ירושלים בתרבות ובספרות הערבית: עיר של זיכרון, געגוע וזהות

לעיר ירושלים מעמד מיוחד כמרחב המשלב מציאות וזיכרון, עם תפקיד מרכזי בתרבות ובספרות הפלסטינית, שתחילתו בהיסטוריה רחוקה ומוקדמת בהרבה ממלחמות העידן המודרני. המאמר סוקר את הקשר של העיר לתודעה הערבית לאורך שנים, מספרות "שבחי ירושלים" הקדומה ועד לספרות הנכסה שלאחר מלחמת 1967, דרך שירה, פרוזה ויצירה תרבותית

זמן קריאה: 11 דקות

יש ערים שמתקיימות במציאות, ואחרות שמתקיימות בזיכרון. ירושלים היא אחת מאותן ערים נדירות המתקיימות בשני הממדים גם יחד. היא עיר ממשית – על רחובותיה, שווקיה ותושביה, אך מעטות הערים בעולם שזכו למקום כה בולט ביצירה תרבותית של עמים וקבוצות שונות. בתוך כך, במשך דורות, שבו אליה יוצרים ערבים ופלסטינים והעניקו לה מגוון משמעויות. ביצירותיהם היא מופיעה כעיר קדושה וכמרחב תרבותי והיסטורי שבו חיו קהילות מדתות ומתרבויות שונות. לצד זאת, היא מתוארת כבית וכמולדת, כסמל לתקווה וכמוקד של כאב, מאבק ואובדן.

ירושלים נוכחת בתרבות הערבית בצורות מגוונות: בשירה, ברומנים, בסיפורים קצרים, בשירים מולחנים וביצירות אומנות. לעיתים היא מתוארת כעירם של קדושים ונביאים; לעיתים כבית שנלקח מבעליו, ולעיתים כמרחב חי ותוסס שבו אנשים ממשיכים לחלום, לאהוב ולהיאבק על מקומם. משום כך, העיסוק בירושלים בתרבות ובספרות הערבית והפלסטינית נוגע גם לקשר שבין מקום לבין שייכות וזהות קולקטיבית.

כדי להבין כיצד נתפסה ירושלים בתודעה הערבית, נסתכל על מסורת הכתיבה על ירושלים בתקופה המוסלמית הקדומה המכונה "שבחי הערים", ועד היצירה הספרותית על העיר במחצית השנייה של המאה ה־20 לאחר מלחמת 1948 ובעיקר אחרי מלחמת 1967.

הסתכלות על ההיסטוריה של ירושלים מחייבת התייחסות לאירועים ההיסטוריים עצמם וגם לאופן שבו קדושתה של העיר עוצבה בתודעתן של הקהילות הדתיות השונות

שורשים ארוכים

ההיסטוריון ח'ליל עת'אמנה (1939–2023) טען כי נוכחותה של ירושלים בתודעה הערבית התקיימה ברציפות מאז התקופה הקדם־אסלאמית ונמשכה בתקופה המוסלמית בעיר בראשית המאה השביעית. עת'אמנה מבסס טענה זו על כתביהם של דורות של כותבים ערבים בחצי האי ערב ובמרחב שסביבו.

לדבריו, קשר מתמשך זה עוצב באמצעות מורשת דתית, אינטלקטואלית ורגשית שקשרה בין ירושלים ופלסטין לבין המסורות המונותאיסטיות הקשורות לדמויותיהם של אברהם וישו. קשר זה בא לידי ביטוי בסיפורים הדתיים המופיעים בברית הישנה ובברית החדשה וכן במסורות העממיות שהועברו בעל־פה מדור לדור. סיפורים ומסורות אלה שימרו את זיקתה של ירושלים לאומנות הדתיוּת של הקהילות הערביות עוד בטרם הופעת האסלאם. עם התפשטות האסלאם וכניסת השלטון המוסלמי בירושלים, קיבלה זיקה זו נדבך דתי נוסף, שהעמיק את מעמדה של העיר בתודעה הערבית והמוסלמית.

