מאז ומתמיד זמרי ראפ במדינות הערביות ממלאים תפקיד מרכזי במאבקים חברתיים ופוליטיים כנגד השלטון. הם משלמים על כך מחיר כבד – מצנזורה ועד לעינויים ולמעצרים. שני מאמרים שנכתבו לאחרונה עוסקים בתפקיד הראפ בתנועות המחאה האחרונות בעולם הערבי: מאמרו של סעד מחפוט' באתר חיבר, עוסק בהארדקור-ראפ הערבי, ומאמרה של הכותבת הפלסטינית ג'ומנה עמאד באתר דרג', העוסק בראפ בעזה.
בסוף 2019, הראפרים לזער, גנאווי ולגריה נעצרו על ידי השלטונות המרוקאים. הסיבה למעצר הייתה השתתפות בכתיבת השיר "יחי העם", שפורסם כמה ימים קודם לכן. שם השיר לבדו – פרפראזה לסיסמה הלאומית המרוקאית הידועה "יחי המלך" – יכול להוות עילה למעצר במרוקו. אין ספק שזהו שיר חתרני – יש בו ביקורת על הפוליטיקאים אשר בוזזים את הארץ, הטלת ספק בכך שהמולדת המרוקאית באמת ראויה לאהבת האזרחים שלה והתייחסות לסבלם של הצעירים המרוקאים אשר נאלצים לצאת דרך הים כדי לחפש עבודה, ומתים בדרך. בסוף השיר יש קריאה מפורשת למנהיגים להסתלק: "אללה, המולדת, והשלישי ילך" – במקום שורת הסיום של ההמנון המרוקאי: "אללה, המולדת, המלך".
"יחי העם" הוא שיר הארדקור ראפ – סגנון ראפ שנולד בשנות השמונים בניו יורק. זהו סגנון ספונטני, עם מילים חדות וישירות, שמבטא זעם כלפי יריב כלשהו. לפעמים שירי ההארדקור אינם נכנסים לאלבומי האומנים המבצעים מרוב שהם גולמיים. הסיבה ששירים אלו צברו תאוצה בעולם הערבי היא שהם מהווים פלטפורמה מצוינת לביטוי מחאה פוליטית וחברתית. הראפ הערבי מאז ומתמיד היה ראפ פוליטי, הוא צמח והתפתח סביב אירועים פוליטיים. להקת ההיפ הופ ראפ הערבית הראשונה intik צמחה באלג'יריה בעקבות מאורעות 5 באוקטובר 1988 כאשר צעירים אלג'יראים החלו במחאות בדרישה למשטר דמוקרטי. המרד העממי דוכא ביד ברזל. מאות נטבחו ברחובות הערים הראשיות, אך למרות זאת, תוך ימים ספורים הוכרז על חוקה דמוקרטית לראשונה מאז העצמאות מהשלטון הקולוניאלי הצרפתי.
שירי הלהקה לרוב הביעו מחאה כנגד המשטר והצבא האלג'יראים. באותה תקופה קמו רבות מלהקות הראפ האלג'יראיות, המפורסמת שבהן היא להקת MBS (le micro brise le silence – המיקרופון שובר את השתיקה). שתי הלהקות האלג'יראיות הללו הן גם מבין הראשונות בעולם הערבי שכללו שירי הארדקור באלבומיהן.
הראפ הפלסטיני
גם תנאי החיים של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי הביאו לצמיחה של להקות ראפ והיפ הופ רבות. אחת מהן היא MWR אשר הוקמה על ידי שלושה נערים מעכו בשנת 1998. תקיפה על רקע גזעני של מסגד ביפו בשנת 2001, הובילה לכתיבת השיר "מי טרוריסט?" של להקת DAM מלוד.
