צילום: רויטרס
עבאס בפגישה עם ראשי הממשלות של בלגיה ושל ספרד ברמאללה, נובמבר 2023 (צילום: רויטרס)
Below are share buttons

הצעה דמיונית לעסקה אפשרית

אף שאין סיכוי ממשי למהלך פוליטי אמיתי לסיום הסכסוך, ייתכן שיהיה מועיל לשרטט קווי מתאר לתוכנית שתביא לסיום הכיבוש. במצב הנוכחי כבר אין כל טעם לנופף בדגל שתי המדינות בלי להבין מה צריך לעשות בפועל כדי שפתרון שכזה ייושם. מה כן צריך לעשות? הנה הצעה

התנאים שצריכים להתקיים לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית נראים דמיוניים יותר מאשר מציאותיים. הרי נדמה שלאף אחד מן הצדדים הנוגעים בדבר אין לא רצון, לא יכולת ולא לגיטימיות לנקוט מהלך פוליטי שיביא לסיום הכיבוש – החל בישראלים והפלסטינים וכלה בארה"ב ובקהילה הבין־לאומית.

למרות עובדה זו, החלו לצוץ דיווחים שארה"ב ואחרים החלו להרהר במהלך פוליטי כלשהו שיחל לאחר סיום המלחמה בעזה. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן חזר והדגיש את מחויבותו לפתרון שתי המדינות. לכן כדי שמחויבות זו לא תישאר בגדר סיסמה גרידא בפיהם של האמריקאים, ללא שום אפשרות ליישמו, וכדי שלא נמצא את עצמנו שוב במצב של מהלך פוליטי שלעולם אינו מגיע אל סיומו, דומה שיש תועלת בהצעת נקודת מבט שונה, כזו שתאפשר עסקה שגם הצד הפלסטיני והערבי יכולים לקבל. ללא זאת, אני חושש שהתפיסה האמריקאית תיוותר לכודה בקונספציות עבר שתוקפן פג, כלומר בניסיון לשוב למשא ומתן ישראלי-פלסטיני בעל טווח זמנים בלתי־מוגבל, שעל כן לעולם לא יגיע לסיומו, על סיום הכיבוש ועל הקמת מדינה פלסטינית.

גם אם ארה"ב עדיין מוכנה לשווק הצעות שכאלו המתעלמות ממה שקרה לאחר 7 באוקטובר, עדיף לעמוד בפירוש על כך שהן עקרות. איש איננו משוכנע עוד בכך שהצעות שכאלו יובילו לתוצאה חיובית.

אני כשלעצמי משוכנע שאין הזדמנות של ממש למהלך פוליטי אמיתי. למרות זאת, ייתכן שיהיה מועיל לשרטט קווי מתאר לתוכנית שתתייחס לסיבות המרכזיות לסכסוך, בניגוד לחלק גדול מן התוכניות הקודמות והמעוותות, ושאכן תביא לסיום הכיבוש. במצב הנוכחי כבר אין כל טעם לנופף בדגל שתי המדינות בלי להבין מה צריך לעשות בפועל  כדי שפתרון שכזה ייושם:

*על ארה"ב להודיע, באמצעות הקוורטט או האו"ם, שהמטרה הסופית של המשא ומתן היא סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בטווח זמן מוגדר של 3 עד 5 שנים. 

*המשא ומתן יעסוק בצעדים המתחייבים לצורך הגעה לתוצאה זו ולא בעצם התוצאה. הקוורטט (ארה"ב, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי) יפקח על המו"מ כדי להבטיח שהמטרה – סיום הכיבוש – תתקדם ותושג בפועל. הדבר יתרחש באמצעות הנדסה לאחור (reverse engineering), כלומר ראשית כול הגדרת המטרה, ואז "הליכה לאחור" ממנה אל הצעדים הדרושים ליישומה.

*הקהילה הבין־לאומית תתחייב להכיר במדינת פלסטין בגבולות 1967 באמצעות החלטה מחייבת של האו"ם עוד לפני תחילת המו"מ, כדי שישראל לא תנסה ליצור עיכובים ולהרוויח זמן כפי שעשתה בעבר.

*בחירות חדשות יתקיימו בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים כדי לבחור הנהגות חדשות לשני הצדדים המחויבות לסיום הכיבוש ושלהן הלגיטימיות הדרושה לחתום על הסכם שכזה. שהרי בישראל, הסקרים כולם מורים בבירור שהקואליציה הנוכחית איבדה לחלוטין את הרוב שלה בכנסת, ואי־אפשר לטעון ברצינות שהרשות הפלסטינית מייצגת את הפלסטינים מבלי שיתקיימו בחירות חדשות שיגדירו למי הזכות לדבר בשם הפלסטינים.