כך, לפי עת'אמנה, הקשר הערבי לירושלים לא נוצר עם הכיבוש המוסלמי, אלא נשען על תשתית דתית ותרבותית קודמת, שעברה תמורות והמשיכה להתפתח לאורך הדורות. 

היסטוריונים כמו שמס א־דין אל־כילאני ומוחמד ג'מאל בארות מדגישים כי הסיפור ההיסטורי על ירושלים משלב בין כתיבת ההיסטוריה לבין דמיון. לפיכך, לטענתם, כשאנו קוראים טקסטים שנכתבו על ירושלים לאורך ההיסטוריה, קשה להפריד באופן מוחלט בין העובדות ההיסטוריות לבין המשמעויות שהעניקו בני האדם למקום לאורך הזמן. הסתכלות על ההיסטוריה של ירושלים מחייבת התייחסות לאירועים ההיסטוריים עצמם וגם לאופן שבו קדושתה של העיר עוצבה בתודעתן של הקהילות הדתיות השונות. תהליך זה בא לידי ביטוי במסורות היהודיות, הנוצריות והמוסלמיות, שכל אחת מהן העניקה לעיר משמעות דתית והיסטורית ייחודית.

באסלאם העיר נתפסת כמקום בעל חשיבות דתית מרכזית: היא הייתה הקִבְּלָה הראשונה (כלומר כיוון התפילה הראשון עבור המוסלמים, לפני שמכה תפסה את מקומה); היא נחשבת לעיר השלישית בחשיבותה מבין המקומות הקדושים לאסלאם, והיא מזוהה עם מקום מסעו הלילי של הנביא מוחמד ועלייתו לשמיים. על פי תפיסה זו, הקמת מסגד אל־אקצא בתקופת הח'ליף עומר אבן אל־ח'טאב לא יצרה את קדושתה של ירושלים, אלא ביטאה והעניקה לה ביטוי מוחשי.

שרטוט מפת ירושלים, חומות העיר העתיקה וסביבותיה, מ-1865 מטען המנדט הבריטי
לעיתים היא מתוארת כעירם של קדושים ונביאים; לעיתים כבית שנלקח מבעליו. מפה טופוגרפית והיסטורית של העיר העתיקה בירושלים וסביבותיה, הסקר הבריטי 1865

בתקופה שלאחר 67' פורסמו חיבורים המבוססים על ספרות שבחי ירושלים, וכותבים שונים הדגישו את המשמעות הדתית והתרבותית של העיר בהיסטוריה המוסלמית

בתקופות המוסלמיוּת הקדומה התפתחה הספרות הערבית האסלאמית שנקראת "שבחי הערים", כאשר היצירות שהוקדשו לירושלים נקראות "שבחי ירושלים" (פַדַאאִל בַּיְת אל־מַקְדִס), ספרות שנשמרה בתרבות הערבית לאורך הדורות.
החל במאה השנייה להג'רה (המאה השמינית לספירה), החלו להופיע חיבורים שהוקדשו לתיאור ירושלים ולחשיבותה הרוחנית והדתית. חיבורים אלה אספו פסוקים מן הקוראן ומסורות מפי הנביא; הדגישו את המשמעות והחשיבות של הביקור בירושלים ואת התפילה במקומות הקדושים ובבתי התפילה השונים הנמצאים בה.

בעידן המודרני זכתה ספרות שבחי ירושלים לעדנה מחודשת לאחר נפילת מזרח ירושלים בשנת 1967, שנה שהיוותה מפנה היסטורי עם כיבוש מזרח העיר ובתוכו העיר העתיקה ומסגד אל־אקצא על ידי ישראל. בתקופה זו פורסמו חיבורים המבוססים על ספרות שבחי ירושלים, וכותבים שונים הדגישו את המשמעות הדתית והתרבותית של העיר בהיסטוריה המוסלמית. מגמות אלה משקפות תגובה לאובדן השליטה על המקומות הקדושים.

