דעת הקהל הערבית בנוגע למלחמה

כמנהגו מדי שנה, פרסם המרכז הערבי למחקרי מדיניות בדוחא בינואר 2024 ממצאי סקר דעת קהל שנערך בקרב הציבור הערבי ב־16 מדינות ערביות. השנה הסקר בוחן את עמדותיו של הציבור הערבי כלפי מגוון סוגיות הקשורות למלחמה של ישראל בעזה. הסקר נערך בין 12 דצמבר 2023 לבין ינואר 2024 וממצאיו פורסמו ב־10 בינואר 2024. הוא כלל מדגם מייצג של 8,000 נסקרים ממאוריטניה, מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, מצרים, סודאן, תימן, עומאן, קטר, כווית, סעודיה, עיראק, ירדן, לבנון והגדה המערבית. האוכלוסייה במדינות הללו מהווה יותר מ־95% מכלל האוכלוסייה הערבית בעולם. כעת חשוב יותר מתמיד להבין מהן המשמעויות העולות מתוך הממצאים של סקר זה ומהי עמדת הרחוב הערבי בנוגע למלחמה.

מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר 2023 ובעקבותיה מלחמת החורמה שפתחה בה ישראל נגד תנועת חמאס ותושבי רצועת עזה בכלל, עוררו תגובות נרחבות בכל רחבי תבל הן ברמת הממסדים הרשמיים והן ברמת הארגונים הבין־לאומיים וארגוני זכויות האדם. זאת כמובן לצד התגובות של הציבור הרחב במדינות המערב ובמדינות ערב. 

הסקר מתמקד במלחמה זו ובהשלכותיה וממצאיו שופכים אור על עמדות הציבור הערבי כלפי סוגיות שונות, כגון היחס למבצע הצבאי של חמאס בשבעה באוקטובר ולמלחמה בעזה, היחס לעמדות של הכוחות האזורים והבין־לאומיים המעורבים בסכסוך הן במישרין והן בעקיפין, הגישות הרווחות בציבור זה כלפי ישראל והאפשרות להגיע להסכם שלום עימה.

מתקפת חמאס והמלחמה בעזה זוכים לעניין רב בקרב הציבור הערבי. הסקר מראה כי רוב של 80% מהציבור הערבי עוקב באופן קבוע אחר ההתפתחויות במלחמה בעזה, כאשר אחוז העוקבים הגבוה ביותר נרשם בפלסטין, בירדן ובלבנון. 97% מהמשתתפים חשים בלחץ פסיכולוגי בדרגות שונות כתוצאה מהמעקב אחר הנעשה בעזה. רמת הלחץ הנפשי הגבוהה ביותר נרשמה בקרב הנסקרים בתימן, לוב, ירדן ופלסטין.

המשתתפים בסקר נשאלו גם על הסיבות שהובילו לדעתם את חמאס לפתוח במתקפה בשבעה באוקטובר. 35% מהם הצביעו על כך שהמשך הכיבוש של ישראל בשטחים הפלסטיניים הוא הסיבה העיקרית לכך, ו־24% ענו כי חמאס יצאה למבצע לשם ההגנה על מסגד אל־אקצא. 8% ראו במצור על עזה סיבה עיקרית, ואילו 5% ראו בהמשך המפעל ההתנחלותי גורם ראשי.

שאלה שמעניינת רבים בישראל היא מהן עמדות הערבים בנוגע למתקפת חמאס על עוטף עזה בשבעה באוקטובר. בהקשר זה התוצאות מראות כי 67% מהנסקרים רואים במבצע של חמאס פעולת התנגדות לגיטימית. 19% מתייחסים אליה כפעולה לגיטימית, אולם מציינים שנעשו כמה שגיאות במהלכה; 3% ענו כי היא פעולת התנגדות לגיטימית, אך בוצעו במהלכה מעשים מגונים ולא־מקובלים. 5% בלבד סבורים שהמתקפה הייתה פעולה לא־לגיטימית.

