הדרך מנכבה למדיניות רווחה במזרח התיכון הערבי

בשנים 1945–1958 התגבשה במצרים, בעיראק ובסוריה גישה מדינית שבמסגרתה שולבו תביעות אזרחיות לצדק ורווחה עם התמודדות עם התבוסה הפלסטינית ובעיית הפליטים. הדרישות החלו במחאה ציבורית, שהבהירה כי הסוגיה לא ניתנת לניתוק מההיסטוריה החברתית של האזור כולו

זמן קריאה: 6 דקות

בשיח הישראלי, המילה "נכבה" מעוררת בדרך כלל ויכוח על מה שקרה ב־1948 ועל מי האחריות. פחות ידוע שהחיבור שקשר את המילה הזאת לתבוסה – "מענא א־נכבה" (משמעות האסון), של ההיסטוריון הסורי קונסטנטין זריק, לא חיפש את האשמה רק אצל האויב. זריק, שכתב בקיץ 1948, קבע שהתבוסה היא תולדה של מצבה של החברה הערבית עצמה: מקורה בתת־פיתוח, והתרופה לה היא אחדות וקדמה. לעצור את האבחנה באויב החיצוני היה בעיניו התחמקות.

כעבור שנה עמד זריק על במה אחרת. בביירות, ב־1949, פתח את הסמינר הראשון למחקר חברתי שיזם האו"ם, ואחד הנושאים המרכזיים על סדר יומו היה בעיית הפליטים, שנדונה כשאלה של פיתוח ולא של סעד, וכחלק ממאמץ אזורי לפיתוח חברתי.

הדרך הקצרה הזאת – מאבחון התבוסה אל תוכנית לפיתוח של רווחה – היא נושא המאמר. טענתי היא שפלסטין לא הייתה פרשה נפרדת, דיפלומטית או צבאית, בתולדות המזרח הערבי, אלא זירה מכוננת של ההיסטוריה החברתית-כלכלית שלו.

שדה מוסרי אחד

את תולדות מצרים, עיראק וסוריה אחרי מלחמת העולם השנייה נוהגים לספר כשלושה סיפורים לאומיים נפרדים, ולעיתים קרובות גם כסיפור של יריבוּת ביניהן ב"מלחמה הערבית הקרה". אני מציע לקרוא אותן כשדה מוסרי אחד. בין 1945 ל־1958 התגבשה בשלוש המדינות כלכלה מוסרית אזורית: דקדוק משותף של צדק, מחויבות וזכאות, שלפיו נמדדה מכאן ואילך הלגיטימיות של השלטון.

משטר נשפט לא רק לפי השאלה אם הגן על העניין הלאומי, אלא גם לפי השאלה אם הבטיח רווחה והגינות. השדה היה מקומי בהפעלתו כי לכל מדינה היו פוליטיקה ומכשולים משלה, ואזורי בתפוצתו כי אותם מושגים, אנשים ופורומים נעו בין המדינות.

הרצף ניכר עוד לפני המלחמה. בתוך ימים מהחלטת החלוקה ב־29 בנובמבר 1947, נזרקו בדמשק אבנים על הצירויות של ארצות הברית וצרפת; בקהיר פרצו קרבות רחוב; ביירות שבתה, ובבגדד התגלגלו ההפגנות לאל־ות'בה נגד אמנת פורטסמות', שהפילה בינואר 1948 את ממשלת צאלח ג'בר.

איש לא תיאם את המחאות האלה, אבל התביעות היו דומות: לחם, שכר ופלסטין, וכך גם מי שנשאו אותן: סטודנטים ועובדים. מעמד הביניים המקומי הוא שכתב את התביעות האלה אל תוך השיח הציבורי בשלוש המדינות. שנת 1948 לא יצרה אפוא את התביעה לצדק חברתי, אלא הכלילה אותה. הכישלון בחוץ והכישלון בבית הפכו לכתב אישום אחד.

ב־1950 לקחו שלוש המדינות שלושה מסלולים שונים אל מטרות דומות. הוופד במצרים גייס מומחים לממשלה, לעניינים חברתיים ולחינוך; בעיראק הקצתה מועצת הפיתוח את תמלוגי הנפט לפיתוח; בסוריה קבעה החוקה את הצדק החברתי כמטרת המדינה

מן הרחוב אל המדינה

מה עלה בגורל התביעות האלה? את המעבר ממחאה למדיניות אפשר לבחון בשלוש זירות.

הראשונה משפטית. הקודקסים האזרחיים של מצרים (1948), סוריה (1949) ועיראק (1951) נשאו את חותמו של המשפטן המצרי עבד א־רזאק א־סנהורי, שגרס כי קניין וחוזה לגיטימיים מכוח תפקידם החברתי ולא מכוח רצון הפרט בלבד. חוקת סוריה מ־1950 הוסיפה זכויות חברתיות, תקרה להחזקות קרקע ומשאבי טבע כקניין המדינה. גם אחרי 1952 לא נקטע הרצף: סנהורי ישב בוועדת החוקה שהקימו הקצינים החופשיים, והטיוטה שלו מ־1954 עברה לחוקת מצרים של 1956, ומשם לחוקת הקע"מ ולחוקת הביניים של עיראק ב־1958.

השנייה מנהלית. ב־1950 לקחו שלוש המדינות שלושה מסלולים שונים אל מטרות דומות. הוופד במצרים גייס מומחים לממשלה, ובהם אחמד חוסיין לעניינים חברתיים וטאהא חוסיין לחינוך; בעיראק הקצתה מועצת הפיתוח את תמלוגי הנפט לפיתוח; בסוריה קבעה החוקה את הצדק החברתי כמטרת המדינה.