במקביל לכך, המחקר ההיסטורי באקדמיה הישראלית התעניין ותרם רבות לספרות שבחי ירושלים, צעד משמעותי בקרב המחקר הישראלי על ירושלים בפרט ועל מיקומה של ישראל במזרח התיכון בהקשר ההיסטורי בכלל.

ירושלים בספרות הנכסה

מלחמת יוני 1967, שנודעה בשיח הערבי בשם "הנכסה", חוללה מפנה משמעותי בספרות הערבית המודרנית. מעבר להיותה תבוסה צבאית, היא נתפסה כמשבר פוליטי, תרבותי ותודעתי, שהניע סופרים ואנשי רוח לבחון מחדש את יסודות המחשבה הלאומית והאידאולוגית שרווחה בעשורים שקדמו לה. בעקבותיה התפתח מה שכונה בביקורת הספרותית הערבית "ספרות הנכסה" (أدب النكسة), שביטאה את תחושות השבר, האכזבה והאובדן, אך גם ביקשה להתמודד עם שאלת האחריות לתבוסה ולבחון את הגורמים הפוליטיים והחברתיים שהובילו אליה.

השינוי ניכר בשירה ובפרוזה, ובמיוחד ברומן, שהפך למרחב של ביקורת פוליטית וחברתית ושל בחינה מחודשת של היחסים בין הפרט, החברה והשלטון. הספרות שלאחר 1967 התרחקה מן האופטימיות הלאומית ומן ההאדרה של הפרויקט הפאן־ערבי, ופנתה לעיסוק בקריסת החלום הלאומי, במשבר הסמכות הפוליטית ובתחושות של ניכור וחוסר אונים.

בתוך מציאות זו קיבלה ירושלים מקום מרכזי ביצירה הערבית, הן כסמל לתבוסה ולאובדן והן כמוקד של זיכרון, זהות ושייכות. אחת הדוגמאת הבולטות היא הרומן "דמות, איקונין וברית עתיקה" (صورة وأيقونة وعهد قديم) מאת הסופרת סחר ח'ליפה. הרומן עוסק בגורלה של ירושלים, העיר הקדושה. דרך סיפורים, זיכרונות וסמלים דתיים ולאומיים, ברומן מתוארת שקיעתה של העיר ואובדן דמותה ההיסטורית.

דרך המוזיקה והמילים הוצגה העיר כאתר היסטורי ודתי וגם כמושא של אהבה, געגוע ושייכות קולקטיביים. המסגדים, הכנסיות, הרחובות והאבנים משתלבים בשיר בדימוי של עיר הנושאת זיכרון משותף

השירה הייתה אחד האמצעים המרכזיים שדרכם ביטאו יוצרים ערבים את יחסם לירושלים. עוד במחצית הראשונה של המאה ה־20 הופיעה העיר בשירתם של משוררים מסוריה, לבנון ומצרים, שראו בה סמל החורג מגבולותיה הגאוגרפיים: עיר קדושה, מוקד של מאבק וסמל לתקווה ולגאולה. אולם לאחר 1967 התעצם מקומה בשירה הערבית. אובדן השליטה על מזרח ירושלים והעיר העתיקה, לצד תחושת התבוסה והחשש לגורל העיר, הפכו אותה למוקד של כתיבה שביטאה את השבר הערבי, אך גם ביקשה לשמר את הזיקה אליה ולנסח אופק של תקווה.

דוגמה בולטת לכך היא השיר "ירושלים" משנת 1968 מאת המשורר ניזאר קבאני, שבו העיר מתוארת בדימויים של בכי, תפילה וכאב, ומופיעות בו זו לצד זו דמויותיהם של מוחמד וישו. ירושלים מוצגת בשיר כעיר בעלת קדושה דתית וכמרחב סמלי שבו מסורות דתיות ותרבויות שונות נפגשות, וכמקום שהפגיעה בו נוגעת לעולם הערבי כולו.