בעוד בתקשורת הישראלית ההשוואה בין חמאס לדאעש אינה מוטלת בספק, הציבור הערבי מתנגד נחרצות להשוואה זו. שני שלישים מהנשאלים ענו כי הם סבורים כי חמאס שונה בתכלית השינוי מארגון דאעש. 15% אמרו שיש שוני גדול בין שני הארגונים. 3% בלבד סבורים שחמאס אינה שונה מדאעש.

נושא נוסף שנבדק בסקר הוא האפשרות להגיע להסכם שלום עם ישראל בעקבות המלחמה בעזה. כאן רוב של 59% מהמשתתפים השיבו כי הם נוכחו לדעת שהסכם כזה לא יהיה אפשרי בעקבות התוקפנות הישראלית. 14% הביעו ספק רב אם ניתן להגיע לשלום עם ישראל. 13% בלבד מהנשאלים עדיין מאמינים ששלום עם ישראל אפשרי בתנאים הנוכחיים.

המשתתפים בסקר נשאלו מהו הגורם העיקרי שמביא את ישראל להמשיך במלחמתה בעזה. 50% ייחסו זאת לתמיכה הצבאית והפוליטית של ארה"ב. 14% סבורים כי מדינות ערב שלא נקטו מהלכים תקיפים נגד ישראל הן הסיבה לכך. 11% העידו כי הסכמי הנורמליזציה האחרונים מאפשרים את המשך הלחימה, ואילו 10% סבורים שתמיכת ממשלות המערב היא הסיבה לכך.

באשר לתמיכה של מדינות רבות בעולם בלחימה הישראלית בעזה, בסקר עולה ביקורת עזה כלפי העמדות של הכוחות הבין־לאומיים והאזוריים לגבי המלחמה. הרוב המכריע של הציבור הביע התנגדות במיוחד לעמדה של ארה"ב ושל מדינות מערביות כלפי המלחמה וחוסר הסכמה עם המדיניות שלהן. באשר לעמדות של סין, רוסיה, איראן וטורקיה, רק מחצית מהנשאלים הביעו תמיכה בהן.   

ניכר כי המלחמה שינתה את העמדות כלפי ארה"ב וכלפי מעורבותה במזרח התיכון. 76% העידו שעמדתם כלפי ארה"ב נהייתה שלילית יותר, ו־81% סבורים שארה"ב אינה רצינית בתמיכתה בהקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב־1967.

בנוגע למדיניות ארה"ב כלפי המלחמה בעזה, 51% מהציבור הערבי העידו כי מדיניות ארה"ב היא האיום העיקרי על הביטחון ועל היציבות במזרח התיכון; 26% סבורים שישראל היא המקור לאיום זה; 7% ענו שאיראן היא האיום, ו־4% הביעו את חששם מרוסיה.

אחוז הסוברים כי ארה"ב היא מקור האיום העיקרי במזרח התיכון עלה תוך שנתיים מ־39% ל־51%. 14% סבורים שארה"ב רצינית בכוונתה להקים מדינה פלסטינית לעומת 68% שאינם מאמינים בכך כלל.

הסקר מצביע על סולידריות רבה שהסוגיה הפלסטינית זוכה לה בקרב הציבור הערבי בתקופה זו. 92% מהמשיבים העידו כי הם מזדהים עם העם הפלסטיני בעזה לעומת 1% שענו שהם אינם מזדהים עימו. 69% מהנשאלים אמרו שהם מזדהים עם העם הפלסטיני ועם תנועת חמאס; 23% מזדהים עם העם הפלסטיני בעזה על אף שיש להם חילוקי דעות עם חמאס. העלייה התלולה ביותר בסולידריות עם הסוגיה הפלסטינית נרשמה בסעודיה, באלג'יריה, בירדן, מצרים, סודאן, מרוקו, תוניסיה ועיראק. ממצאי הסקר מלמדים שמרבית הערבים מאמינים כי הסוגיה הפלסטינית היא עניינם של כל הערבים וכי היא נושא ערבי ראשון בחשיבותו. 

