אחמד טיבי מאוגף על ידי כוחות הביטחון באום אל-חיראן, 2017 (צילום: רויטרס)
את ההיסטוריה של יחסי המדינה עם אזרחיה הערבים ניתן לחלק לכמה תקופות, שלכל אחת מרכיבים ייחודיים משלה. יאיר בוימל מציג בחינה היסטורית של תולדות ההפקרה וההדרה, התבוננות במצב המסוכן בהווה ומבט אופטימי לעתיד

ישראל והחברה הערבית: שנה אחרי "שומר החומות", החוזה בין הצדדים נבחן מחדש

את ההיסטוריה של יחסי המדינה עם אזרחיה הערבים ניתן לחלק לכמה תקופות, שלכל אחת מרכיבים ייחודיים משלה. יאיר בוימל מציג בחינה היסטורית של תולדות ההפקרה וההדרה, התבוננות במצב המסוכן בהווה ומבט אופטימי לעתיד

רבים מדברים על יחסי יהודים ערבים או על יחס הערבים למדינה, ומתעלמים משאלת היסוד החשובה ביותר: יחסה של מדינת ישראל, על ממסדיה וגופיה, לאזרחיה הערבים.  

דמוגרפיה וגיאוגרפיה לעת הקמת המדינה

שיעור היהודים בתחומי המנדט של פלשתינה-ארץ ישראל, הלך ועלה מכ־10% בראשיתו בשנת 1920, עד שהתייצב במחצית שנות השלושים ונותר עד סוף 1947 כ־30%, עת כל אוכלוסיית שטח המנדט בפלשתינה מנתה כ־1.85 מיליון נפש. 

בתוכנית החלוקה של עצרת האו"ם (החלטה 181) מתאריך 29.11.1947, שיעור היהודים בשטחי המדינה היהודית המוצעת (שתוכננה להכיל 98% מכל היהודים בארץ ישראל דאז) עמד על כ־60%, ואילו שיעור התושבים הערבים במדינה היהודית המוצעת היה כ־40%.  

בעיקר באמצעות הפעילות הצבאית של ההגנה ושל האצ"ל ולאחר מכן של צה"ל, במהלך מלחמת 1948, הצליחה מדינת ישראל להשיג את שתי מטרות המלחמה: כמה שיותר שטח עם כמה שפחות ערבים. ואומנם, עם סיום הלחימה התברר כי פעולות צבאיות שונות הביאו ליציאתם של 80% מהפלסטינים – כ־700,000 איש – מתחום השטח שנשלט על ידי צה"ל ושכלל את השטח שהובטח למדינה היהודית ואת זה שהתווסף במהלך הלחימה. גבולותיה הסופיים של מדינת ישראל נקבעו רק בראשית 1949. יציאת הפלסטינים מהשטח שהפך למדינת ישראל הפכה את היהודים לרוב מוחץ של 85% במדינתם החדשה, אך הם נאלצים להתמודד, עד עצם היום הזה, עם מיעוט ערבי–פלסטיני, מוסלמי ברובו הגדול, שנותר בתוך המדינה היהודית.  

כיום, ללא אוכלוסיית השטחים, שנכבשו במלחמת ששת הימים בשנת 1967, וללא הפלסטינים במזרח ירושלים ומרבית הדרוזים ברמת הגולן, שרובם אינם אזרחי ישראל, עומד שיעור האזרחים הערבים-פלסטינים בישראל על כ־17.5% (1,600,000 נפש).  

שני עמודי התווך במדיניות של מדינת ישראל כלפי אזרחיה הערבים 

מדינת ישראל מגדירה עצמה, בהצהרה, כמדינה יהודית וגם כמדינה דמוקרטית עבור כלל אזרחיה. אבל מאז הקמתה, מעדיף הממסד הישראלי, במדיניותו המעשית, לדבוק בערכים הישנים הבדלניים היהודיים שאפיינו את תהליך הקמת המדינה עד 1948. וכך, בעוד שהאזרחים היהודים נהנים ממלוא היתרונות של שלטון דמוקרטי, מתברר כי בפועל, כעמוד תווך ראשון במדיניות הממסד הישראלי, ערכי המדינה היהודית גוברים על ערכי המדינה הדמוקרטית, וכתוצאה מכך האזרחים הערבים נהנים רק מחלק מהערכים הדמוקרטיים וחיים במצב קבוע של אפליה ממסדית רב־ממדית בהשוואה לאזרחים היהודים.   