*יש להתחיל בבנייה מחדש של עזה בשיתוף פעולה עם הקהילה הבין־לאומית, הבנק העולמי וקרן המטבע הבין־לאומית כחלק מהעסקה הכוללת, וזאת תוך הבטחה שישראל לא תשמיד את תשתיותיה של עזה כפי שעשתה כמה פעמים בעבר.

*תוקם קרן בין־לאומית שתיועד לסיוע לפלסטינים בשטחים הפלסטיניים, ובכללם בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובעזה, במטרה למנוע את גירושם הכפוי, שהקהילה הבין־לאומית מצהירה שהיא מתנגדת לו. 

*ברור שזוהי תוכנית שאפתנית ביותר – אך למעשה היא איננה הרבה יותר מן המינימום הנדרש, אם הקהילה הבין־לאומית באמת תרצה לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית. העובדה שאין רצון כזה, לצד הסירוב הישראלי העיקש, הם מה שעושים תוכנית זו לבלתי־אפשרית כמעט.

אם כן, התרחיש הסביר ביותר למשך הסכסוך נראה כך:
*ישראל תמשיך לסרב לסיום הכיבוש, והקהילה הבין־לאומית תמשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות מן השפה ולחוץ בלי לנקוט צעדים הנדרשים ליישומו. מצב העניינים יוביל אל עבר עימות מזוין בין שני צדדים: מצד אחד, ממשלה ישראלית שאינה נרתעת מהרג מקיף של אזרחים בתמיכה של מיליציות מתנחלים קיצוניות וחמושות, שכבר החלו לבצע טיהור אתני של פלסטינים; ומנגד, דור פלסטיני חדש, המאמין יותר ויותר במאבק מזוין לאחר שאיבד כל תקווה שישראל תיסוג מאדמותיו הכבושות וששאיפותיו הלאומיות בארצו יוגשמו. יותר מכך – הדור הזה כבר השתכנע שמאבק מזוין מביא תועלת רבה יותר ממשא ומתן מדיני אינסופי, שאינו מוביל לאף תוצאה. ההתנגדות המזוינת בגדה כבר פרצה בפועל חודשים ספורים אחרי המתקפה, והיא תמשיך ותתפשט לכל השטחים הפלסטיניים כולם.

*הרוב הפלסטיני הקיים בשטח שעליו שולטת ישראל ילך ויגדל – בייחוד מפני שלאישה הפלסטינית בממוצע ארבעה ילדים, ולאישה הישראלית שלושה – עד שמערכת ההפרדה הגזעית הנוכחית של ישראל תהפוך לגלויה לקהילה הבין־לאומית.

*עם התפוגגות התקווה להקמת מדינה פלסטינית וסירובם של הפלסטינים לחיות תחת כיבוש לנצח, יחלו הפלסטינים לדרוש זכויות שוות, דוגמת מה שאירע בדרום אפריקה, כלומר באמצעות שינוי המשטר במדינה מן היסוד ולא דרך התמוססות אל תוך מדינת ישראל.

*ישראל מצידה תדחה דרישה זו, כפי שעשתה דרום אפריקה, ותמשיך ליישם מערכת של הפרדה גזעית ושליטה של המיעוט על הרוב. בתוך כך, היא תנסה להמשיך בטיהור האתני של העם הפלסטיני, מה שייענה בסירוב עיקש של הפלסטינים להגר ובתמיכת ירדן ומצרים, שיותירו את גבולותיהן עם הפלסטינים סגורים כדי שהשטחים הפלסטיניים לא יתרוקנו מיושביהם.

*עם הזמן, גם אם יארך הדבר זמן רב, יתגבש קונצנזוס בין־לאומי שלא יקבל את האפרטהייד הישראלי, ממש כפי שהקהילה הבין־לאומית לא קיבלה את האפרטהייד בדרום אפריקה – גם אם לאחר זמן רב.

*הסכסוך הישראלי-פלסטיני ייפתר על פי מפתח דמוגרפי, אולי כמו האיחוד הבלגי או השוויצרי, באופן שהפלסטינים יגשימו את שאיפותיהם הקבוצתיות הלאומיות מבלי שזהותם תתמוסס אל תוך הזהות הישראלית.

לסיכום, דומה שברור שאין בנמצא פתרונות פשוטים או מהירים לסכסוך כל עוד הקהילה הבין־לאומית מקבלת את קיומו של הכיבוש. לכן, אם הקהילה הבין־לאומית תמשיך להתעלם משורש הסכסוך, הוא ייאלץ להתמודד בעתיד לא רק עם כיבוש אלא גם עם אפרטהייד. ההיסטוריה מלמדת אותנו מה סופו של תרחיש שכזה.


מרואן אל־מועשר הוא סגן הנשיא של מכון קרנגי לשלום, לשעבר ראש החצר המלכותית, שר החוץ וסגן ראש ממשלת ירדן. המאמר המקורי התפרסם ב־29 בנובמבר 2023 באתר אל־קודס אל־ערבי, עיתון עצמאי ערבי היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: אליצור גלוק

התנאים שצריכים להתקיים לסיום הכיבוש הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית נראים דמיוניים יותר מאשר מציאותיים. הרי נדמה שלאף אחד מן הצדדים הנוגעים בדבר אין לא רצון, לא יכולת ולא לגיטימיות לנקוט מהלך פוליטי שיביא לסיום הכיבוש – החל בישראלים והפלסטינים וכלה בארה"ב ובקהילה הבין־לאומית.

למרות עובדה זו, החלו לצוץ דיווחים שארה"ב ואחרים החלו להרהר במהלך פוליטי כלשהו שיחל לאחר סיום המלחמה בעזה. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן חזר והדגיש את מחויבותו לפתרון שתי המדינות. לכן כדי שמחויבות זו לא תישאר בגדר סיסמה גרידא בפיהם של האמריקאים, ללא שום אפשרות ליישמו, וכדי שלא נמצא את עצמנו שוב במצב של מהלך פוליטי שלעולם אינו מגיע אל סיומו, דומה שיש תועלת בהצעת נקודת מבט שונה, כזו שתאפשר עסקה שגם הצד הפלסטיני והערבי יכולים לקבל. ללא זאת, אני חושש שהתפיסה האמריקאית תיוותר לכודה בקונספציות עבר שתוקפן פג, כלומר בניסיון לשוב למשא ומתן ישראלי-פלסטיני בעל טווח זמנים בלתי־מוגבל, שעל כן לעולם לא יגיע לסיומו, על סיום הכיבוש ועל הקמת מדינה פלסטינית.

גם אם ארה"ב עדיין מוכנה לשווק הצעות שכאלו המתעלמות ממה שקרה לאחר 7 באוקטובר, עדיף לעמוד בפירוש על כך שהן עקרות. איש איננו משוכנע עוד בכך שהצעות שכאלו יובילו לתוצאה חיובית.

אני כשלעצמי משוכנע שאין הזדמנות של ממש למהלך פוליטי אמיתי. למרות זאת, ייתכן שיהיה מועיל לשרטט קווי מתאר לתוכנית שתתייחס לסיבות המרכזיות לסכסוך, בניגוד לחלק גדול מן התוכניות הקודמות והמעוותות, ושאכן תביא לסיום הכיבוש. במצב הנוכחי כבר אין כל טעם לנופף בדגל שתי המדינות בלי להבין מה צריך לעשות בפועל  כדי שפתרון שכזה ייושם:

*על ארה"ב להודיע, באמצעות הקוורטט או האו"ם, שהמטרה הסופית של המשא ומתן היא סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בטווח זמן מוגדר של 3 עד 5 שנים. 

*המשא ומתן יעסוק בצעדים המתחייבים לצורך הגעה לתוצאה זו ולא בעצם התוצאה. הקוורטט (ארה"ב, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי) יפקח על המו"מ כדי להבטיח שהמטרה – סיום הכיבוש – תתקדם ותושג בפועל. הדבר יתרחש באמצעות הנדסה לאחור (reverse engineering), כלומר ראשית כול הגדרת המטרה, ואז "הליכה לאחור" ממנה אל הצעדים הדרושים ליישומה.

*הקהילה הבין־לאומית תתחייב להכיר במדינת פלסטין בגבולות 1967 באמצעות החלטה מחייבת של האו"ם עוד לפני תחילת המו"מ, כדי שישראל לא תנסה ליצור עיכובים ולהרוויח זמן כפי שעשתה בעבר.

*בחירות חדשות יתקיימו בישראל ובשטחים הפלסטיניים הכבושים כדי לבחור הנהגות חדשות לשני הצדדים המחויבות לסיום הכיבוש ושלהן הלגיטימיות הדרושה לחתום על הסכם שכזה. שהרי בישראל, הסקרים כולם מורים בבירור שהקואליציה הנוכחית איבדה לחלוטין את הרוב שלה בכנסת, ואי־אפשר לטעון ברצינות שהרשות הפלסטינית מייצגת את הפלסטינים מבלי שיתקיימו בחירות חדשות שיגדירו למי הזכות לדבר בשם הפלסטינים.

*יש להתחיל בבנייה מחדש של עזה בשיתוף פעולה עם הקהילה הבין־לאומית, הבנק העולמי וקרן המטבע הבין־לאומית כחלק מהעסקה הכוללת, וזאת תוך הבטחה שישראל לא תשמיד את תשתיותיה של עזה כפי שעשתה כמה פעמים בעבר.