הכותב הסורי עמאר דיוב מנתח במאמר שפרסם בנושא את מעמד הסוגיה הפלסטינית בקרב הציבור הערבי. הוא מצביע על כך שבהשוואה בין סקר שנערך בסוף 2022 לסקר שנערך בתחילת שנת 2024, ניכרת מגמה של עלייה בתמיכה של העולם הערבי בפלסטינים ובסולידריות שלו עימם. למשל, ב־2022 76% מהנשאלים מקרב הציבור בסודאן סברו שהסוגיה הפלסטינית היא סוגיית הערבים, ואילו בשנת 2024 החזיקו בעמדה זו 91% מהנשאלים. במרוקו ב־2022 59% חשבו כך, וכעת – 95%; במצרים נרשמה עלייה בשיעור המחזיקים בעמדה זו מ־75% ל־94%, ובסעודיה – מ־69% ל־95%. ההשוואה מלמדת על כך שהסוגיה הפלסטינית מעולם לא הייתה שולית בדעת הקהל הערבי, אך כעת בעקבות המלחמה היא חזרה ותפסה את מקומה הטבעי במרכז הבמה הערבית.  

בעוד הנורמליזציה עם ישראל התקדמה משמעותית בשנים שלפני המלחמה, הסקר מראה כי רוב הציבור הערבי (89%) מתנגדים להכרה בישראל. השוואה בין ממצאי סקר זה שנערך לאחרונה לממצאים המקבילים של הסקר שנערך ב־2022 מראה  עלייה של 5% בקרב המתנגדים להכרה בישראל. 

ראוי לתת את הדעת במיוחד על השינויים שחלו בכמה מדינות ערב שעימן עמלה ישראל על חימום היחסים בשנים האחרונות. בסעודיה למשל, 38% התנגדו להכרה בישראל בסקר של 2022, ואילו כעת עלה שיעורם ל־68%. עלייה זו בהתנגדות להכרה בישראל חלה גם במרוקו – מ־67% ל־78%, ובסודאן מ־72% ל־81%.

במאמר שהתפרסם בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד הכותב הירדני מחמוד א־רימאווי מנתח את ממצאי הסקר בנוגע לעמדות הציבור הערבי לגבי נורמליזציה עם ישראל ומסביר כי העלייה באחוז המתנגדים מעידה על כך שנורמליזציה עם ישראל אינה אופציה מקובלת על רוב הציבור הערבי. זאת בניגוד לממצאי סקרים קודמים מלפני שנים שבהם במדינות ערביות מסוימות נראו ניצנים של נכונות להכיר בישראל.      

הכותב מציין כי ההתעוררות של דורות צעירים במדינות המערב והשתתפותם בהפגנות ההמוניות ששטפו ערים רבות במערב ובארה"ב כנגד המלחמה של ישראל בעזה והזוועות שהתלוו אליה ולאות הזדהות עם העם הפלסטיני, השפיעו על דעת הקהל של הציבור הערבי וגרמו לו להקשיח את עמדותיו כלפי ישראל. נוסף על כך, העמדה הרשמית של מדינות רבות באמריקה הלטינית ובאפריקה ושל כמה מדינות באירופה כגון בלגיה, ספרד, נורבגיה, מלטה ואירלנד, תרמו לחיזוק מגמה זו. תופעה זו מעניינת ואף יוצאת דופן לדעת א־רימאווי. אם בעבר החלו המגמות נגד ישראל  במדינות ערב וחלחלו אחר כך לרחבי תבל, כעת המגמה הפוכה ונדמה כי המדיה החברתית מילאה תפקיד מרכזי בתחום זה. ערוצי המדיה החברתית יצרו מרחב רחב לאינטראקציה ולהשפעה הדדית בין הציבור הערבי למערבי בנוגע למלחמה. 

הסקר בחן גם את העמדות של הציבור הערבי בנוגע לצעדים שעל ממשלות ערב לנקוט כדי להפסיק את המלחמה בעזה. 36% סבורים שעל מדינות ערב לנתק את קשריהן עם ישראל ולבטל את הסכמי הנורמליזציה איתה; 14% חושבים שיש להכניס סיוע הומניטרי לעזה ללא אישור ישראלי; 11% סבורים שיש להשתמש בנפט כנשק כדי ללחוץ על ישראל ועל תומכיה; 9% קראו להקים חזית עולמית נגד ישראל ולהחרים אותה; 8% סבורים שיש להגיש סיוע צבאי לתושבי עזה.

ממצאי הסקר מלמדים גם על תחושות הציבור הפלסטיני החי בגדה המערבית מאז המלחמה. 95% מתושבי הגדה המערבית וירושלים העידו כי רמת הביטחון, המעבר בין ערי הגדה ונפותיה ותחושת הביטחון האישי נפגעו; 60% מהנשאלים השיבו כי היו עדים לפעולות של צבא הכיבוש בתוך היישובים הפלסטיניים; 44% ענו כי הם נעצרו או נחקרו על ידי הצבא; 22% העידו שחוו תקיפות או התנכלויות מידי מתנחלים.

החוקר האינטלקטואל והשר בממשלת ירדן לשעבר מוחמד אבו רומאן מנתח במאמרו שפורסם באל־ערבי אל־ג'דיד את ממצאי הסקר. הוא מצביע על שינויים משמעותיים בארבעה תחומים חשובים: 

ראשית, התחדשות המומנטום העממי, המצפוני והסמלי של הסוגיה הפלסטינית. קרוב ל־92% מהציבור הערבי תומכים במאבקו של העם הפלסטיני. יש גם שינוי ניכר בכיוון זה בעמדת הציבור במדינות כמו סעודיה, מרוקו ומצרים לעומת שנים קודמות. 

החשיבות של מגמה זו היא בכך שהיא מסמלת את קריסתה של הקונספציה שהפיצו הממשל האמריקאי וממשלות אחרות לגבי שוליותה של הסוגיה הפלסטינית ולגבי נרמול היחסים בין ישראל למדינות ערב וקיום קשרים מבלי להתנותם בהקמת מדינה פלסטינית. יתר על כן, השיח במדינות ערביות אחדות הושפע מהתזה המופרכת שלפיה ניתן להחליף את הממד הפוליטי של הסוגיה הפלסטינית במונחים כגון "שיפור תנאי החיים של הפלסטינים" בהתאם לגישה של ממשל ביידן מלפני השבעה באוקטובר שלפיה יש להתרכז בהיבטים הכלכליים על חשבון הסוגיות העיקריות.

המגמה השנייה שאבו רומאן מצביע עליה היא הפגיעה הקשה בתדמיתה של ארה"ב ברחוב הערבי, שרואה בה אחראית למעשי הטבח שישראל מבצעת בעזה. ארה"ב נתפסת בסקרים בעיני הציבור הערבי כאויב הראשון, וישראל באה במקום השני. בראייתו של הכותב שינוי זה יתבטא בעיקר בתחום הביטחוני, שכן הוא עולה בקנה אחד עם הטענות שהשמיעו בעבר אל־קאעדה וארגונים אחרים ואף איראן, שארה"ב היא האחראית לכל האסונות בעולם הערבי. 

89% מהנשאלים בקרב כלל הציבור הערבי בעולם דוחים את ההכרה בישראל לעומת 4% בלבד שתומכים בהכרה כזו. בשנת 2022 עמדו אחוזי הדחייה על 84%. בסעודיה עלו אחוזי הדחייה מ־38% ל־68%;

הכותב סבור שהשגיאה הגדולה שעשתה ארה"ב הייתה באימוץ הנרטיב הישראלי המשווה בין חמאס לדאעש, השוואה שהרוב המכריע בציבור הערבי דוחה ושמעמידה את ארה"ב במצב של התנגשות עם הרחוב הערבי ומנחילה כישלון למאמצים שהשקיעה לאחר אירועי 11 בספטמבר 2001 כדי לרכוש את הלבבות והמוחות של הציבור. 

המגמה השלישית העולה מהסקר היא העמדה של הציבור הערבי כלפי איראן וטורקיה. הסקר מראה כי חל שינוי ניכר לעומת סקרים קודמים, במיוחד לעומת כאלה שנערכו אחרי האביב הערבי ב־2011. לאחר האביב הערבי סבר הרוב המוחץ של הציבור הערבי כי איראן מהווה איום על האזור ותפס אותה כאויב מספר שתיים אחרי ישראל. ואילו כעת מחצית מהנשאלים מתייחסים אליה בחיוב ואינם רואים בה עוד איום על האזור. מגמה הפוכה ניכרת במעמדה של טורקיה בעיני הציבור הערבי. כמחצית מהציבור מעניק ציון שלילי לטורקיה ולנשיא ארדואן שזכה קודם לכן בהערצה גדולה. 

לבסוף, אבו רומאן מתייחס לאחוזי התמיכה הגדולים בתנועת חמאס ברחוב הערבי: 67% מהנסקרים העידו כי הם רואים במבצע מבול אל־אקצא פעולה לגיטימית, בעוד 19% סברו שהיא לגיטימית אך שנעשו במהלכה שגיאות. לדעת הכותב, זהו ממצא חשוב שמצביע על התמיכה הרבה שארגוני אסלאם פוליטי זוכים לה לעומת התמיכה הנמוכה במשטרים הערביים.

עוד בעניין הנורמליזציה עם ישראל, ניתן להבחין שאחוזי התמיכה בה ירדו משמעותית. 89% מהנשאלים בקרב כלל הציבור הערבי בעולם דוחים את ההכרה בישראל לעומת 4% בלבד שתומכים בהכרה כזו. בשנת 2022 עמדו אחוזי הדחייה על 84%. בסעודיה עלו אחוזי הדחייה מ־38% ל־68%; בסודן – מ־72% ל־81%, ובמרוקו מ־67% ל־78%. למרות התמיכה העממית ההולכת וגדלה בחמאס, אבו רומאן טוען כי משטרים ערביים רבים תומכים בישראל, והם בעד מיגור חמאס וההתנגדות בעזה. 

במאמר נוסף שפורסם באל־ערבי אל־ג'דיד, הכותב הסורי עומר כוש מבקש לנתח את דעת הקהל הישראלית באשר למלחמה ואת התהליכים שחלו בה בעשורים האחרונים והשפיעו על הקצנת הציבור הישראלי. הוא סבור כי רצח ראש ממשלת ישראל לשעבר יצחק רבין בידי קיצוני ימני היה סימן מובהק לכך שחלקים רבים בציבור הישראלי אינם משלימים עם תהליך השלום שהחל עם החתימה על הסכמי אוסלו. ציבור זה נסחף לכיוון הימני קיצוני ולגזענות מובהקת. עליית אישים ודמויות כגון בן גביר וסמוטריץ' לבמה והשפעתם ההולכת ומתעצמת הן בממשלה והן ברחוב היא עדות לכך. ציבור זה ונציגיו שואפים להעלים את העם הפלסטיני אם בדרך של הרג, כפי שמתרחש במלחמה הנוכחית בעזה, או על ידי טרנספר לסיני או למדינות אחרות בעולם. 

הכנס שנערך לאחרונה בירושלים תחת הכותרת "החזרה לעזה" שהשתתפו בו לא רק הנציגים והתומכים של בן גביר וסמוטריץ' אלא גם חברי כנסת מהליכוד, מראה בבירור לאן פניה של החברה בישראל. השרה אורית סטרוק טענה בו כי "מותר שלשליחי ציבור יהיו דעות שונות". ההצהרות האלה של סטרוק ושל חבריה מקבילות לקריאות של פלסטינים ותומכיהם "פלסטין מהים עד הנהר". מה הייתה תגובת הישראלים לו נבחרי ציבור פלסטינים היו עורכים כנסים כאלה תחת הכותרת "החזרה ליפו ולחיפה"? הצהרות הגינוי לכנס זה שהשמיעו מי שמתיימרים לייצג את הזרם המרכזי בישראל כמו בני גנץ ויאיר לפיד התייחסו לנזק האפשרי שעלול להיגרם לישראל בדעת הקהל העולמית כתוצאה מכנס כזה ומהסיסמאות שהושמעו במהלכו, אך המבקרים לא העזו להגיד שהדבר מחבל בסיכוי להגיע לשלום עם הפלסטינים וגורר את האזור למלחמת גוג ומגוג.