הענקת האזרחות הישראלית לערבים היא עמוד התווך השני. אלא שצעד זה היווה רק הכלה דה־יורה, שלא מנעה את ההדרה המעשית דה־פקטו. כלומר, האזרחות לא הפכה עבור האזרחים הערבים למנוף לשוויון וודאי שלא בסיס למוביליות חברתית–כלכלית במרחב הישראלי, אבל היא כן אפשרה להם השתתפות בבחירות לכנסת. מפלגות ערביות עצמאיות הוקמו רק החל בשנות השבעים, אך גם בכנסת ולאורך כל התקופות, הצליח הממסד הישראלי להדיר את המפלגות הערביות העצמאיות, לא לשלבם אף פעם בקואליציה הממשלתית ולקבע את דימויו של האזרח הערבי בקרב האוכלוסייה היהודית לרבדיה כמשתייך לקולקטיב זר, מאיים ומסוכן שאינו שייך לחברה הישראלית. שינוי אפשרי למן מחצית שנת 2021 יידון בהמשך המאמר.  

את ההיסטוריה של יחסי המדינה עם אזרחיה הערבים ניתן לחלק לכמה תקופות שכל אחת מאופיינת בצורה ייחודית. 

התקופה הראשונה: 1948–1957 – הבידול, אימת הממשל הצבאי והתקווה לטרנספר.
בעשרים השנים הראשונות, חיו הערבים תחת שלטונו של הממשל הצבאי – הממ"צ, שהיה חלק מצה"ל ושימש כמנגנון הממסדי החוקי-צבאי-פוליטי שאפשר בצורה הפשוטה והבוטה ביותר את מדיניות ההפקרה, הבידול והאפליה. מקבלי ההחלטות ידעו כבר בשנות החמישים שבמיעוט הערבי אין כל סכנה ביטחונית של ממש, וכך, משימתו העיקרית של הממ"צ הייתה אזרחית: להמשיך את ההפרדה ואת הבידול מהיהודים, למנוע שוויון אזרחי ולבטל את מרבית הזכויות הדמוקרטיות הנובעות מעצם הענקת האזרחות. באמצעות יחידה צבאית שפעלה בכפריהם ובעריהם, הוטלו עליהם אימה ופיקוח מיוחדים, לרבות מניעת חופש התנועה, למעט לבעלי רישיון מיוחד.    

צורתו הקיצונית ביותר של משטר הבידול וההפרדה התקיימה עד סוף שנת 1957, כאשר קו המדיניות המרכזי של הממסד הישראלי כלפי הערבים היה התקווה כי "בסיבוב המלחמה הבא" הערבים שוב יברחו. והינה, ב־29.10.1956 פרצה מלחמת סיני, נגד מצרים, וביומה הראשון של המלחמה אירע גם הטבח בכפר קאסם – בגבול, דאז, עם ירדן. אלא שהטבח לא הביא לפאניקה ולבריחה המונית של האזרחים הערבים. מסקנת הממסד הייתה שיש להניח שטרנספר כבר לא יהיה, וכי יש צורך להגות ולבצע מדיניות ארוכת טווח אחרת.  

התקופה השנייה: 1957–1968 – הממשל הצבאי, עיצוב הבידול וקיבועו  

נטישת תקוות הטרנספר הביאה למדיניות עקרונית ומעשית של העמקת הבידול וההפרדה ולמערכת של פעולות בתחומים רבים, לרבות פעולות כלכליות שהביאו להעמקת האפליה ואף לנישול הערבים מאמצעי ייצור כלכליים (קרקע, מים, הון) שנותרו בידם.  

יודגש כי לא היה מדובר בתוכנית אחת גדולה אלא בסדרת פעולות רבות ושונות שנבעו מאותה "רוח הזמן" שהתקיימה בקרב קובעי המדיניות, ושבמהותה הייתה מעין רצון, הסכמה והבנה כי יש להותיר את המיעוט הערבי מפוחד, נשלט ומפוקח, בשולי החברה, חסר אמצעי ייצור, מופקר ותלוי בחסדי השלטון היהודי במדינת ישראל ובתנודות המשק היהודי ומבלי שתהיה לו כל אפשרות להשפיע על הדברים.  

בין 1958 לדצמבר 1968 בוטל, לאיטו ובשלבים, הממ"צ, אבל המדיניות המעשית לא השתנתה, והיא נאכפה עתה על ידי המשטרה והשב"כ.  