בכל אחת מהמדינות הללו נבלם היישום: הפרלמנט המצרי דחה את הביטוח הסוציאלי; ההשקיה בעיראק היטיבה בעיקר עם בעלי האחוזות, והפיכת שישכלי ב־1951 השעתה את הפרלמנט הסורי. המדינה החברתית שקמה במוסדות ובחוק נעצרה בפוליטיקה.

השלישית אזורית. בין 1949 ל־1959 התכנסו שישה סמינרים למחקר חברתי ביוזמת האו"ם ובהמשך בהובלת הליגה הערבית, ברוטציה בין בירות ערביות. בשיאם השתתפו בהם כ־240 שרים, פקידים ומומחים. כל מארחת הביאה את השאלה הבוערת אצלה, וסדר היום המשותף עלה מן הדיון.  כאן נכנסה פלסטין בפעם השנייה: לא כאבחון של זריק, אלא כחירום ממשי של עקירה המונית שלחץ על המדינות הקולטות.

ועדת הסקר הכלכלי של האו"ם, שהמלצותיה הולידו את אונר"א, כבר קשרה ב־1949 בין סעד לפיתוח. מצוקת הפליטים סיפקה למדיניות הרווחה אובייקט משותף, אוצר מילים ופורומים, ומשם התרחבה המדיניות לכלל האוכלוסייה. אוצר המילים עצמו השתנה לאורך העשור.

בביירות, ב־1949, דיבר זריק על "אִנעאש" – החייאה חברתית: המדינה אמצעי והאדם מטרה, והרווחה משחררת אותו מעוני, ממחלה ומבערות. בבגדד, ב־1954, כבר שלט בכותרות הוועדות המונח "רִעאיה" – חסות ודאגה המופעלות מלמעלה. הרווחה עברה מהחייאת החברה אל חסות המדינה.

ההיסטוריה של השנים 1945–1958 מזכירה שבעיני הציבורים הערביים, פלסטין לא הייתה רק שאלה של מדיניות חוץ, והיא עדיין כך

פלסטין והאזור

הספרות מדברת על "עסקה אוטוריטרית", ציות פוליטי תמורת רווחה, שכרתו כביכול המשטרים המהפכניים: ב־1952 במצרים, וב־1958 בעיראק ובקע"מ. העדויות מצביעות על כיוון הפוך. הרחוב קבע את תנאי התביעה; פלסטין נתנה לרווחה את מושאה הראשון, והמדינה, עוד בימי הסדר הפרלמנטרי והמונרכי, קיבלה על עצמה את המחויבות.

שריפת קהיר בינואר 1952 והאינתיפאדה בעיראק בנובמבר אותה שנה היו התפרצויות של תסכול מן הפער בין ציפיות שכבר מוסדו לבין מימושן המתעכב. המשטרים החדשים ירשו את התשתית שכבר הייתה קיימת והקצינו אותה. אם כן, העסקה האוטוריטרית אינה חוזה חדש; היא הצורה שלבשה הכלכלה המוסרית אחרי שהמדינה נטלה לעצמה מונופול על הזכאות.

הדקדוק הזה האריך ימים יותר מן הרווחה שהמדינה סיפקה. ב־2011 קראו המפגינים בכיכר תחריר במצרים "לחם, חירות, צדק חברתי". הם שפטו את השלטון באותו דקדוק שהתגבש בשנים שאחרי 1948, ותבעו ממנו לחזור ולעמוד במחויבות שהמדינה נטלה על עצמה שישה עשורים קודם לכן, מחויבות שהלכה ונשחקה בתהליכי הרפורמה הכלכלית של העשורים האחרונים.

לקוראים בישראל יש בסיפור הזה גם תזכורת. אצלנו נוטים לדון בשאלת פלסטין כעניין מדיני וביטחוני נפרד שאפשר לבודד מיחסי ישראל עם האזור ולעיתים אף לעקוף אותו, כפי שביקשו לעשות הסכמי אברהם. ההיסטוריה של השנים 1945–1958 מזכירה שבעיני הציבורים הערביים, פלסטין לא הייתה רק שאלה של מדיניות חוץ, והיא עדיין כך.

סוגיית פלסטין נשזרה בדרך שבה שפטו ציבורים אלה את שליטיהם, והכישלון בחוץ והכישלון בבית נרשמו ככישלון אחד. חשיבה אזורית מתחילה בהכרה שפלסטין היא חלק מן ההיסטוריה של המזרח התיכון, ולא פרשה שמחוצה לה. ראוי שההכרה הזאת תשוב ותעמוד במרכז הדיון על עתידם של ישראל, פלסטין והאזור.

הדרך מנכבה למדיניות רווחה במזרח התיכון הערבי
המאמר מבוסס על הרצאה בכנס "ישראל במזרח התיכון במבט השוואתי", מכון ון ליר, 26 באוקטובר 2026. קהל בכנס באודיטוריום

פרופ׳ רלי שכטר, המחלקה ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. המחקר נתמך על ידי הקרן הלאומית למדע, במסגרת הפרויקט "אשכול פיתוח אזורי: תהליכי התלכדות הרפורמות החברתיות במזרח התיכון, 1945–1958".

בחר/י בניוזלטר המבוקש

אם אתם באזור | New in The Region

פרסום חודשי המוקדש לניתוח יחסי ישראל במזרח התיכון מנקודות מבט מגוונות.

הצטרפת בהצלחה!