ביטוי תרבותי מרכזי נוסף למעמדה של ירושלים לאחר 1967 היה השיר "זהרת אל־מדאא'ן" (פרח הערים) בביצועה של הזמרת הלבנונית פיירוז ובמילותיהם ובלחנם של האחים רחבאני. השיר, שנכתב והולחן בעקבות מלחמת 1967, הפך לאחת היצירות המזוהות ביותר עם ירושלים בעולם הערבי.

דרך המוזיקה והמילים הוצגה העיר כאתר היסטורי ודתי וגם כמושא של אהבה, געגוע ושייכות קולקטיביים. המסגדים, הכנסיות, הרחובות והאבנים משתלבים בשיר בדימוי של עיר הנושאת זיכרון משותף, והופכים את ירושלים למוקד רגשי במובן הרחב ומעבר למלחמת 1967 שבעקבותיה הוא נכתב. תפוצתו הרחבה תרמה להפיכתו של הדימוי הספרותי והמוזיקלי של ירושלים לחלק מן הזיכרון התרבותי הערבי.

שער מנדלבאום, תמונה בשחור לבן מ-1949
שער מנדלבאום היה מעבר הגבול בין ישראל לממלכת ירדן בין 1948-1967. היצירות הספרותיות של אמיל חביבי ושל סמירה עזאם הדגישו אותו בסיפורים הקצרים שהתייחסו למעברים בין חלקי העיר. צילום: משה אסאיאס-כנרי

לצד הייצוג הסמלי של ירושלים בשירה הערבית, בספרות הפלסטינית מופיעה העיר גם כמרחב חיים ממשי וכבית. ביצירותיהם של סופרים ומשוררים פלסטינים היא אינה מצטמצמת לאתרים הקדושים או לסמלים הלאומיים, אלא נוכחת גם דרך רחובותיה, שכונותיה, משפחותיה, שווקיה וזיכרונות הילדות הקשורים אליה. בשירתו של מחמוד דרוויש על ירושלים למשל, דרוויש כותב בשירו "פי אל־קודס" (2004): 

"בירושלים, בתוך החומה העתיקה

 אני הולך מתקופה אחת לשנייה בלי זיכרון שינחה אותי.
הנביאים שם חולקים ביניהם את תולדות הקודש…
עולים לשמיים וחוזרים פחות מדוכדכים ועצובים,
כי האהבה והשלום קדושים, ושניהם באים אל העיר."

فِي القُدْسِ، أَعْنِي دَاخِلَ السُّورِ القَدِيمِ،
أَسِيرُ مِنْ زَمَنٍ إِلَى زَمَنٍ بِلَا ذَاكِرَةٍ تُصَوِّبُنِي.
فَالأَنْبِيَاءُ هُنَاكَ يَقْتَسِمُونَ تَارِيخَ المُقَدَّسِ…
يَصْعَدُونَ إِلَى السَّمَاءِ وَيَرْجِعُونَ أَقَلَّ إِحْبَاطاً وَحُزْناً، فَالْمَحَبَّةُ
وَالسَّلَامُ مُقَدَّسَانِ وَقَادِمَانِ إِلَى المَدِينَة.‏

ניתן לראות שירושלים משתלבת בנוף הרגשי והתרבותי של הזהות הפלסטינית. היא נוכחת בזיכרון ובתודעה גם כאשר המרחק הפיזי וההגבלות על הגישה אליה מקשים את המפגש עימה. כך העיר הופכת למקום ממשי, ובה בעת למרחב של זיכרון, געגוע ושייכות. 

החלוקה הפיזית של ירושלים לאחר 1948 והקמת קו הגבול בין שני חלקי העיר העניקו לה ממד נוסף ביצירה הספרותית. שער מנדלבאום, ששימש במשך שנים נקודת מעבר בין מזרח העיר למערבה, הפך לסמל של הפרדה ושל המחיר האנושי הכרוך בה. הוא מייצג את הניתוק בין משפחות, חברים ומרחבים עירוניים שהיו בעבר חלק ממרקם חיים משותף.