התקופה השלישית: 1968–2003 – ההפקרה המושגחת במיטבה

את מדיניות הממסד הישראלי על הערבים בישראל ניתן לסכם תחת הכותרת "הפקרה מושגחת". ההפקרה – הלא היא תוצאת המדיניות מאז 1948, יצרה אפליה קשה ובוטה, פערים עצומים בינם לבין היהודים ולמעשה נטישה והפקרה של האזרחים הערבים מחוץ לכל מעגלי החברה הישראלית. התוצאות היו עוני קשה, היעדר השכלה או השכלה ירודה, תקופות של אבטלה גבוהה, צפיפות מגורים, בנייה בלתי־חוקית, תשתיות פיזיות ירודות, התגברות הפשע בשל אי־אכיפת החוק ומחסור בשירותים ציבוריים (חינוך, בריאות, שיכון, צריכה, תחבורה). התוצאה החברתית האזרחית של הנצחת הערבים במשך עשרות שנים על ידי הממסד בתודעה היהודית הכוזבת כגיס חמישי וכסיכון בטחוני, הייתה ניכור, פחד וכמובן שנאה ודחייה הדדיים של היהודים והערבים.  

כדי למנוע את גלישת ההפקרה להפקרות כדוגמת מרי אזרחי, הוקמו מנגנוני השגחה ביטחוניים שונים, גלויים וסמויים, במיוחד לצורך פיקוח הדוק וקשוח על האזרחים הערבים. מנגנונים אלה נכחו בשטח והטילו איום יומיומי מתמיד בחדורם לכל תחום בחיי הקהילה הערבית ובחיי הפרט.  

באוקטובר 2000, במקביל לפרוץ האינתיפאדה השנייה בשטחי הגדה המערבית וברצועת עזה, התרחשו גם בישראל אירועים שתוארו בלשון הממשלתית הרשמית כהתנגשויות. מדובר היה בהפגנות תמיכה של ערבים ישראלים בבני עמם הפלסטינים, שגלשו לאלימות בצורה של יידוי אבנים, סגירת צירי תחבורה, הרס ציוד שנתפס כשייך למדינה (רמזורים, בנקים, תחנות דלק ועוד). תגובתה האלימה הראשונה של המשטרה וכן הסתה מנהיגותית והתלהמות בקרב הערבים, הסלימו את ההפגנות עוד ועוד, והביאו להריגתם של 12 אזרחים ערבים ישראלים מאש כוחות הביטחון. יהודי אחד נהרג כתוצאה מזריקת אבנים. התנגשויות אלה הביאו להקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון תיאודור אור. דו"ח הוועדה פורסם ב־2003, והציג מסקנות וקביעות רבות ומגוונות שהאשימו את המנהיגים הערבים בישראל וכן את טיפולה הלקוי של המשטרה בהפגנות. אבל, המסקנה פורצת הדרך והעיקרית של הוועדה הייתה כי הסיבה העיקרית לאירועים הייתה מדיניות האפליה ארוכת השנים כלפי הערבים.  ייחודיות הקביעה היא בכך שלראשונה, לאחר עשרות שנות הכחשה, גוף ממסדי רשמי ובכיר בישראל קבע כי מדיניות הממסד לדורותיו כלפי הערבים היא מדיניות מפלה וכי לאפליה זאת יש תוצאות הרות אסון. בין השאר קבע הדו"ח:  

"[…] השוויון הוא ערך יסוד לכל חברה דמוקרטית […] הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות […] אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. […] היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם […]"  

התקופה הרביעית: 2003–2020 – הדרה פוליטית גוברת ושילוב כלכלי מצומצם

אחרי הגשת דו"ח ועדת אור ואולי גם בשל תהליכי ההדתה האסלאמית, החלה לחלחל בקרב הממסד הישראלי ההבנה שהמשך המדיניות הכלכלית המפלה הישנה כלפי הערבים עלול להביא למרי אזרחי ואף למלחמת אזרחים של ממש ולסכנה של התחברות המאבק שלהם עם המאבק הפלסטיני בגדה וברצועת עזה. הבנה זו הולידה תקצוב ייעודי ופעולות ממסדיות כבר מאמצע העשור הראשון של המאה ה־21 במטרה לצמצם את פערי אי־השוויון הכלכלי–תעסוקתי שהממסד עצמו יצר במשך 65 שנה. החלטות ופעולות אלה, הנובעות מתקוותו של הממסד כי הן ינמיכו את להבות הזעם והסכנה הטמונה בו, מוכיחות כי כאשר הממסד רוצה הוא יכול לפעול לשינוי המציאות.  

נוסף על כך, כדי לצמצם מעבר של צעירים ערבים ללימודים במדינות ערב וכדי לשפר את איכותו של כוח האדם הערבי המשתלב במשק הישראלי, יזם המל"ג תוכנית מיוחדת להגדלה ניכרת של שיעור הערבים במוסדות ההשכלה הגבוהים בישראל וזאת בכל הפקולטות והחוגים. כתוצאה מכך, בשנים 2019-2008 חלה עלייה של 90% בשיעור הסטודנטים/יות הערבים המתחילים את לימודיהם בכל התארים. עם זאת, בבחינת עומק של הנתונים מתברר כי כמחצית מהסטודנטים אינם מסיימים את התואר ונושרים במהלך הלימודים. וכך, פערי ההשכלה בין יהודים לערבים גדלו גם בשני העשורים הראשונים של המאה ה־21. 

למרות כל אלה, בתחומים רבים כמו תקצוב ממשלתי שוטף, שכר עבודה, העסקת אקדמאים, תוכניות מתאר, תשתיות ציבוריות, תחבורה ציבורית, צפיפות בכיתות בתי הספר ובתחומים רבים נוספים, הפער בין המגזרים כמעט שלא השתנה. בדו"ח העוני שפורסם על ידי הביטוח הלאומי בסוף שנת 2021 נקבע כי בכל הקשור לאי־ביטחון תזונתי – הערבים מובילים בשיעור הגבוה פי שניים משיעורם באוכלוסייה, כאשר אצל החרדים המצב הולך ומשתפר.  

את שיאו של תהליך ההפנמה של הממסד באשר לסכנה שבפערים, יש לראות בהחלטת הממשלה 922 שהתקבלה ביום 31.12.2016 בדבר השקעת 15 מיליארד ₪ עד סוף שנת 2020 לטובת האצת תהליך צמצום הפערים הקיימים בין האוכלוסייה הערבית ליהודית.    

אלא שבמקביל לכך, נמשכות מתקפות מילוליות ארסיות של ח"כים יהודים וערבים אלה על אלה, ונמשכת גם חקיקה רחבה ומגוונת מפלה ופוגענית כלפי האזרחים הערבים בנושאי הקרקעות, ההתיישבות, קצבאות הילדים (שצמצומן פוגע גם בחרדים), העדפה והטבות ליוצאי צבא, תכנון ובנייה, הבדואים בנגב, המגזר השלישי (עמותות), הגבלה על תכנים בתוכניות לימוד לערבים, הכתבת תכנים בתוכניות לימוד ליהודים ועוד.  

בכל הקשור לשאלת ההעדפה של ההכלה והשוויון או של ההדרה והאפליה של האזרח הערבי בישראל בעיני האזרח היהודי, חלק מסקרי דעת קהל שנערכו בשנים 2013–2016 הציגו התייצבות ואולי אף נטייה קלה להעדפת השוויון, אך למן 2017 חלה הרעה. החקיקה המפלה והשיח הציבורי הממסדי האנטי־ערבי, כמו גם טיפוח הסתירה, שלכאורה קיימת, בין הגדרת המדינה כיהודית לבין הגדרתה כדמוקרטית, עושים את שלהם, ורק מיעוט קטן מבין היהודים סבור כי הממד העיקרי במדינה היהודית צריך להיות הדמוקרטיה והסובלנות לעומת רוב עצום הסובר שהדת והלאום היהודיים הם הממד החשוב ביותר במדינה היהודית.  

יודגש כי גם הערבים, שמשתתפים בסקרים הללו, מעידים על יתר סגירות, פחד ואיבה מצד אחד, אך גם על רצון עז להשתלב במערכות הישראליות מהצד השני.    

הסלידה רחבת הממדים שמגלים אזרחים יהודים רבים כלפי הערבים גרמה לכך שהחל בשנות העשרה של המאה ה־21, עולה מחדש התקווה לאופציית הטרנספר של הערבים מהאזרחות הישראלית. הגוף הפוליטי העיקרי שמעודד אופציה זאת הוא מפלגת "ישראל ביתנו", שמציעה להעביר לרשות הפלסטינית אזורים בישראל המאוכלסים בערבים (כדוגמת ואדי ערה ו"המשולש" הדרומי) ולעודד, דרך תשלום מהמדינה, הגירה של ערבים החיים בערים המעורבות וברחבי הגליל אל מחוץ לישראל. סקרים מראים כי בין 40% ל־75% מהיהודים (תלוי באופן ניסוח השאלה) תומכים בכך. אם נוסיף את העובדה כי יש עלייה מתמדת במעשי הגזענות וכי 44% מהנוער היהודי תמך ב־2017 בשלילת זכות ההצבעה לכנסת ממי שאינו מוכן להצהיר כי ישראל היא מדינת הלאום היהודי, אזי מתברר כי כלל לא בטוח שאנו נמצאים בדרך להכלה ולשוויון אזרחיים. אירועי מאי 2021 מובן שרק העצימו את תחושות השנאה, והגדילו את המדדים השליליים הללו בשני הצדדים. 

