אין לכחד כי שנאת הערבים כלפי היהודים היא תוצר לוואי של הסכסוך הערבי–יהודי על פלסטין. מאפייניה של שנאה זו שונים מאלה של שנאת היהודים שהייתה נפוצה באירופה, שם האנטישמיות השיבה לחיים דברי הסתה שקריים כגון המעשיות על הרעלת בארות ועל שימוש בדם לאפיית מצות, לא כל שכן הטענה כי היהודים הם הנושאים באשמה לצליבתו של ישו. אצלנו במזרח התיכון, מושא הסכסוך הוא עניין מעשי – האדמה.
קיים הבדל נוסף: באירופה התבטאה השנאה כלפי היהודים במעשי אלימות ובפוגרומים שבוצעו לאורך כמה מאות שנים, ממזרח אירופה ועד מערבה, עד שהגיעו לשיאם בשואה. אצלנו, היהודים והנוצרים לא נהנו משוויון זכויות מלא; מזלם לא שפר עליהם כפי ששפר מזלם של היהודים בצרפת לאחר המהפכה. מנגד, לא בוצעו בהם מעשי טבח בסדרי הגודל שנודעו באירופה, לא בהיבט של מספר הקורבנות ולא על פני תקופות מתמשכות כל כך.
משנאמרו הדברים, נותרה שאלת ההבחנה בין ניהולו של סכסוך פוליטי למען פלסטין ולמען הפלסטינים ובין התנהלות גזענית כלפי היהודים שצריך היה להימנע ממנה.
ניתן למנות גורמים רבים לכישלון בנקודה זו: משברים חוזרים ונשנים אצל הפלסטינים ובעולם הערבי יצרו מרירות, ומרירות זו הובילה לכעס. שכל ישר אינו מתיישב תמיד עם רגשות של כעס. היכולת המוגבלת שלנו להבין את התרבות הגלובלית, שהשואה – כאירוע היסטורי גדול ממדים – היא חלק ממנה, תרמה ליצירתו של כעס זה. הדרך שבה התמודדו פוליטיקאים ערבים עם נסיבות חריגות ויוצאות דופן העצימה אף היא, עשרות מונים, את העמדה המעוותת כלפי היהודים בדעת הקהל בעולם הערבי ובעולם המוסלמי. אומנם, לא כולם הגיעו לדרגתם של חאג' אמין אלחוסייני או של רשיד עאלי אלכילאני, אולם כמעט שלא ניכרו הבדלים בגישה כלפי עניין זה בקרב הציבור הרחב ובקרב פוליטיקאים, אנשי שררה ומהפכנים.
שאיפתם הנפוצה של מנהיגים להסיט את תשומת הלב מהנושאים המטרידים את מנוחת ארצותיהם עשתה את שלה. אובדן או היחלשות של הסמכות החוקית עשו אף הם את שלהם. ככל שהרִיק נעשה רחב יותר, כך התעצמה הרטוריקה המתמקדת ביהודים וב"מזימותיהם". ברוח דברים אלה, יש הטוענים כי מקורה של האנטישמיות האירופית הוא בציבור הרחב, ומשם היא התפשטה מעלה אל שורות ההנהגה, ואילו האנטישמיות בעולם הערבי – מקורה בהנהגה, ומשם היא התפשטה מטה אל שדרות הציבור הרחב. הגזענות לא קנתה לה שביתה בתרבות הפוליטית ובמצעי המפלגות שלנו עד לראשיתו של העשור הקודם, עם התרחבות התפוצה של תמונות ושל מידע במרחב הדיגיטלי. עיון חטוף בעבודותיהם של חסן אלבנא, סיד קטב, אנטון סעאדה וסאמי שוכת יוכיח זאת.
התפיסות המיליטנטיות שלפיהן יש להעדיף "מלחמת קיום" על פני "מלחמה טריטוריאלית" ולהתנגד לפיוס כלשהו והקריאה להפוך את הבעיה (הפלסטינית) למרכז החיים עצמם – כל אלה הוסיפו ממד ברברי לסכסוך המדיני, והרי כידוע, עדר של חיות פרא היוצא לקרב – סופו שיספוג אבידות.
עם סיומה של המלחמה הקרה ועליית קרנם של ענייני תרבות על חשבון היבטים של כלכלה ופיתוח, נוספה גם תרומתו המזיקה של המאבק בנורמליזציה. כל יוזמה מדעית או אינטלקטואלית שישראלי כלשהו הושיט לעברה יד נחשבה מייד לדבר אסור. לחיצת יד, ארוחה משותפת או מגע מקרי – כל אלה דווקא סייעו לתנועה הציונית ללבות את האנטישמיות בקרבנו.
התהליך הזה התרחש בשתי חזיתות: מצד אחד, התנועה הציונית עצמה יצרה חפיפה בין הזהות הדתית לבין הזהות הלאומית והאתנית כדי לטשטש את עצם קיומן של מחלוקות ולהימנע מלתת להן הסבר. דבר זה הפך את משימתם של האנטישמים לקלה יותר, שהרי גם הם נוקטים יחס מכליל כלפי אוכלוסיות שלמות. מצד שני, התנועה הציונית הפריזה במציאת תירוצים לכל מעשיה של ישראל, כאשר החשובים שביניהם הם הסבל ההיסטורי של העם היהודי והשואה במיוחד. מנהיגים ישראלים דוגמת מנחם בגין ויורשו בנימין נתניהו משתמשים בשואה כאוויר לנשימה. מבחינה זו, הפך הסבל הזה למעין תעשייה המשמשת להפקת רווחים כלכליים ומדיניים בעת ובעונה אחת. הקורבן, רק בשל היותו קורבן, קיבל היתר להפוך לתליין בכל עת שיאבה.
זה כמה שנים נשמעים קולות בעולם הערבי המנסים לאמץ מסר אחר. ייתכן שניתן לייחס את ראשיתו של גל זה לבחינה מחדש של היחס כלפי היהודים בעיראק בשנת 2003, תהליך שלא היה חף מרגשות אשם. התרחבותו של גל זה היא הישג כביר, באשר היא גוררת עיון בתפיסת הלאומיות ובתפיסת האנושיות שלנו, והופכת אותן למקיפות ולשלמות יותר.
עם זאת, הדבר החשוב ביותר הוא שתהליך זה של עיון מחדש מחבר אותנו אל תרבות המתנגדת לגזענות, יהיו קורבנותיה יהודים או שאינם יהודים. אולם עלינו להישמר פן נהפוך את המסר החדש הזה על פניו כך שישמש נקודת מוצא למלחמת אחים חדשה שבה הפלסטיני הדחוי יתפוס את מקומו של היהודי הדחוי. בדרך זו נחליף רגש שנאה אחד ברגש שנאה אחר ונמשיך להיות בני ערובה בידיהם של רגשות גזעניים ותפיסות גזעניות, רק עם קורבן בשם אחר.
בעתיד עלינו לעשות בדיוק ההפך: עלינו להרחיב את יכולתנו לגלות סולידאריות כלפי קבוצות אחרות וכלפי בני עמים אחרים. נוכח מציאות החיים העכשווית של הפלסטינים בישראל, בשטחים הכבושים, בלבנון ובמדינות ערביות אחרות, עמידה עיקשת על גילוי סולידאריות כלפיהם היא צורך רלוונטי עבור כל מי שבוחר להיאבק בגזענות ולא להיגרר מחדש למלחמת אחים.
חאזם סאריה (حازم صاغية) הוא אינטלקטואל ערבי בעל שם. המאמר התפרסם ביומון א־שרק אל־אווסט ב־10 במאי 2020. תרגם מערבית: אסף ניב.