ספרות הנכסה העניקה למתח בין הממשות לזיכרון משמעות חדשה, כאשר ירושלים נעשתה בעת ובעונה אחת סמל לתבוסה ולאובדן, מוקד לביקורת ולמחאה ומרחב שדרכו ניתן לבטא המשכיות, תקווה ושייכות

היצירות הספרותיות של אמיל חביבי ושל סמירה עזאם הדגישו את שער מנדלבאום בסיפורים הקצרים שהתייחסו למעברים בין חלקי העיר. בעשורים מאוחרים יותר נוספו לכתיבה על ירושלים גם המחסומים, היתרי המעבר וחומת ההפרדה. אלה מופיעים בספרות וביצירה הפלסטינית כביטויים של מציאות פוליטית וגם כדימויים של ריחוק, ניתוק וגעגוע. ככל שהגישה לעיר נעשתה מורכבת יותר עבור חלקים מן האוכלוסייה הפלסטינית, כך התחדדה ביצירה הספרותית נוכחותה של ירושלים כמקום שמבקשים לשוב אליו וכמרחב המעצב את הזהות גם בהיעדר נגישות אליו. המשורר הפלסטיני מוריד אל־ברגותי והאינטלקטואל עזמי בשארה התייחסו להיבטים האלה בכתיבתם.

בהסתכלות על מקומה של ירושלים בתודעה הערבית, ניתן לראות כי העיר תפסה מקום מרכזי בתרבות הערבית והמוסלמית הרבה לפני הופעתם של המאבקים הפוליטיים המודרניים. מעמדה התעצב דרך מסורות דתיות, זיכרונות קולקטיביים וכתיבה ספרותית ענפה, ובראשה ספרות שבחי ירושלים, שהדגישה את קדושתה ואת חשיבותה הרוחנית של העיר. מסורות אלו שימרו את נוכחותה בזיכרון הקולקטיבי והניחו את היסודות שעליהם נשענו הייצוגים הספרותיים והתרבותיים המאוחרים יותר.

משום כך, כאשר ירושלים הפכה במאה ה־20, וביתר שאת לאחר 1967, לסמל לאומי ופוליטי, היה זה המשך של תהליך היסטורי ארוך ולא תופעה שנוצרה בעקבות הסכסוך בלבד.

הייצוגים הספרותיים של העיר לאחר 1967 חושפים מתח מתמשך בין ירושלים הממשית לבין ירושלים הנבנית בזיכרון ובדמיון. מצד אחד, היא מרחב עירוני המאוכלס באנשים, בקהילות ובמוסדות; מצד אחר, היא נושאת משמעויות דתיות, היסטוריות, לאומיות ורגשיות החורגות מחיי היומיום. ספרות הנכסה העניקה למתח זה משמעות חדשה, כאשר ירושלים נעשתה בעת ובעונה אחת סמל לתבוסה ולאובדן, מוקד לביקורת ולמחאה ומרחב שדרכו ניתן לבטא המשכיות, תקווה ושייכות.

השירה, הפרוזה והמוזיקה לא רק שיקפו את מעמד העיר בתודעה הערבית והפלסטינית, אלא גם השתתפו בעיצובו ובהעברתו מדור לדור. בכך הפכה ירושלים לאחד המוקדים המרכזיים שדרכם ביטאה הספרות הערבית המודרנית את יחסיה עם העבר, את משברי ההווה ואת התקוות לעתיד.

נוף של ירושלים
לצד הייצוג הסמלי של ירושלים בשירה הערבית, בספרות הפלסטינית מופיעה העיר גם כמרחב חיים ממשי וכבית. נוף העיר העתיקה בירושלים, 2020. צילום: איהד איזחימן, ויקימדיה

בחר/י בניוזלטר המבוקש

אם אתם באזור | New in The Region

פרסום חודשי המוקדש לניתוח יחסי ישראל במזרח התיכון מנקודות מבט מגוונות.

הצטרפת בהצלחה!