יודגש כי בסקרים המופנים לאזרחים הערבים בולטת המגמה של האכזבה, הייאוש והתחושות הקשות כלפי המדינה בכלל וכלפי העליונות היהודית בתוכה בפרט. עם זאת, במקביל לצמיחת הניכור והאיבה ההדדיים, כאשר נשאלים הערבים האם ייאותו להסתפח או לעבור למדינה פלסטינית, אם תקום, תשובתם השלילית נחרצת. כ־75% מהם מעדיפים (ורוב זה אף גדל בין 2015 ל־2017) את מצבם בישראל כיום על פני סיפוח למדינה פלסטינית. אין כאן סתירה. גם האזרחים הערבים, למרות מעמדם הנחות, מעריכים, למרות חולייה, את הדמוקרטיה הישראלית, וחלקם עדיין נושאים תקווה מסוימת שאפשר שמצבם ישתפר בתוך ישראל. כפי שיתואר להלן, אפשר שתקווה זאת מתגשמת החל במחצית השנייה של 2021. 

כאמור, על פי הסקרים, נראה כי תקוות ההשתלבות האזרחית השוויונית של האזרחים הערבים בחברה הישראלית לא נמוגה, אך תקוות לחוד ומציאות לחוד. הערבים הולכים ומתכנסים אל תוך עצמם ובוחרים בזהויות המבדלות – הדתית לסוגיה והלאומית (הערבית והפלסטינית) – כזהויות אישיות וקולקטיביות דומיננטיות יותר מהזהות הישראלית המשותפת, שגם מרבית היהודים וממסדם אינם טורחים לחזק.  

בקיץ 2018, כמעין מתן צידוק והוכחה לתשתית המוצקה שעליה מונחים התסכול, האכזבה והייאוש ההולכים וגוברים של האזרחים הערבים ממדינתם, עבר בכנסת חוק הלאום, שצמצם עוד יותר את משמעות האזרחות הישראלית, והפך את העליונות היהודית בישראל לדבר שיש לקיימו על פי חוק. מבחינת המפלגות שתמכו בחוק, ניתן לשער כי סמיכות ההחלטה על תקצוב המגזר הערבי בסוף 2016 לחקיקת חוק הלאום בקיץ 2018 נועדה לצורך הסברתי אלקטוראלי, שיבהיר שאין בתקצוב משום שינוי ביחס העקרוני של הממסד כלפי הערבים, אלא אולי אף הקשחה.  

האפליה האזרחית התקיימה גם לפני החוק, אך היא הייתה סמוייה והצריכה תמיד הררי נימוקים אפולוגטיים, הסברים ופעולות טשטוש. מעתה, לא רק שהיא מותרת על פי חוק, אלא היא אף חיונית לצורך חיזוק מדינת הלאום היהודי. יתרה מכך, ביטול האפליה על רקע שיוך לאומי מצריך מעכשיו חקיקה חדשה. 

עוד לפני חקיקת חוק הלאום התקיימה פעולה ממסדית חקיקתית נוספת שמטרתה הייתה הקטנת הייצוג האזרחי הערבי בכנסת. יוזמה זאת הביאה דווקא לתוצאה הפוכה: המפלגות הערביות התאחדו, הקימו את "הרשימה המשותפת", והצליחו להגדיל בכנסת ה־20 (מרץ 2015) את הייצוג הערבי מ־11 ל־13 ח"כים. במערכות הבחירות שלאחר מכן, היו תנודות שונות, עם הגעה לשיא של 15 ח"כים, אך גם פירוק הרשימה המשותפת לשתי רשימות נפרדות.   

לקראת הבחירות לכנסת ה־24 שהתקיימו במרץ 2021, התפלגה מפלגת רע"מ (רשימה ערבית מאוחדת) מיסודו של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, מהרשימה המשותפת, ורצה לכנסת כמפלגה עצמאית. ניתן לציין שתי סיבות עיקריות לפילוג. הראשונה היא התנגדות רע"מ לגילויי הסובלנות כלפי הקהילה הלהט"בית, שאכן התקיימו אצל חברים אחרים ברשימה המשותפת. השנייה היא הכיוון האידיאולוגי שבו בחרה רע"מ, שמעדיפה כנושא העיקרי את המאבק האזרחי בתוך ישראל למען שיפור תנאי האזרחים הערבים בישראל, לעומת הרשימה המשותפת שרואה במאבק הכלל־פלסטיני את הנושא העיקרי. מבחינת רע"ם, כמפלגה קטנה עצמאית, היה מדובר בהימור של נפילה אל מתחת לאחוז החסימה, אלא שלבסוף היא זכתה ב־4 חברי כנסת. שאר מרכיבי הרשימה המשותפת זכו ב־6 ח"כים נוספים, ובסך הכול 10 ח"כים מהרשימות הערביות, קרי נפילה של 33% בייצוג המפלגות הערביות בכנסת בהשוואה לכנסת ה־23, דבר שקרה גם בשל ירידה דרמטית בשיעור ההצבעה הערבית לכנסת. 