התנאים הקשים ברצועת עזה הובילו לגל של צעירים הפונים לראפ כדרך ביטוי לבעיות ולמצוקות שלהם. הראפר מחמד לאפי בן ה־24 התחיל את דרכו האומנותית במחנה הפליטים ג'באליה שבצפון עזה. בשנת 2011, תחת תנאי המצור הישראלי, באווירת הפילוג הפוליטי בין הפתח והחמאס, ההפצצות הישראליות על עזה ועם אמצעים מוגבלים, הוא התחיל לכתוב שירים שמבטאים את מציאותם של המדוכאים והנצורים ואת זכותם של העזתים לחיות בחופש ובכבוד. בשיריו הוא משתמש בשפת "אלדארג'ה" – שפת הרחוב במחנות הפליטים הפלסטיניים. בכך הוא מבטא את המציאות העזתית ואת הסוגיות שאיתן העם מתמודד. הוא מדבר על הגורמים הרשמיים בשלטון העזתי אשר מנצלים את הסיוע הכלכלי החיצוני כדי למלא את כיסיהם הפרטיים – סוגיה שמעסיקה רבים, אך מעטים מעיזים לדבר עליה. בזכות יכולתו לדבר על המצוקות של העזתים, ולעשות זאת בשפה שלהם, הוא הלך ונהיה פופולארי יותר ויותר ב־9 השנים מאז שהחל את דרכו האומנותית.
בשנת 2017 לאפי הוציא את השיר "זכותך", במקביל למחאה של התנועה העממית ג'באליה, כנגד הפסקות אספקת החשמל למחנה, ובעיקר כנגד העובדה שהבתים היחידים שנשארו מוארים בזמן שכולם היו בחושך היו הבתים של אנשי ממשלת חמאס. במחאה השתתפו עשרות אלפים מתושבי מחנות הפליטים ברצועה, ביניהם צעירים רבים, בדרישה לספק חשמל לכולם או לאף אחד. השיר צבר תאוצה בקרב המפגינים, ובעקבותיו לאפי נעצר ועונה על ידי כוחות הביטחון של חמאס. באותה שנה הוא נעצר שוב בעקבות שיר אחר שכתב. לאפי וזמרי ראפ עזתיים אחרים סובלים מצנזורה, מאיסור על קיום הופעות וממעצרים והתנכלויות מצד השלטונות. רבים מהם נאלצו להגר אל מחוץ לעזה כדי להמשיך ולעסוק באומנות שלהם. אחד מהם הוא הראפר העזתי אברהים ר'נים. לדבריו, "למרות שאומנות הראפ הגיעה לרצועת עזה מאוחר, היא הפכה לפופולארית במיוחד בקרב צעירים, אשר מצאו בה אפשרות לתקשר את המסרים שלהם ולבטא את עמדותיהם בדרך חדשה". ר'נים לא יכול היה להתמודד עם המציאות העזתית, ולכן החליט להגר. הוא היה בטורקיה, בתוניסיה ובמלזיה.
כאמור, הראפ במדינות הערביות החל באלג'יריה, אך בתחילה הוא לא היה בשפה הערבית, כי אם בצרפתית. הראשונה לשיר ראפ בערבית וגם לייצא את הסגנון שלה למדינות ערביות אחרות היא הלהקה האלג'יראית Double Kanon, אשר הוקמה על ידי לטפי ווהאב בשנת 1994. מילות השירים התייחסו לדיקטטורות הערביות ולסוגיה הפלסטינית, מה שהוביל את המשטר בתוניסיה לאסור את הופעותיהם ואת מכירת אלבומיהם ולהימנעות כוללת מעיסוק בראפ. המהפכנים התוניסאים הביעו את עמדתם כלפי מדיניות זו של מדינתם כאשר הפכו את שיר הראפ "נשיא המדינה" לסמל המחאה, לאחר שמבצעו הראפר "הגנרל", נעצר על ידי השלטונות.
