאחר מכן נעצר על ידי ישראל בגלל עבודתו. אשרף א־סראג' אמר שהערוץ השאיר אותם חשופים לאיומים ולרדיפות כדי שהסיקור יימשך, לפי העדויות שפורסמו.
העיתונאים האלה לא היו עובדים מיותרים. הם היו הפנים שבנו עבור אל־ג'זירה את הסיקור מן המקום שבו עצם הזיהוי עם שמה נעשה סיבה מספקת מבחינת ישראל לאיום ולמוות. כשהערוץ נזקק לתמונה, הם היו חלק מן המסר שלו; כשהצורך בהם נגמר, הם הפכו לעניין מינהלי שאפשר לסגור בשיחת טלפון.
אי־אפשר להתעלם גם מכך שצה"ל פרסם בעבר מסמכים שלטענתו מוכיחים כי עיתונאים באל־ג'זירה השתייכו לחמאס ולג'יהאד האסלאמי. מאוחר יותר פרסם מה שתיאר כהנחיות של חמאס לערוץ לצמצם סיקור המזיק לפלגים ולמנוע ביקורת עליהם. מסמכי הצבא אינם הופכים לאמת רק מפני שהצבא פרסם אותם. אבל בהכחשת אל־ג'זירה אין הסבר ליחסיה עם מי שעובדים עבורה וגם לא לסיבה לכך שהסירה מהם את חסותה המקצועית.
אפילו אם כל האשמות הצבא הישראלי מפוברקות, ההחלטה לנטוש עיתונאים ששמו של הערוץ העמיד אותם בסכנה היא עובדה שאינה זקוקה למסמך ישראלי כדי להיראות מכוערת.
סיבה לשמוח בין סיבות רבות לבכות
ובחזרה לעזה: ב־24 ביולי פרסם משרד החינוך את תוצאות התווג'יהי – בחינת סיום התיכון הפלסטינית – והודיע כי 36,900 תלמידים ותלמידות מעזה ניגשו לבחינה השנה. מובן שאיש בעזה אינו רוצה להפוך את הצלחתם לעוד סיפור על "עמידה איתנה"; תלמיד שהמלחמה גזלה ממנו את בית הספר ואת הבית אינו חייב להפוך לשיעור בתקווה בכל פעם שהוא מצליח.
מבחינת שדא, גילויי השמחה היו חסרי משמעות. לילה סיכמה אותם במשפט אחד: "אנשים חוגגים הכול, וכל דבר, רק כדי להישאר בחיים". הם אינם חוגגים מפני שהמלחמה נעשתה קלה יותר או מפני שהעתיד התבהר. אולי הם חוטפים רגע קטן שבו אפשר לדמיין שהעתיד פרוש לרגליהם, לפני שמקבלי ההחלטות חוזרים להחליט אם בכלל יישאר להם עתיד.
בשעה שכל צד שמר לעצמו מקום ביום שאחרי, הודיעה ההגנה האזרחית הפלסטינית ב־1 באוגוסט על סיום עבודות החיפוש שהחלה כשבועיים קודם לכן במתחם מגורים של משפחות אל־חסאינה ואבו שריעה בשכונת א־סברה. הצבא הישראלי תקף את המתחם ב"חגורת אש" בחודש השני למלחמה. במשך כ־136 שעות חילצו הצוותים גופות ושרידי גופות של 112 בני אדם, בהם 40 ילדים, 38 נשים ושבעה אנשים עם מוגבלויות. הם לא הצליחו לאתר 157 נעדרים נוספים מתחת להריסות.
ב־4 באוגוסט הובאו הגופות ושרידיהן לטקס אבל המוני, הגדול בתולדות הרצועה — אותו טקס שחשבנו כי ישים קץ לדמעות, שהיו אמורות להיפסק עם חילוץ הגופות והשרידים מן ההריסות והבאתם לקבורה ראויה. רק אחר כך גילינו שחיכינו לעוד סיבה לבכות.
איש אינו יכול להיאחז באדמתו כשהוא קבור תחתיה
אם נניח לרגע בצד את שיקולי הפוליטיקה, אפשר לומר בביטחון: איש אינו יכול להיאחז באדמתו כשהוא קבור תחתיה. אין ערך לכל הדיבורים על האדם כעל "הנשק האמיתי", אם כל שנדרש ממנו הוא להישאר בחיים מספיק זמן כדי להעניק לאחרים ארץ לשלוט בה, סמכות לנהל עליה משא ומתן ונשק לריב על מי יחזיק בו ומי יישא אותו.
הבעיה כנראה מעולם לא הייתה שהפלסטיני אינו מבין את ערך היאחזותו בקרקע, אלא שאחרים הבינו את ערכה יותר משהבינו את ערך חייו. נוכחותו נעשתה הוכחה לעמידה איתנה, צומוד, כשנזקקו לעמידה איתנה; דמו נעשה טיעון כשנזקקו לטיעונים, ותמונות שרידי גופו נעשו חומר לצפייה כשנזקקו לתמונה.
אבל כשמדובר בחייו עצמם — בזכותו לבחור מי ישלוט בו, כיצד יחיה, ומה ירצה לעשות בשארית חייו — הוא מוחזר לפתע אל מושב הצופה בעתיד שנכתב בשמו, אך לא בידיו. וכך נשארת השאלה פתוחה ללא תשובה: כיצד עזה יכולה להיכנס אל היום שאחרי כל עוד היא ממשיכה לחפש בין ההריסות אחר קורבנות היום הראשון?
למאמר הקודם בסדרה, "איך יוכיחו העזתים שהם אזרחים חפים מפשע?" על חודש יוני, לחצו כאן.
