[הערה מקדימה: סאריה איננו צריך לציין זאת בפירוש שכן לו ולקוראיו בלבנון הדבר ברור מאליו, אולם בהמשך מאמרו הוא מתפלמס בין היתר עם תפיסה פוליטית מובחנת. תפיסה זו המכונה "משולש הזהב" או "משוואת הזהב" פותחה בחוגי חזבאללה ובני-בריתו בלבנון; היא נועדה בראש ובראשונה להצדיק את העובדה שהארגון מחזיק בזרוע צבאית ובנשק משלו בתוך גבולותיה הריבוניים של לבנון. לפי התפיסה, בשל התנאים הגיאופוליטיים הייחודיים בלבנון, מאזן הכוח הבריא במדינה אינו דומה לזה של מדינות אחרות והוא מתבסס על שיווי משקל בין שלושה מרכיבים: העם, שהוא מקור הריבונות הפוליטית; הצבא, שהוא ערוץ הפעלת הכוח של מנגנוני המדינה המייצגים את העם; ו"ההתנגדות" (בערבית "מוקאוומה") – כינוי לאידאולוגיית ההתנגדות האלימה לישראל ולדיכוי באופן כללי, ובאופן מטונימי גם לארגוני ההתנגדות החמושים ובראשם חזבאללה והזרוע הצבאית שלו. המרכיב האחרון חיוני, לפי התיאוריה, להגנה על גבולה הדרומי של לבנון מפני ישראל ולמאבק להשבת הפליטים הפלסטינים לארצם; הוא היחיד היכול לעשות זאת בתור גורם חמוש לא-מדינתי שיכול להפעיל כוח באופן חופשי מאילוצים פוליטיים ודיפלומטיים. א"מ]
בשורות הבאות אני מתעתד להעלות את זכרם של רגעים מן העבר, וחשוב לי להסביר מדוע. איני עושה זאת משום שאני מנסה להקים את העבר לתחייה, או לטהר אותו מהמחדלים ומהכתמים שדבקו בו. את הנעשה אי-אפשר להשיב אחרי הכול, ולא חסרות לנו דוגמאות מהאזור ומהעולם לכך שהניסיון להחזיר את גלגלי ההיסטוריה נדון לכישלון. ובכל זאת, ישנן שלוש סיבות לכך שאני מזכיר כאן את העבר. ראשית, כדי להאיר על הפגמים שיש בהווה; שנית, כדי לדחות את אמונת השווא שהעתיד צופן בחובו בהכרח קדמה ושיפור תמידי; ושלישית – כדי להפריך, לאורך הניסיון ההיסטורי, את הטענה כאילו לנו בלבנון ישנה רק ברירה אחת – ברירת ההתנגדות לישראל. לעיתים נאמר לנו כאן בלבנון שהתנגדות היא גורלנו היחיד, ושההיסטוריה אינה מותירה לנו שום ברירה מלבדה. ההיסטוריה, אני רוצה להציע להלן, מוכיחה את ההפך. לרגל חתימת הסכם סימון הגבול הימי בין ישראל ללבנון אפוא, הבה ניזכר בנקודות מסוימות בתולדות העמדה הלבנונית לגבי יחסים עם מדינת ישראל מאז הקמתה ב-1948.
טיפוס אחד של גישה ליחסים עם ישראל אפיין את העמדה הלבנונית בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל עד שלהי שנות השישים. גישה זו מתבססת על חמישה רכיבים שונים, שכולם טמנו בחובם יתרונות להתפתחותה של לבנון. ראשית, הגישה אפשרה ללבנון לחתום ב-1949 על הסכמי שביתת נשק עם ישראל, וכך הבטיחה לה רגיעה בת שני עשורים בגבולה הדרומי, והשיבה לה את 13 הכפרים שכבשה ממנה ישראל במלחמה ב-1948. שנית, היא אפשרה ללבנון להשתתף בחרם הכלכלי שהכריזו מדינות הליגה הערבית על ישראל, וכך חסכה מהכלכלה הלבנונית את הצורך להתחרות עם מקבילתה בישראל ואפשרה לנמל ביירות לצמוח בלי להיאלץ להתחרות בנמל חיפה.
שלישית, הגישה הראשונית של לבנון לישראל נמנעה מלהפוך את המאבק נגד ישראל לאידאולוגיה פוליטית. האיבה הוגבלה למישור הדיפלומטי, התרבותי והערכי, ובכך נשללה מהעדות הדתיות השונות במדינה סיבה נוספת למאבק פנימי ביניהן. הסכסוך עם ישראל לא הפך לחומר דלק נוסף לאיבה הבין-עדתית ולמרוץ החימוש הפנימי ששרר בלבנון ממילא. רביעית, סבילותה היחסית של לבנון כלפי ישראל חסכה ממנה את הצורך להשקיע בצבא לאומי חזק. לא רק שהשקעה כזו הייתה מעמיסה על הכלכלה הלבנונית השברירית, היא אף הייתה מסכנת את מרקם החיים הדמוקרטי ומכניסה אליו גורמים מערערים. מספיק להיזכר בשלל ההפיכות הצבאיות שהתחוללו במדינות ערביות אחרות באותה עת כדי להבין מאיזו סכנה ניצלה לבנון. לבסוף, עמדתה העקרונית של לבנון כלפי ישראל הייתה בגדר יישור קו עם הזרם המרכזי במרחב הערבי. הייתה זו בחירה אסטרטגית שהטמיעה את לבנון במרחב שאליו היא שייכת מבחינה גיאוגרפית, ושאיתו היא חולקת אינטרסים כלכליים דומים ורקע תרבותי, דתי ולשוני דומה.
גישה זו התאפשרה רק משום שהמדינה הלבנונית החזיקה במונופול מוחלט על הזכות לשימוש בנשק. המדינה הייתה הסמכות הריבונית היחידה במסגרת החיים הפוליטיים, וכזו היא נשארה עד סוף שנות השישים. הגישה, מכל מקום, קרסה לבסוף לא בשל הפגמים הפנימיים שלה, אלא באשמת גורמים חיצוניים: הראשון הוא הפילוג בין העדות הדתיות והאופן הלא-צודק שבו חולק הכוח ביניהן, והשני הוא היחס לפליטים הפלסטינים, יחס שלא היה מסביר פנים דיו ושנטה להדגיש את המבדיל ואת המפלג על פני המכנה המשותף האנושי המאחד. מכל מקום, ויהיו הסיבות אשר יהיו, בשנות השישים קמו על חורבות הקונצנזוס הישן שתי עמדות קיצון מנוגדות שלכל אחת מהן גוון עדתי-פרטיקולרי משלה אך שתיהן הרסניות במידה שווה:
מחד גיסא, התפתח רעיון "ההתנגדות" – בעבר ההתנגדות הפלסטינית, והיום ההתנגדות השיעית. ההתנגדות הפלסטינית גררה איתה מלחמת אזרחים שנמשכה עד 1989 ושאבה אליה את האזור כולו. היא קוממה על לבנון שתי פלישות ישראליות – בשנים 1978 ו-1982, והיא כפתה עליה הגמוניה סורית שהחלה בשנת 1976 והסתיימה רק כעבור שלושה עשורים, בשל הרצח בפברואר 2005. אשר להתנגדות השיעית, היא הרסנית לא-פחות. כפי שיודעות יתר העדות הדתיות במדינה, מדובר בהונאה שנועדה לשתק את המדינה, לגרור אותה למלחמות בגבולותיה מדרום וממזרח, ולהכפיף אותה להשפעתן של סוריה ושל איראן. בחלוף הזמן – וביתר שאת, לאחר חתימת הסכם סימון הגבול לאחרונה [בהסכמה שבשתיקה מצד חזבאללה, א"מ] – מתחוור מעל לכל ספק שמדובר בשקר. הרטוריקה והאידאולוגיה של ההתנגדות הן בסך הכול מסווה לביסוס יחסי כוח בין העדות הדתיות, וכאבם של הפלסטינים משרת אותה ככלי משחק לטובת קידום סדר יום עדתי-פרטיקולרי.
לא קל להתנהל מול ישראל באופן נבון. הבעיות לא ייפתרו אם נקפיד לכנות אותה "האויב", אולם גם לא אם נעריץ אותה וניישר איתה קו בכל עניין ועניין
בתגובה לעמדה זו, וכמשקל נגד למאמצי החימוש של אידאולוגיית ההתנגדות, נוצרה השקפה הפוכה. על לבנון ליישר קו עם ישראל, נטען, כדי לשמור על ביטחונה שלה. השקפה זו נולדה בלב הר הלבנון וביתר האזורים הנוצריים, ולשיא הצלחתה היא זכתה בשנת 1982, עת בשיר אל־ג'ומייל נבחר לנשיאות לבנון למוחרת הפלישה הישראלית למדינה. אולם גם היא, בסופו של דבר, נתפסה בעיני האוכלוסייה הלא-נוצרית כהונאה וכמסווה לניסיון לשמור על אינטרסים עדתיים פרטיקולריים. בתוך כמה שבועות נהרג אל־ג'ומייל בהתנקשות, ובפברואר 1984 גורש יורשו, יחד עם ממשלתו, מביירות. בד בבד פרצה "מלחמת ההר" העקובה מדם, שריסקה את עמוד השדרה של המדינה ושל הציבור הלבנוניים. גם גישה זו המיטה על לבנון חורבן משלה.
כעת מכל מקום נחתם הסכם סימון הגבול הימי עם ישראל. נראה שעוד מוקדם לשפוט את תוצאותיו ולקבוע אם הוא מייצג למעשה גישה חדשה ליחסים עם ישראל או שלא. מה שבטוח הוא שבטווח הרחוק שתי סוגיות תקבענה את ערכו של ההסכם: האם הוא משרת את בנייתה של מדינה הוגנת, והאם הוא מונע מקבוצה אחת בציבור הלבנוני לכפות שליטה הגמונית על יתר פלחי האוכלוסייה. למעשה, מדובר בשני צדדים של אותה שאלה בדיוק.
אל נכון, לא קל להתנהל מול ישראל באופן נבון. הבעיות לא ייפתרו אם נקפיד לכנות אותה "האויב", אולם גם לא אם נעריץ אותה וניישר איתה קו בכל עניין ועניין. אין זה הוגן שדווקא מדינה חלשה ומפורקת כמו לבנון היא זו שמוטל עליה למצוא פתרון בבעיה כה סבוכה. אולם אני נוטה לחשוב שיש ערך מסוים בהשוואת שלוש ההשקפות שנידונו לעיל. ייתכן, וייתכן שלא.
חאזם סאריה (حازم صاغية) הוא סופר, עיתונאי ופרשן פוליטי מלבנון. המאמר התפרסם ביומון א־שרק אל־אווסט ב־19 באוקטובר 2022. תרגם מערבית: איתי מלאך.