רגע ההתנגשות האמיתי הראשון בין הראפ התוניסאי למערכת הפוליטית היה בשנת 2008, כאשר הראפר פריד הוציא את שירו "נייר ו(עט) סטילו" – שיר חריף וישיר, אשר נחשב לאבן יסוד בהתפתחות ראפ ההארדקור הפוליטי הערבי. פריד קורא לתקוף את המשטר, ומעביר ביקורת על כל עמודי התווך שעליהם מושתתת החברה התוניסאית – מבתי הכלא, התקשורת, אנשי המשטרה ועד ל"מועלם" – הנשיא התוניסאי זין עבאדין בן עלי.
הראפרים בכל העולם הערבי שכותבים ומבצעים שירי הארדקור ראפ עוסקים באותם התכנים, בין אם הם בעזה, בתוניסיה או במרוקו. הם כולם שרים על המאבק המתמשך והקשה כנגד השלטונות של מדינותיהם, ולכן אותם המילים והתכנים חוזרים על עצמם בכל שירי ההארדקור ראפ. דרך הביטוי של פריד כנגד המשטר התוניסאי אומצה על ידי ראפרים ממדינות ערביות רבות אשר סובלות ממשטרים דיקטטוריים. כמה דוגמאות לכך הן "אנחנו והזבל שכנים" של אלראס וא־טפאר שבו הם אומרים לבני עמם בלבנון: "חנקו אותך, הרעיבו אותך, קום! היכו אותך, כלאו אותך, קום!" דוגמה נוספת היא הראפר האנונימי אבן ת'אבת, אשר תקף את הנשיא התוניסאי מועמר אלקדאפי בשיר "מועמר הפחדן". בשיר המרוקאי "יחי העם", לזער אומר "אני אשר הבאתי את העצמאות ומעולם לא הרגשתי אותה"; כלאי BBG התוניסאי שר בשיר "ריתוצ'י" "אנחנו הבאנו את החופש, ויזדקנו בו הילדים של אלו שנפלו".
את ההארדקור-ראפ ניתן לראות כחלק בלתי נפרד מהפרץ האומנותי והיצירתי שהביא איתו האביב הערבי. צעירים בעולם הערבי מילאו את הקירות בגרפיטי, יצרו מופעי רחוב, ומצאו דרכים יצירתיות להעביר את המסרים של המהפכה באופן ישיר ובלתי מתפשר. למופעים אלו ישנו חלק משמעותי בהאצה של האירועים הפוליטיים שמתרחשים מאז ועד היום בעולם הערבי. האומנות שנוצרה סביב אירועים אלו קיבלה צורה מאולתרת וספונטנית, בדומה לאופן שבו נוצר ההארדקור ראפ. לכן הוא השתלב באופן טבעי בזרם אומנותי זה. להקת הראפ המצרית Arabian Knightz לדוגמה, הוציאה שיר בלילה שלפני יום הזעם הראשון בכיכר תחריר, שמילותיו לקוחות ישירות מהסיסמאות של הרחוב המהפכני המצרי, כמו "העם דורש הפלת המשטר". השיר "טובות המהומות" של הראפרים אלטפאר הלבנוני וא־דרוויש הסורי שודר מרמקולים ברחובות בירות בזמן המחאות האחרונות. בניגוד לז'אנרים אחרים של ראפ או של מוזיקה בכלל, ההארדקור ראפ מאפשר להוציא גרסה ערוכה וסופית לפני פרסומו בשל היעדר הצורך ללטש את השיר.
גם במדינות ערביות שבהן לא התרחשו מחאות פוליטיות מהפכניות יש שימוש בהארדקור ראפ, אבל שם הוא יעסוק בסוגיות חברתיות במקום פוליטיות או בסוגיות אזוריות, כמו למשל השיר "סוריה החופשית" של הראפר הסעודי קלאש.
הקשר בין הרחוב המהפכני הערבי והראפ הערבי הוא סימביוזי: הראפר צריך חוסר יציבות פוליטית כדי לכתוב שירים, והצעירים המוחים צריכים את הראפ כדי לחזק ולהחיות את המחאה שלהם.
לשמיעת השירים המופיעים במאמר, ראו:
