מפגינה טוניסאית בעד "כבוד וחירות", טוניס, ינואר 2021 (צילום: רויטרס)

"ליברליזם ערבי": חלום רחוק מהגשמה

הדיון על אודות "ליברליזם ערבי" מביא יותר שאלות מתשובות, ולא נחדש דבר אם נאמר שהפרט בעולם הערבי עדיין רחוק ממימוש מלא של חירותו. כיוון שהמטרה איננה אינדיבידואליזם מלא כמו במערב, אולי הפתרון הוא להרחיב את תחומי החירויות של הקבוצות השונות – העדתיות, האתניות ואחרות - על חשבון המדינה

השיח על אודות "ליברליזם ערבי" ו"ליברלים ערבים" מביא עימו הרבה יותר שאלות מתשובות. מאז ימיו של הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק במאה ה־17, נקשרה התפיסה הליברלית במושגים כמו הפרט ותפקידו בחברה. הסעיף הראשון בכל הגדרה של ליברליזם עוסק בהרחבת חירותו של הפרט על חשבון המדינה על תחומי שליטתה השונים.

לא נחדש דבר אם נאמר שהפרט בעולם הערבי עדיין רחוק ממימוש חירות כזאת. אף יתרה מכך, הקשיים רק נערמים לנוכח תפקידן של הזהויות הקבוצתיות והכיתתיות במשחק הזה, תפקיד שרק הולך ומתרחב.

בין הליברלים יש מי שמסכימים לכך ש"הקבוצה" תופסת את מקומו של הפרט, במיוחד במקומותינו שבהם האינדיבידואליזם כמעט שאינו בנמצא. על כן, במקום להרחיב את חירויות הפרט יש להרחיב את תחומי החירויות של הקבוצות השונות – העדתיות, האתניות ואחרות – על חשבון המדינה. קל לומר זאת, אך קשה לבצע. זאת משום שהקבוצות מאוגדות סביב מרכיבים שאינם רציונאליים, ומשום שאופי הקבוצות השונות, מבחינה פוליטית ואידיאולוגית, עומד פעמים רבות בסתירה למדינה ובתחרות אל מול הקבוצות האחרות. במילים אחרות, לא ניתן לראות את הקבוצות הללו במנותק מנטייתן העמוקה והשורשית להסתגר בעצמן, שהיא בהכרח הסתגרות לעומת המדינה. ייתכן שזה בדיוק מה שתמיד מביא את היחסים הפוליטיים והחברתיים אל סף מלחמת אזרחים.

אך במקביל לכך, גם אם נקודת המוצא שלנו היא שקבוצות אלה מסוכנות יותר מהמדינה ואף בעלות נטייה גדולה יותר לעשות שימוש בכוח כדי לשלוט, וכי אסור להן להחליש את המדינה כדי לשרת את האינטרסים שלהן, אז אין זה ליברלי כלל ועיקר לדרוש מהן להתפרק, או להיהפך למשהו אחר מזה שבחרו להיות מרצונן החופשי. התנהגות מעין זו, גם אם נטען שהיא התגלמות המודרניזציה והקדמה, היא בעצם עריצות לכל דבר ועניין. 

גם ההיסטוריה למודת מלחמות הדת של אירופה לא תוכל להיות לנו לעזר. נדמה לי שאנחנו מצויים במקום דומה לזה שהייתה בו אירופה טרם עליית הליברליזם. כלומר, רעיונות אלה צמחו מתוך מלחמות הדת בין קתולים לפרוטסטנטים, כפי שסבר ג'ון לוק. אולם, בשונה מאצלנו, הן היו למעשה מלחמות של רעיונות ושל אינטרסים ולא של קנאים דתיים. כאשר קנאי הדת מנהלים את המערכה, אין מקום לעקרונות ולתפיסות עולם שונות.

מסיבה זו אנו רואים שהמדינות שנוקטות את קו האמצע, כלומר אלה המצויות בין גישת המערב לזו של העולם השלישי, פעמים רבות אינן ממהרות להתגבר על המחלוקות הפנימיות בשעה שההצלחה ביישוב מחלוקות אלה נותרת אפופת חשש וספק. ראינו זאת למשל בהסכם "דייטון" לסיום הלחימה בבוסניה בשנת 1995 או בהסכם "יום שישי הטוב" לסיום הסכסוך בצפון אירלנד בשנת 1998.

הליברלי מוכרח לבחור צד, או שיהיה מוכרח להצטרף לשלטון בהתמודדותו מול קבוצה שמאיימת עליו, רודפת אותו, או פוקחת עליו עין ביקורתית. מצב שיכול להיות גרוע אף מעינו הפקוחה של השלטון

אך במקרה שלנו נראה שביסוס היציבות לאורך זמן, שהוא תנאי מחייב לכל תפיסה ליברלית, נדמה כמשימה קשה מאוד להשגה. מדינות ערב נותנות דוגמאות רבות לכך, וההתעלמות מהן מגוחכת ומצערת כאחד. לשבריריות הפנימית האינהרנטית במדינותינו מצטרפים שני גורמים מעכבי-ליברליות נוספים: האחד, העובדה שהרעיון הליברלי לא צמח במקור באזורנו. כך, מדינות אחרות ממלאות את החלל שנובע מהריק הפנימי במדינות מסוימות, לדוגמה, הן במתן רעיונות, הן במדיניות שלהן ולעיתים בהתערבות הישירה. עובדה זו גורמת לכך שהליברלים מצטיירים כגורם חיצוני וזר או כנספח בתוכניות הארגונים העל־ממשלתיים. והגורם האחר הוא תפקידן של המלחמות ושל סוגיות שנדמות כסוגיות חירום ושתמיד קודמות לשאלת החירות ומפוגגות אותה. 

במילים אחרות, הליברלי מוכרח לבחור צד, או שיהיה מוכרח להצטרף לשלטון בהתמודדותו מול קבוצה שמאיימת עליו, רודפת אותו, או פוקחת עליו עין ביקורתית. מצב שיכול להיות גרוע אף מעינו הפקוחה של השלטון. כך הוא בוגד בליברליזם שלו כשהוא מוסיף לו ניחוח של שמרנות. או שהוא יכול גם להצטרף לקבוצה כלשהי בהתמודדותו מול השלטון, אבל אז הוא בוגד בליברליזם שלו כשהוא מוהל אותו בעמדה פופוליסטית. 

המצב מחמיר אף יותר כאשר אנו מוסיפים את הבורגנות שכולנו מכירים על חולשתה בתפקיד של נשיאת המשא החברתי של הליברליזם. אותה בורגנות שנעה אצלנו בין "מינוי" רשמי שיוצא מבימת השלטון, לבין ייבוא רעיונות שלא ניתן לייחס להם תפקיד היסטורי. חמור מכך, אין כל הסכמה לאומית, ולו המינימלית ביותר, לא על הגדרת "המולדת", לא על הגדרת "האויב" וודאי שלא על ההגדרה של "השינוי" הרצוי. באופן כללי, הדבר רק מחזיר אותנו אחורה, ומקבע אותנו בזמנים שלפני הופעת האידיאולוגיה, כלומר לפני המודרנה.

זהו מקור הפסימיות, לצד התחושה שבקצה המנהרה מחכה לנו מחסום הרמטי, אם לא ניתקל בו כבר בתחילת המנהרה. יש בינינו "שמרנים חדשים" שטוענים שמה שמצליח בשאר העולם יכול לקרות גם אצלנו. הם נאחזים בליברליות כבעיקרון קפוא. אולם באופן אירוני מתגלה שהניסיון להתאים לשאר העולם נידון לכישלון, ומה שמתאים שם לא יתאים פה.

יש לשער שהנעלם הגדול שמפלס את הדרך מול ה"שם" כדי להיות נכון "כאן", הוא העובדה שחברתנו נדחפת אל עבר ההתקרבות לשוויון האידיאולוגי, זה האירופי. זו העת לבסס תנאים למעבר לדמוקרטיה ולליברליזם באמצעות מאבק ממושך נגד הקנאים הדתיים, נגד האוטוקרטיות ונגד סוגיות שונות הנוגעות לגורל.


חאזם סאריה הוא עיתונאי, מבקר ופרשן פוליטי לבנוני ותיק. המאמר המלא פורסם ב־12 ביוני 2022 בטורו ביומון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון. תרגום מערבית: דולי ברוך.

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה