עמדתו הביקורתית של הכותב הפלסטיני נאפד' אבו־חסנה על הסכמי אוסלו ניכרת כבר מכותרת מאמרו "המשך דרך אוסלו הוא אבסורד". במאמר, שהתפרסם בכתב העת אלמסתקבל בחודש ספטמבר 2019, מתאר אבו־חסנה כיצד הרשות הפלסטינית ממשיכה לאיים שתיסוג מהסכמי אוסלו, צעד שהכותב רואה כנחוץ, אך בפועל אינה עושה זאת.
לאורך 26 השנים שעברו מאז חתימת ההסכם, העם הפלסטיני סובל מתחושה מייאשת של עמידה במקום. הסכם אוסלו נחשב "פתרון היסטורי" לסוגיה הפלסטינית, אך בשנים האחרונות נשמעים קולות בציבור הפלסטיני שמאיימים בנסיגה ממנו. לעת עתה, איומים אלה נשארים בגדר איומים ולא מתממשים בפועל.
בריאיון שערך אבו־חסנה עם מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלסטינית, הוא שאל אותו אם בדיעבד הוא מתחרט על כך שחתם על ההסכמים. תשובתו התקיפה של עבאס הייתה: "אילו הזמן היה חוזר לאחור, הייתי חותם על אותו הסכם". עבאס טען שהסכם אוסלו משרת את האינטרס של הפלסטינים ושהוא עשה את המעשה הנכון בכך שחתם עליו. עם זאת, לאורך השנים, אפילו עבאס עצמו החל להשמיע אמירות שמאיימות בביטול ההסכם או לפחות בנסיגה מחלק מסעיפיו.
אבו־חסנה אינו מעוניין לדון בגודל האסון שלדעתו המיטו הסכמי אוסלו על החברה הפלסטינית, ואף לא להתמקד בהשלכות ההרסניות שלו. תחת זאת, הוא מבקר דווקא את האשליה שבה נתונים חלק מהפלסטינים אשר מצרים על כך שהסכם אוסלו לא מומש בפועל, וגורסים כי מימוש ההסכם בצורה נכונה היה מביא לתוצאות חיוביות עבור הפלסטינים, ובהן כינונה של מדינה פלסטינית בגבולות 67'. לדידם, מה שהכשיל את מימושם של הסכמי אוסלו היה שהצד הישראלי לא ביצע את המוטל עליו. לדעת הכותב, גישה זו מבטאת חוסר הבנה של האויב הציוני וחוסר הבנה שהתוצאות המדיניות הן השלכה ישירה וטבעית של מאזן הכוחות בין ישראל לפלסטינים ושל האופן שבו גורמי הכוח השונים פעלו למען השגת המטרות.
למעשה, אבו־חסנה טוען כי הסכם אוסלו בא מלכתחילה כדי לענות על צרכים של הצד הישראלי בלבד, במיוחד במישור הביטחוני, והמשיך להתקיים כתוצאה מהנכונות שהפגין הצד הפלסטיני למלא את הצרכים האלה. משמעות הדבר בפועל היא ביטול כל איום ביטחוני על ישראל באמצעות פגיעה בכל גורמי הכוח הפלסטיניים הקיימים. הדבר הגיע לרמה של דיכוי כל רעיון פלסטיני שנוגע להתנגדות לישראל או לעימות עימה, ובכלל זה רעיונות שאמורים לגרום לישראל להראות נכונות לקיים את חלקה בהסכם. כפועל יוצא מכך, ה"נשק" היחיד שנותר בידי הפלסטינים כדי ללחוץ על ישראל בנושא הוא לאיים בביטול ההסכם עצמו. במעין הגיון מעגלי, איום בביטול ההסכם גם מחזק את הטענה הראשונה שלפיה ההסכם משרת רק את ישראל, שכן אילולא הדבר היה כך, לא היה טעם באיום שכזה.
בחודש יולי האחרון, הודיע מחמוד עבאס על ההחלטה "להפסיק לבצע את ההסכמים שנחתמו עם ישראל", ועל כך שתוקם ועדה שתחליט על מנגנונים לביצוע החלטה זו. ההחלטה באה בתגובה לאירוע שבו ישראל הרסה בתים של פלסטינים בשכונת צור באהר שבירושלים, בקרבת גדר ההפרדה.
תחילה, אי־אפשר היה להעריך את מידת הרצינות של החלטה זו, שכן קדמו לה החלטות רבות מסוגה שלא יצאו אל הפועל, למשל החלטה מ־2015 שקובעת כי יש לבטל את ההכרה בישראל ואת התיאום הביטחוני. החלטה זו התקבלה בזמנו בברכה, ונתפסה כדבר שיכול לאחות את הקרעים ואת המחלוקות בעם הפלסטיני ולתרום לבנייתה של תנועה לאומית פלסטינית מאוחדת. עם זאת, למרות ניסיון העבר המר, אבו־חסנה עומד על כך שיש הבדלים מסוימים בין ההחלטה של עבאס מחודש יולי לבין ההחלטות הקודמות שלא מומשו – ההחלטה הפעם הגיעה ישירות מיו"ר הרשות הפלסטינית בעצמו, ולא מגוף אחר; ההחלטה התאפיינה בטון תקיף וחריף יותר; האירוע שהוביל אליה – הרס הבתים בצור באהר – התרחש בנסיבות יוצאות דופן בשטח שעל פי החלוקה של הסכמי אוסלו נמצא בשליטה פלסטינית.
לאור נסיבות אלה, הייתה הסכמה רחבה שללא ספק צריך להיות מענה הולם לפשעים של ישראל. החלטתו של עבאס התקבלה בברכה בקרב כל הזרמים השונים הפלסטיניים, גם אלה שלרוב מתנגדים לעמדותיו, ונשמעו קולות שראו בהחלטה, אם תצא לפועל, הזדמנות לאיחוד לאומי של העם הפלסטיני.
בפועל, לצערו של אבו־חסנה, החלטה זו הצטרפה לקודמותיה בבית הקברות של ההחלטות, וגם היא לא התממשה, ככל הנראה על רקע מחלוקת בין חברי הוועדה לגבי המיידיות בביצוע הצעדים. חלק מחברי הוועדה, שהם ברובם מקורביו של עבאס, קראו לפעול באורך רוח ולהשתהות עם הצעדים, ואילו אחרים דרשו צעדים מעשיים ומידיים יותר.
אבו־חסנה סבור כי בכל פעם שנסיבות ספציפיות מובילות לדיון על נסיגה מהסכם אוסלו, מתווסף לדיון גם שיח על חוסר נכונותה של ישראל לעמוד בהתחייבותה להסכם שלום, ורבים מצרים על "ההזדמנות האבודה" לשלום. לדעתו, זוהי תמימות לחשוב שביטול ההסכם יביא לאובדן ההזדמנות לשלום, כי הרי תנאיו של ההסכם מראש מפלים את הפלסטינים ולא משרתים את האינטרסים שלהם, ומכאן שעל הפלסטינים להביע עמדה ברורה ולא מהוססת בעד נסיגה מההסכם.
בסיום המאמר, מציין אבו־חסנה כי לדעתו יש לפעול למען החלטה רצינית בדבר נסיגה מהסכם אוסלו שתכלול את הפסקת התיאום הביטחוני, ובמקביל יש להקים ועדה לאומית שתכלול את כלל הכוחות הפלסטיניים הפעילים ותחליט על צעדים שיינקטו לאחר הפסקת ההסכם. הכותב מכיר בעובדה שלהפסקת ההסכם יהיו השלכות רציניות על העם הפלסטיני ושיש להתכונן אליהן כיאות, אבל לדעתו, בכל מקרה, מצב כזה יהיה עדיף על פני המצב הנוכחי, שרק מרע לפלסטינים.