התקופה החמישית: 2020 ואילך – קיטוב גובר ופתח של תקווה
בינואר 2020 פרסם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ את חזונו לפתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני. התוכנית זכתה לשם העסקי משהו – "עסקת המאה", והיא חשובה לעניין הנדון כאן מכיוון שבניגוד לתוכניות השלום הרשמיות הקודמות, שלא כללו התייחסות לערבים הישראלים, תוכנית זאת כללה גם התייחסות משמעותית כלפי המיעוט הערבי בישראל.   

לצד הקמת ישות פלסטינית עצמאית באזורים של הגדה המערבית, מציעה התוכנית גם את האפשרות להעביר ממדינת ישראל, ולספח לשטחי המדינה הפלסטינית שתקום בחלקים מהגדה המערבית, רצועות רצפים של יישובים ערביים ישראליים הצמודים לצד המערבי של הקו הירוק ואשר מאכלסים כ־200,000 אזרחים ערבים ישראלים. מטרת ההצעה ברורה: לאחר הזזת הגבול העתידי מערבית לקו הירוק, יאבדו אזרחים אלה את אזרחותם הישראלית.  

תוכנית זאת העניקה לגיטימציה מעצמתית עולמית לא רק לתוכניות הטרנספר הטריטוריאלי שמוצעות על ידי גופים פוליטיים בישראל, אלא בעיקר לתפיסה של הממסד הישראלי ושל חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית, את האזרחים הערבים כולם – בכל רחבי המדינה – כמרכיב דמוגרפי–אזרחי מסוכן ולא־רצוי, שיש למצוא עבורו את הפתרון כיצד להוציאו מהמדינה ומהאזרחות הישראלית, גם אם מדובר בוויתור על טריטוריה ישראלית.   

כל מנהיגי המגזר הערבי הישראלי התנגדו לתוכנית והדגישו את מה שכבר היה ידוע: האזרחים הערבים הישראלים, למרות הזדהות מרביתם כפלסטינים בעצמם ועם מצוקות הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה, ולמרות תחושותיהם הקשות כלפי המדינה, לא יסכימו לביטול אזרחותם הישראלית על ידי סיפוח אזורי יישוביהם למדינה פלסטינית. אפשר שתוכנית טראמפ הייתה גם הסיבה העיקרית להצבעה הערבית המסיבית בבחירות מרץ 2020, שבהן זכו המפלגות הערביות ב־15 מושבים בכנסת, שיא של כל הזמנים. 

המחצית הראשונה של שנת 2021 התאפיינה בשני אירועי קיצון.  

הראשון היה אירועי מאי 2021. כמו בשנת 2000, כך גם באירועים אלה, הרקע המובהק לפרוץ האלימות בתוך ישראל היה הסלמה אלימה ביחסי ישראל והפלסטינים בשטחים הכבושים. מדובר היה בהתנגשויות אלימות עם ערבים בכמה מקומות במזרח ירושלים ובהסלמה מול רצועת עזה החמאסית, שהביאו לפתיחת המבצע הצה"לי "שומר חומות" לדיכוי ירי הטילים מרצועת עזה על ישראל. וכך, בצל המשא ומתן הקואליציוני להרכבת ממשלה שהחל לאחר בחירות מרץ 2021, ובשל האירועים החריגים במזרח ירושלים וברצועת עזה, שוב פרצו מהומות ומעשי אלימות, בעיקר בערים המעורבות בישראל ובעיקר מצד הערבים, אך גם במקומות נוספים ברחבי הארץ.  

מבצע שומר חומות החל בתאריך 10.5.2021 והסתיים בתאריך 21.5.2021. במהלך המבצע נהרגו בשטח ישראל מהירי מרצועת עזה 12 אזרחים מפגיעת רקטות ורסיסים, וחייל אחד בלבד נפגע. שניים מההרוגים הישראלים היו ילדים. על פי דיווח של האו"ם ברצועת עזה, נהרגו 256 בני אדם, ובהם 66 ילדים. בגדה המערבית נהרגו 27 פלסטינים נוספים. במהלך המהומות בישראל נהרגו ארבעה אזרחים, שניים ערבים ושניים יהודים. מאות אזרחים ושוטרים נפצעו, 10 מתוכם קשה.  