*תוקם קרן בין־לאומית שתיועד לסיוע לפלסטינים בשטחים הפלסטיניים, ובכללם בגדה המערבית, במזרח ירושלים ובעזה, במטרה למנוע את גירושם הכפוי, שהקהילה הבין־לאומית מצהירה שהיא מתנגדת לו. 

*ברור שזוהי תוכנית שאפתנית ביותר – אך למעשה היא איננה הרבה יותר מן המינימום הנדרש, אם הקהילה הבין־לאומית באמת תרצה לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית. העובדה שאין רצון כזה, לצד הסירוב הישראלי העיקש, הם מה שעושים תוכנית זו לבלתי־אפשרית כמעט.

אם כן, התרחיש הסביר ביותר למשך הסכסוך נראה כך:
*ישראל תמשיך לסרב לסיום הכיבוש, והקהילה הבין־לאומית תמשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות מן השפה ולחוץ בלי לנקוט צעדים הנדרשים ליישומו. מצב העניינים יוביל אל עבר עימות מזוין בין שני צדדים: מצד אחד, ממשלה ישראלית שאינה נרתעת מהרג מקיף של אזרחים בתמיכה של מיליציות מתנחלים קיצוניות וחמושות, שכבר החלו לבצע טיהור אתני של פלסטינים; ומנגד, דור פלסטיני חדש, המאמין יותר ויותר במאבק מזוין לאחר שאיבד כל תקווה שישראל תיסוג מאדמותיו הכבושות וששאיפותיו הלאומיות בארצו יוגשמו. יותר מכך – הדור הזה כבר השתכנע שמאבק מזוין מביא תועלת רבה יותר ממשא ומתן מדיני אינסופי, שאינו מוביל לאף תוצאה. ההתנגדות המזוינת בגדה כבר פרצה בפועל חודשים ספורים אחרי המתקפה, והיא תמשיך ותתפשט לכל השטחים הפלסטיניים כולם.

*הרוב הפלסטיני הקיים בשטח שעליו שולטת ישראל ילך ויגדל – בייחוד מפני שלאישה הפלסטינית בממוצע ארבעה ילדים, ולאישה הישראלית שלושה – עד שמערכת ההפרדה הגזעית הנוכחית של ישראל תהפוך לגלויה לקהילה הבין־לאומית.

*עם התפוגגות התקווה להקמת מדינה פלסטינית וסירובם של הפלסטינים לחיות תחת כיבוש לנצח, יחלו הפלסטינים לדרוש זכויות שוות, דוגמת מה שאירע בדרום אפריקה, כלומר באמצעות שינוי המשטר במדינה מן היסוד ולא דרך התמוססות אל תוך מדינת ישראל.

*ישראל מצידה תדחה דרישה זו, כפי שעשתה דרום אפריקה, ותמשיך ליישם מערכת של הפרדה גזעית ושליטה של המיעוט על הרוב. בתוך כך, היא תנסה להמשיך בטיהור האתני של העם הפלסטיני, מה שייענה בסירוב עיקש של הפלסטינים להגר ובתמיכת ירדן ומצרים, שיותירו את גבולותיהן עם הפלסטינים סגורים כדי שהשטחים הפלסטיניים לא יתרוקנו מיושביהם.

*עם הזמן, גם אם יארך הדבר זמן רב, יתגבש קונצנזוס בין־לאומי שלא יקבל את האפרטהייד הישראלי, ממש כפי שהקהילה הבין־לאומית לא קיבלה את האפרטהייד בדרום אפריקה – גם אם לאחר זמן רב.

*הסכסוך הישראלי-פלסטיני ייפתר על פי מפתח דמוגרפי, אולי כמו האיחוד הבלגי או השוויצרי, באופן שהפלסטינים יגשימו את שאיפותיהם הקבוצתיות הלאומיות מבלי שזהותם תתמוסס אל תוך הזהות הישראלית.

לסיכום, דומה שברור שאין בנמצא פתרונות פשוטים או מהירים לסכסוך כל עוד הקהילה הבין־לאומית מקבלת את קיומו של הכיבוש. לכן, אם הקהילה הבין־לאומית תמשיך להתעלם משורש הסכסוך, הוא ייאלץ להתמודד בעתיד לא רק עם כיבוש אלא גם עם אפרטהייד. ההיסטוריה מלמדת אותנו מה סופו של תרחיש שכזה.


מרואן אל־מועשר הוא סגן הנשיא של מכון קרנגי לשלום, לשעבר ראש החצר המלכותית, שר החוץ וסגן ראש ממשלת ירדן. המאמר המקורי התפרסם ב־29 בנובמבר 2023 באתר אל־קודס אל־ערבי, עיתון עצמאי ערבי היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: אליצור גלוק

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה