בפברואר 2019, יצאו אלפים להפגין ברחובות צרפת במחאה על אנטישמיות, ובפרט על התקיפה המילולית שחווה הפילוסוף היהודי-צרפתי אלאן פינקלקראוט במהלך אחת מהפגנות האפודים הצהובים בפריז. חודשיים לאחר מכן, בראשית מאי, פרסם עלי חרב, הוגה לבנוני, מאמר במגזין אל־פייסל (כתב העת של מכון המחקר הסעודי "מרכז המלך פייסל") שבו הוא שוטח את עמדתו לגבי האנטישמיות בצרפת ולגבי סיבותיה.
חרב פותח בהצגת הסיבה העיקרית לדעתו לביטויי האנטישמיות בצרפת: לא שנאת יהודים, אלא המלכוד שאליו הכניסו היהודים את עצמם בהתנהגותם. חרב מסביר כי ההשמדה ההמונית ויתר העוולות שעוללו גרמניה הנאצית ומשטר וישי ליהודי צרפת בעת מלחמת העולם השנייה, אפשרו להם להתבצר בעמדת הקורבן, שממנה הם יכולים לתבוע מהציבור תמיכה מוחלטת לדעותיהם. לדעת חרב, כל התנגדות לרצונם מקוטלגת מייד כאנטישמיות וכהכחשת שואה, והדבר יוצר תחושה כאילו היהודים מנהלים מעין משטרת מחשבות שבאמצעותה הם מכתיבים את השיח הציבורי. הצטברותן של תחושות כאלה עוררה תגובת נגד, שפרצה את הסכר שניסו היהודים להעמיד נגד ביקורת כלפיהם, והתגובה באה לידי ביטוי בגילויי האנטישמיות.
בהמשך, חרב מונה שלושה מאפיינים אשר מעצבים לדעתו את התודעה היהודית בצרפת, וקורא ליהודי צרפת לחדול מהם כדי לצאת מהמלכוד שבו הם נמצאים.
ראשית, היהודים, כמו מיעוטים אחרים בעולם שחוו עוולות, מנסים לנקום את מה שנעשה להם, חושבים שהעוול והקורבנוּת מקנים להם זכות יתר – והופכים לתליינים בעצמם. חרב מכנה גישה זו "טרור של קורבנות" והוא סבור שהדרך לצאת ממנה היא בחינה עצמית ביקורתית שמטרתה ליצור זהות חדשה, מעבר לקורבנוּת. בהקשר זה, חרב ממליץ ליהודים ללמוד לקח מגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה השכילה לפתוח פרק חדש בזהותה הלאומית המבוסס על דמוקרטיה ועל דיאלוג, וכן מדרום אפריקה שבה השחורים שדוכאו במשך שנים בידי המיעוט הלבן הצליחו להימנע מרגשות נקם ולבנות זהות לאומית על בסיס שותפות בין־גזעית ללא רגשות טינה. בהקשר זה, הוא אף מציע להימנע מהוראת השואה במסגרת תוכניות הלימודים בצרפת.
שנית, היהודים בצרפת תופסים עצמם כגולים, ולא כחלק אינטגראלי מהציבור הצרפתי. הסיבה לכך, לדעת חרב, היא שהיהודים מאמינים שעצם הזהות הלאומית הצרפתית מאיימת עליהם. חרב מאתר דוגמה לכך בדברי הסוציולוג עמנואל טוד (Todd) שמזהה, לדעתו, את הלאומיות הצרפתית ואת ערכיה הליברליים החילוניים כמסווה לקתוליות אנטישמית של מעמד הביניים. חרב מסביר שבגישה זו מחוללים היהודים את הבעיה של עצמם – במקום להבין שהם חלק מהציבור בצרפת ושביטחונם הוא ביטחונו, הם נושאים עיניהם לעבר הביטחון הנכסף שהם חושבים שימצאו בישראל, וכך מגבירים את תחושת חוסר הביטחון שלהם.
שלישית, היהודים מבליטים את יהדותם באופן מופרז מתוך ניסיון לעשות שימוש בזכויות הקורבן שלהם וכן כדי ליצור רושם שתפקידם בנוף האינטלקטואלי הצרפתי גדול ממה שהוא באמת. בצרפת, מסביר חרב, ישנה נטייה לציין בהבלטה את זהותו הדתית של כל מי שאיננו נוצרי, והיהודים עושים בתופעה זו שימוש. בעיני חרב, זו תופעה פסולה, וככלל, הבלטת המבדיל בין קבוצות שונות במקום הדגשת המכנה המשותף היא מקור לגזענות. בהקשר זה, מעיר חרב שלדעתו יש לאסור על הצגת סמלי דת במרחב הציבורי בצרפת.
את הקריאה שהפנה חרב אל היהודים הוא מפנה גם אל המוסלמים בצרפת ובמדינות אחרות שאוכלוסייתן בעלת רוב נוצרי: הוא קורא להם להבליט פחות את זהותם הדתית, לעומת זהותם הלאומית. חרב סבור שהמוסלמים "מנפנפים" בדתם באופן בלתי פוסק למול חברה שכבר נכנסה ל"מרחב המודרנה והחילוניות". בעיניו, יש בדבר מן הנרקיסיזם הדתי וניסיון לאסלאמיזציה, והוא עלול ליצור תחושה של פלישה דתית, שתגרור גזענות ואלימות. אלו תהליכים שבעיני חרב כבר התחוללו בתוך מדינות ערביות שאינן הומוגניות מבחינה עדתית.
לאור האמור לעיל, חרב מציע ניתוח של צרפת כזירת התגוששות בין קבוצות שאינן מוכנות להדגיש את המכנה המשותף ביניהן, חיות בפחד זו מזו ומסיגות את צרפת מערכי הדמוקרטיה והחברה האזרחית שאפיינו אותה באופן מסורתי. הוא מתאר את התהליך הזה כ"לבנוניזציה", כינוי ששואב את משמעותו מהקיטוב העדתי החמור בלבנון. בהקשר זה, חרב מזכיר שני אנשי רוח – ברנאר אנרי לוי היהודי-צרפתי וטארק רמדאן המוסלמי-שוויצרי. שניהם בעיניו מנסים להדגיש את יתרונותיה של דתם ואת תרומתה המכרעת לסביבתה החילונית, ובכך הם משרישים נרקיסיזם מסוכן.
חרב מסכם את מאמרו במבט לעתיד: טענות לאנטישמיות, בעיניו, הן אמצעי סחטנות שהתיישן וכבר איננו פועל על הצרפתים. התיישנות זו צפה ועלתה במקביל לקריסתו של פרויקט מדינת הח'ליפות שאבד עם דאע"ש משום שהמוסלמים הבהירו בתגובתם לארגון ולפעילותו כי אינם באמת חפצים לחזור לימי הח'ליפות. שני אירועים אלו מהווים הזדמנות עבור צרפת לשנות את המגמה הציבורית השוררת בה, ולרדת מהמסלול שמוביל אותה להילכד בין דרישות היהודים לבין דרישות המוסלמים עד לכדי מלחמת אזרחים. כך אולי תוכל צרפת להיות בית למי שחרב מתאר כ"צרפתים ממוצא יהודי או מוסלמי, שאינם פועלים במנטאליות של קורבן, לא מתרברבים בזהותם המקורית ולא הופכים את אמונותיהם למתרסים סמליים. במקום זאת, הם יונקים ממורשתם ומתרבותם כדי לבנות זהות פתוחה, מורכבת ועשירה וכדי לחיות בשוויון עם זולתם – אחיהם לשפה, למולדת ולגורל".
