עיתון א־שבקה (الشبكة) המציג חדשות של הפלסטינים תחת מציאות הכיבוש, בחר הפעם להביא את מיטב מנתחי המדיניות שלו לדיון במורשת שישאיר אחריו עבאס ביום שאחרי. הכותבים טארק בקעוני, יארא הווארי, עלא א־תרתיר, וטארק כיני־א־שווא מביעים ביקורת חריפה על המנהיג הוותיק שנכח בהסכמי אוסלו, ושמכהן כראש הרשות הפלסטינית כבר 14 שנה.
ככלל, מנתחי המדיניות מסכימים כי מורשתו של עבאס היא מורשת לא־דמוקרטית, שהחלישה את ההתנגדות הפלסטינית העממית וחיזקה את התיאום הביטחוני עם ישראל במטרה לשמור על השלטון, ובכך זנחה את רעיון השחרור של העם הפלסטיני. הווארי טוענת כי עבאס איחד את שלוש זרועות השלטון – המחוקקת, המבצעת והשופטת, כדי לוודא שאין הגבלת שלטון או הפרדה במוסדות הפלסטיניים. אחד מצעדיו האחרונים היה למנות את עצמו לנשיא מועצת השיפוט העליונה, זאת במקביל לעצירת עיתונאים ופעילים המעיזים לבקר את השלטון בתקשורת. עלאא א־תרתיר מציג כיצד בתקופת שלטונו של עבאס הורחבה מדיניות התיאום הביטחוני מול ישראל; הוא אף הקים מערכת ביטחון של הרשות, כשרוב תקציבה של הרשות הפלסטינית מוזרם למערכת ביטחון זו, העסוקה בעיקר בתיאום ביטחוני מול ישראל. תיאום זה, על אף הטענות של מערכת הביטחון של הרשות כי מדובר ב"דרך לעצמאות" וב"חלק בלתי־נפרד מאסטרטגיית השחרור", מבסס את שלטונו של עבאס מצד אחד, ומנכיח את מדיניות הדיכוי הישראלי מצד שני. העם הפלסטיני מצידו, לטענת א־תרתיר, דוחה את התיאום הביטחוני ורואה בו פונקציה נוספת לשלילת זכויותיו הפוליטיות ולשלילת זכויות אדם נוספות. הוא אף ממשיך ואומר: "פרקטיקות אלו נפוצו בתקופת עבאס, והפכו לחלק בלתי־נפרד ממבנה הממשל בגדה המערבית ובעזה. כתוצאה מכך, עריצות מבנית צפויה להימשך לאחר סיום שלטונו. ואכן, הנהגת פתח החדשה אחרי עבאס לא תחפוץ או לא תהיה מסוגלת לסטות ממסורות אלו של הרשות הפלסטינית שהשתרשו בעשורים האחרונים".
כיני א־שווא סבור כי עבאס פעל בדרך זו בשל הרצון לזכות באמונם של מנהיגי ישראל ומנהיגי ארה"ב, ולכן נשאר נאמן ל"תהליך השלום". הוא הבין כי המשכיות מפלגתו ושלטונו תלויים בכך, ולכן השתיק כל הצעה לחזון חלופי, דיכא את החברה האזרחית, ופעל בפועל כ"קבלן משנה של הכיבוש הישראלי". נראה כי למדיניות זו יש רק מפסידים בקרב הפלסטינים. בקעוני מדגיש כיצד מהלכיו של עבאס לשלב את אש"ף ברשות הפלסטינית ולצמצם את כוחה של הרשות לכדי בירוקרטיה לא־יעילה המחולקת בין הגדה המערבית לעזה ופועלת בצל הכיבוש, הרחיקו את הפזורה הפלסטינית. הפזורה מייצגת את רוב רובו של העם הפלסטיני ואין לה ביטוי במשטרו של עבאס. כיני א־שווא וא־תרתיר מדגישים כי מצב זה פוגע כמובן גם בעם הפלסטיני אשר רצונותיו ושאיפותיו נדחקות לשוליים תחת משטר זה אשר בפועל ממוטט כל שאיפה פלסטינית לשחרור ואינו מאפשר למוסדות דמוקרטיים ייצוגיים לצמוח.
מורשת הדיקטטורה של עבאס ניתנת להבחנה גם במיצגים ויזואליים. לפי הווארי, ברמאללה, בירת הרשות הפלסטינית כיום, ניתן למצוא דיוקנאות של עבאס תלויים מעל ראשיהם של עובדי מדינה ושל תלמידי בית ספר. אם זה עוד נשמע לכם סביר, זה לא נגמר שם. תמונותיו של עבאס נתלו אף במשרדי חברות פרטיות ובסקטורים חשובים במגזר הפרטי. אין זה כמובן מעיד על פופולריות של הנשיא, שכן הווארי מציג סקר שנערך בספטמבר 2022 המראה שלפחות 74% מהפלסטינים אינם מעוניינים שמחמוד עבאס יישאר נשיא. זאת ועוד, הווארי ובקעוני מציגים כי עבאס יוצא לרחובות ומסתובב בין אנשים, או מקיים מסיבות עיתונאים, רק כדי להפריך את השמועות על מותו או על מצבו הבריאותי הקשה, מה שמקרב אותו ל"דמות המנהיג הערבי העריץ".
למרות כל אלו נראה כי עבאס נדרש למראית עין של שלטון תקין, כש"במהלך שלטונו פרסם כרזות כוזבות על עריכת בחירות. האחרונה התפרסמה בינואר 2021, כשהעביר לבית המחוקקים צו רשמי הקורא לערוך בחירות בחודש מאי. הרשות הפלסטינית אף נקטה צעדים שהעידו על אפשרות של קיום בחירות בפועל, כמו הקמה של רישום אלקטרוני של הבוחרים, אך לבסוף ביטל עבאס את הבחירות במאי 2021 בנימוק שהשלטון הישראלי סירב לאפשר לפלסטינים במזרח ירושלים להשתתף בבחירות". במחווה זו הגיב עבאס לסימן הראשון לחוסר שביעות רצונה של הקהילה הבין־לאומית מכך שלא יושם משטר דמוקרטי שהקהילה הבין־לאומית תומכת בו כבר שנים.
מורשת הדיקטטורה של עבאס ניתנת להבחנה גם במיצגים ויזואליים. לפי הווארי, ברמאללה, בירת הרשות הפלסטינית כיום, ניתן למצוא דיוקנאות של עבאס תלויים מעל ראשיהם של עובדי מדינה ושל תלמידי בית ספר
אולם, על אף הביקורת על שלטונו של עבאס, הכותבים אינם נמנעים מביקורת גם על המערב ועל ישראל כשותפים ליצירת המצב הנוכחי. לטענת הווארי, הפלסטינים עדיין מטילים ספק בדרישות הקהילה הבין־לאומית לדמוקרטיה, זאת לאור דחייתה של תוצאות הבחירות הדמוקרטיות הפלסטיניות שנערכו ב־2006 ואדישותה למצור שהטיל המשטר הישראלי על עזה לאחר הבחירות. כמו כן, ההתעקשות של המערב לצמצם את המושג חברה דמוקרטית לקיומן של בחירות דמוקרטיות מלמדת על תרמית זו. בעוד בחירות עשויות להיות תולדה של תהליך ושל תרבות דמוקרטיים, הן יכולות להתקיים גם בחברה שמאפיינים דמוקרטיים שכאלה אינם מתקיימים בה, מה שאף עלול לחזק את המצב הקיים. תהליך זה מתרחש בגדה המערבית ובעזה, שם הנציחו הבחירות את יסודות השלטון הקיים או יביאו להיווצרותה של מנהיגות אוטוריטרית אחרת.
ביקורת חריפה ורחבה יותר מופנית כלפי ישראל. הכותבים מסכימים כי קשה לעמוד מול כוחו של הכיבוש וכי מנהיגים רבים אחרים, בטח כאלה המסתמכים על סיוע חוץ ואינם מגיעים להסדרים מדיניים, ידונו לכישלון אף הם. עבאס אומנם ביסס את שליטתו של הכיבוש הישראלי ואת האפרטהייד, אולם המשטר הישראלי לא חדל לעולם מדיכוי הפלסטינים ומיצירת הפרדה. שלטון העריצות של עבאס הוא תוצאה ישירה של המשטר הישראלי ושל האינטרסים שלו. כיני א־שווא אף מתאר כיצד "אפילו בניסיונות הנדירים של עבאס לעמוד בפני השלטון הישראלי ובפני תומכיו האמריקאיים באמצעות חיזוק הנציגים הפלסטינים באו"ם לדוגמה ואיום לדרוש חקירה של פשעי המלחמה של ישראל בבית הדין הפלילי הבין־לאומי – הוא נכנע שוב ושוב ללחץ הישראלי והאמריקאי".
באשר למחליפו של עבאס, נראה כי החוקרים מסכימים שאין לתלות בו תקוות גדולות. בקעוני סבור כי "חוסיין א־שיח', שעתיד להחליף את הנשיא ומשמש כיום כמזכיר הכללי של הוועדה הביצועית של אש"ף צפוי להעמיק את התלות הפלסטינית במשטר הישראלי, זאת באמצעות הרחבת מערכת התיאום הביטחוני שעבאס טיפח בקפידה ושממוקמת בלב הסכמי אוסלו. סביר להניח כי השיח' ינסה לכלול מדיניות זו בשיח של פרובוקציה, התנגדות וזכויות הפלסטינים, בדומה לקודמו. ואם יצא לרחוב מחוץ לחומות שליטתו, ילמד במהרה עד כמה דבריו ריקים מתוכן. לפיכך, מנהיגותו של השיח' תמשיך את מורשתו של עבאס כמקים הביורוקרטיה, שהיא הממשל הפלסטיני, וגם היא תחסר כל חזון לשחרור פלסטיני, ותאפשר לאפרטהייד הישראלי להימשך בעלות נמוכה". אף עלאא א־תרתיר סבור כי "עריצות מבנית צפויה להימשך לאחר סיום שלטונו של עבאס. יורשו הפוטנציאלי של עבאס חוסיין א־שיח' מפקח בימים אלה על התיאום הביטחוני עם המשטר הישראלי – תיאום "קדוש", כפי שתיאר אותו עבאס. א־שיח' אינו מראה סימנים לשינוי מערכת היחסים של הרשות עם השלטון הישראלי. כל עוד סדר זה ימשיך להתקיים כדי לשרת את האינטרסים של המשטר הישראלי ושל האליטה הפלסטינית השלטת, התקווה לשינוי דמוקרטי לא תהיה בת־השגה". כיני א־שווא מדגיש כי הצורך למצוא מחליף לעבאס מזכיר שוב את היעדרו של מנגנון דמוקרטי. לדעתו המועמד הנוכחי לירושה חוסיין א־שיח', ככל הנראה ימשיך את מורשתו העגומה של עבאס, אולם רבים אף חוששים כי הדיכוי הפוליטי מצד כוחות הכיבוש הישראלי אף יגבר.
בכל מקרה, ללא קשר לשאלת מחליפו של עבאס, לדעת כיני א־שווא, סביר להניח כי "ארה"ב תנצל את ההזדמנות לחזק באופן סמלי את יחסיה עם הרשות הפלסטינית בניסיון להחיות את פתרון שתי המדינות. מה שיגרום לכך שבפועל יונצח המצב הקיים המבוסס על מתן עדיפות לאינטרסים הישראליים על פני זכויות לפלסטינים. ארה"ב תאשר את תמיכתה ברשות פלסטינית המסוגלת לשמור על יציבות פנימית, אך אינה חזקה מספיק כדי לקרוא תיגר על המשטר הישראלי. ארה"ב עשויה להגדיל את תמיכתה הכספית ברשות הפלסטינית כמחווה של רצון טוב וכתמריץ לשיתוף פעולה. לאור ממשלת הימין הקיצוני החדשה של המשטר הישראלי, נראה כי אחיזתו בפלסטינים תתהדק בזמן שארה"ב תמשיך בגישת 'ניהול הסכסוך' שלה והשמירה על הביטחון". כיני א־שווא ממשיך בתחזיותיו הקודרות וטוען כי "למעשה, מי שייקח את השלטון ברשות הפלסטינית לא ישפיע הרבה, משום שאופי יחסיה של הרשות עם המשטר הישראלי ועם ארה"ב הוא זה שיבטיח את התפוררותה של הרשות. כל עוד ההנהגה הפלסטינית תחויב להישאר כפופה למשטר הישראלי ולקהילת התורמים, היא לעולם לא תחפש שחרור, והעם הפלסטיני ימשיך להפנות עורף להתנגדות".
תחזיותיו של א־תרתיר דומות לתפיסתו של כיני א־שווא אך מנקודת מבט מעט שונה. לפי ניתוחו, הבטחת זכותו של העם הפלסטיני להתנגדות בצל הכיבוש המתנחלי-קולוניאלי, כמו גם מתן אפשרות לאיחוד במסגרת של פרויקט לאומי על אף הפיזור הפיזי, הם אלמנטים המהווים את עמודי התווך העיקריים של העם הפלסטיני לשינוי המצב הקיים. הבעיה היא שהודות לעבאס, כל הנהגה "חדשה" של הרשות הפלסטינית לאחר פטירתו, תראה באלמנטים הללו איום על שלטונה האוטוקרטי. לכן, לא השלטון הישראלי כי אם הרשות הפלסטינית היא שתנצל את כלל המשאבים והאמצעים הזמינים לה כדי לדכא אלמנטים אלו. כלומר, מורשתו של עבאס מגלמת בתוכה את המשך הדיכוי של מרכיבי היסוד של העם הפלסטיני, זאת כחלק מהותי באסטרטגיית הממשל שלה. מכך עולה שהעם הפלסטיני נידון לסכסוך מתמשך לא רק עם השלטון הישראלי, אלא גם עם מנהיגותו שלו.
לעומתם, הווארי מסיימת במידת מה של אופטימיות. טיעונה אומנם דומה מאוד לניתוחו של א־תרתיר, אך היא מדגישה את שעשוי לצמוח מכך: "עריצות זו של עבאס אינה טבועה באופיו של העם הפלסטיני והיא אף אינה תוצאה הכרחית של שליטה מתנחלית-קולוניאלית. אם עבאס מתכוון להשאיר לעם הפלסטיני מורשת של עריצות מושרשת, אז גם לעם הפלסטיני יש מורשת משלו – מורשת של התנגדות בכל מחיר".