האירועים האלימים בתוך ישראל, הגם שלא התפשטו ברחבי הארץ, לא הביאו לקורבנות רבים, ולא נערכו בהשתתפות של אלפים רבים – חיזקו את מגמת העמקת השסעים, האיבה, השנאה, הפחד והחשדנות ההדדיים ובעיקר בקרב היהודים.  

האירוע יוצא הדופן השני התרחש פחות מחודש לאחר סיום הלחימה ברצועת עזה. מדובר בסיום המו"מ הקואליציוני, בכניסתה ההיסטורית של רע"מ לקואליציה ובהקמת ממשלת ישראל ה־36 שהושבעה בכנסת בתאריך 13.6.2021. מדובר על הפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל, למן הקמתה, שמפלגה ערבית משולבת בקואליציה הממשלתית. חברי רע"ם הסתפקו בהצטרפות לקואליציה, והעדיפו, בשלב זה, שלא להצטרף לממשלה. 

סיכום: המצב המסוכן בהווה ומבט אופטימי לעתיד

במרבית תחומי החיים הציבוריים והפרטיים ובהשוואה לרוב היהודי, מצב האזרחים הערבים  ממשיך להיות ירוד, ובהיבטים רבים (ביטחון אישי, צפיפות מגורים, ניעות סוציו־אקונומית בכלכלה הישראלית) הוא אף הולך ומידרדר. מצב האוכלוסייה הערבית בישראל נובע בעיקר מפעילות מודעת ורצויה בת עשרות שנים של השלטון לממסדיו. הפעילות הממסדית היא "מודעת" שהרי פני המציאות ידועים כל העת, מה עוד שמפעם לפעם מונחים על שולחנם של מקבלי ההחלטות דו"חות מחקר עדכניים. היא גם "רצויה" שכן אם המצב בשטח לא היה רצוי, הרי שהיו נעשות פעולות כדי לשנותו. ההוכחה הטובה ביותר לכך שהמדיניות על תוצאותיה היא מודעת ורצויה היא שלאחרונה החליט כנראה השלטון שכדי שהתוצאות השליליות של מדיניות זאת, שניצניה האלימים נצפו גם לעת אירועי מאי 2021, לא יזלגו למגזר היהודי, יש לעשות שינוי.  

בשל ההפקרה הממסדית ארוכת השנים, המגזר הערבי סובל מרמת פשיעה הגבוהה ביותר בארץ, והוא גם היחידי שרמת הפשיעה בו רק עולה, לרבות הימצאות כמויות גדולות מאוד של נשק בלתי־חוקי. כנופיות ומשפחות פשע בעולם התחתון הערבי השתלטו במגזר זה על חיי היומיום. סכנת הגלישה של אלימות פרועה זאת ושל השימוש בנשק הבלתי־חוקי למגזר היהודי, גדולה מאי פעם. 

מסע הרציחות הפנימיות במגזר הערבי מגיע כל שנה לשיאים. מ־51 נרצחים ב־2014, ל־127 נרצחים ב־2021. מדובר על כ־50% עד 60% מסך הרציחות בישראל, בעוד ששיעור הערבים הוא פחות מ־20% מהאוכלוסייה. נוסף על כך, שיעור מקרי הרצח המפוענחים על ידי המשטרה במגזר הערבי נמוך מאוד בהשוואה לזה שבמגזר היהודי. 

אחת התוצאות של איכות החיים הירודה ביישובים הערביים היא הגירה של ערבים ישראלים לערים יהודיות (נהריה, כרמיאל, עפולה, נוף הגליל ועוד) תוך היווצרות חיכוך לאומי וגזעני בערים ובשכונות שקודם לא סבלו מכך.  

בנגב, הביאה מדיניות קיצונית של הזנחה ושל הפקרה ממסדית לצמיחה מפלצתית של "בעיית הבדואים בנגב" – לרציחות בתוך המגזר הבדואי, לפשיעה חקלאית בדרום כנגד חקלאים יהודים, למעשי שוד ליליים ולאור היום כנגד יהודים וכנגד ערבים ולסכנת חיים יומיומית של ממש לכל הנוסעים בכל שעות היממה בכבישי הנגב. 

מתברר כי מאמצי הממסד לשלוט באמצעות ההשגחה הביטחונית על ההפקרה הממסדית לבל תזלוג להפקרות ולסיכון חיי היהודים, קרסה. המצב הגיע עד לידי יצירת איים טריטוריאליים נעדרי משילות (בעיקר בנגב, אך לא רק שם) שבהם שולטים הפראות, הגזל, העבריינות, הפשע והסכנה לאזרח הפשוט שומר החוק, היהודי והערבי, המגיע לשם או חי שם. כל אלה מעצימים את הגזענות היהודית, שמוצאת בקרב חלק מהמנהיגים הפוליטיים תמיכה, הצדקה וסיבות טובות לשגשוג ולצמיחה.  

האחריות המוטלת גם לפתחה של המנהיגות הערבית אינה סותרת את העובדה שלשלטון הישראלי יש את חלק הארי במצב הקשה שנוצר. מכאן שהוא גם הגורם העיקרי, אם לא היחיד, שיכול לשנות את פני המציאות. הקמת הקואליציה והממשלה ה־36 באמצע 2021, הוכיחו שיש גם מנהיגות פוליטית ארצית ערבית שתסייע לכך, ככל שהיא תשותף בקואליציה המבקשת שינוי של ממש. 

מטרת השינוי צריכה להיות שוויון אזרחי ומכאן גם ניעות חברתית-כלכלית חופשית במרחב הישראלי, שמתייחסת רק לאזרחות המשותפת ולא למוצא אתני, לשייכות לאומית או לשיוך דתי כלשהו. במצב כזה, תרומתם הכלכלית והאינטלקטואלית של האזרחים הערבים תופנה למדינה שיציבותה ושגשוגה הכלכלי יהיו יקרים להם, כי הם ידעו, יותר טוב מחלק מהיהודים, מהם היתרונות העצומים של דמוקרטיה אזרחית, גם אם היא מתקיימת במדינה יהודית. ערכים דמוקרטיים אוניברסאליים ומוביליות סוציו־אקונומית יחזקו גם את אופייה המוסרי של המדינה היהודית. בניגוד לכללי משחק סכום אפס, כאן מדובר על "משחק כלים שלובים". כלומר, ככל שיתחזק מרכיב אחד, יתחזק גם המרכיב השני.   

הצהרתו הדרמטית של מנהיג רע"מ מנסור עבאס ב־21.12.2021 כי "מדינת ישראל היא מדינה יהודית וככה היא תישאר", מראה כי השאיפה לחיזוק האזרחות המשותפת השוויונית הישראלית היא מטרתם העליונה של אזרחים ערבים רבים. אלה לא ויתרו על המאבק הפלסטיני, שהם חלק ממנו, ולא ויתרו על דרישתם מישראל לסיים את הכיבוש ואת הטרור המדינתי הישראלי האכזרי בגדה המערבית, אך הם מוכנים לבדוק את העדפת ההשתלבות במדינה היהודית, אם רק יואילו השלטון הישראלי והרוב היהודי שלצידו לאפשר זאת. אולם כיום, לצד התקווה מקננת תמיד הסכנה כי זיק קטן של אי־הבנה, אלימות או פרובוקציה יביא להתלקחות קשה ולסף של מלחמת אזרחים. 

מאז הקמתה, נמצאת מדינת ישראל במצב חירום. השכונה שבה הוקמה המדינה אינה מסבירת פנים, ולכן מצווה על המדינה לעשות ככל יכולתה כדי לצמצם חזיתות איבה וסכנה.  הממסד הישראלי כבר הוכיח את יכולתו, כאשר הדברים תלויים במעשיו וכשהוא רוצה בכך, לשנות את פני המציאות. יש לקוות כי בשנים הבאות ישכיל ממסד זה לחזק את אופייה הדמוקרטי של המדינה וישאף, ללא כל פגיעה במדינה היהודית, ליצור זהות ישראלית משותפת, דבר שיושג על ידי פעולות ועל ידי קריאה ממסדית, בקול רם, להכלה חברתית ופוליטית מלאה של האזרחים הישראלים הערבים בכל רובדיו של מארג החיים בישראל. סיכון קטן שבצידו סיכוי גדול לתיקון.



יאיר בוימל הוא ד"ר להיסטוריה של המזרח התיכון. תחום התמחותו הוא מדיניות הממסד הישראלי כלפי הערבים בישראל. ד"ר בוימל שימש כעשרים שנה מרצה להיסטוריה של המזרח התיכון במכללה האקדמית לחינוך אורנים. בין תפקידיו שימש כראש החוג בארבעת חוגי ההיסטוריה שנלמדו במכללה. 


קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה