מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
17.06.2016

אמהות השהידים: מבט מזווית אחרת

אמהות השהידים הפלסטינים מותחות ביקורת על החברה הגברית המנצלת את כאבן, ושוללת מהן את היכולת להתאבל על בניהן באופן פרטי. אף שהאם הפלסטינית מחוייבת להצדיע לשהיד, היא תובעת את הזכות לבַכּוֹת את בנה

"תרבות השהידים" היא תבנית נוף המולדת והמשפחה הפטריארכלית הפלסטינית. רגשות של כבוד ובושה, כעס ושנאה ממלאים תפקיד מרכזי בהבניית נרטיב הקורבנות והכאב; הורים שחוו עקירה, פליטוּת והשפלה במלחמות עם ישראל מעבירים את כעסם, סבלם וייאושם מדור לדור.

הילדים, הגדלים בתחושת חוסר בטחון, חוסר יציבות וזמניות, שנזנחו מצד האבות והאחים שהפכו לשהידים או למובטלים שאיבדו את ערכם בעיני עצמם, ושנדחו על ידי האב הלאומי הקולקטיבי המושחת, מאמינים שדרך אחת בלבד תחלצם מסבלות העולם הזה: המוות. בדרך אל מותם הם מבקשים את כבודם האבוד, נוקמים בכיבוש השנוא וגורמים לו סבל.

אולם מותם של השהידים מעמיד אתגר בפני הסדר הפטריארכלי הפלסטיני. למעשה, האימהות הפלסטיניות חוות הלאמה כפולה של בניהן – בעת הולדתם ובעת קבורתם כשהידים. רחמן מולאמת לטובת התעצמותה של האומה, ועם מות בניהן הן זוכות למעמד דתי-חברתי חדש של "אמהות השהידים". אבדנן הפרטי הופך לאבדן הקולקטיבי של האומה. עליהן לכבוש את צערן ואת בכיין, להתגאות באומץ ליבם של הבנים, להודות לאללה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקן ולהשתתף בטקסי האדרתו של השהיד.

מתן סמי הרגעה לאמהות השהידים, ולעתים אף הרחקתן מגופת הבן המת מבלי שתוכלנה לחבקו ולנשקו לפני קבורתו, הן חלק מהצורך הגברי להבטיח כי הלווייתו של הבן תהיה מפגן של כוח, גאווה וכבוד, ולא של בכי "היסטרי". צער נשי פומבי עלול להעצים את הבושה, האשמה והמבוכה של הגבר הפלסטיני, אשר התרשל וכשל בשמירה על חיי משפחתו מפני הכיבוש הישראלי. "הגברים אינם מסתפקים בשליטתם בחיינו, בנישואינו ובגורלנו. הם מבקשים לכפות חוקים גם על דמעותינו". כך אומרות חלק מאמהות השהידים הפלסטינים, הנדרשות לפצוח בצהלולים במקום להתאבל על אובדן בניהן.

החוקרות נאדרה שלהוב-קבורקיאן, מאריה הולט ומראם מסארווה, וכן הפסיכיאטר איאד סראג', מצאו במחקריהם כי קולן המושתק של אמהות השהידים זוכה לאוזן קשבת במרכזי הסיוע הנפשי הפלסטיני. שם הן מצליחות להשתחרר בהדרגה משיח ההאדרה הפוליטי, החברתי והדתי שהתפתח סביב השהיד, ומשתפות את מטפליהן בכאבן בגדול, בגעגועיהן אל הבן המת, בתחושת האשמה על כך שלא הצליחו למנוע ממנו ללכת אל מותו, ובעיקר בכעס שיש בלבן על הגברים המונעים מהן להתאבל. האמהות מתארות קשת נרחבת של התמודדויות עם הכאב; התכחשות והדחקה, שיתוף בני המשפחה בזכרונות, בחלומות ובציפיה לשיבת הבן, התנתקות מהסביבה, בילוי בבתי קברות, ומעורבות בפעילויות קהילתיות להנצחת השהידים.

אמהות השהידים מתארות את התמודדותן הבלתי פוסקת עם ילדיהן הכועסים והמיואשים, המעדיפים למות כדי לחיות בעולם הבא במקום לחיות כמתים בעולם הזה. הן מערערות על תיוגן כאמהות רעות, המחנכות את בניהן לקידוש המוות במקום קידוש החיים, ומספרות על המעקב היום יומי שהן מנהלות אחר ילדיהן כדי לוודא שאין בכוונתם לצאת למסע נקמה על מות קרובי משפחה וחברים. "אללה לקח את חיי הבנים כדי לגרום לנו להעריך את החיים", הן נוהגות לומר לבניהן. את מות בניהן הן מקבלות כגורל משמיים, אך לא כזה שייחלו לו אלא כגזירה שנכפתה עליהן.

האמהות מתוודות בפני הפסיכותראפיסטים המטפלים בהן כי רצו להשיא את בניהן לכלות בעולם הזה ולא בעולם הבא, וייחלו לנכדים שימלאו את חלל הבית שנבנה עבורם. הן כועסות על האבות שלא הגנו באומץ על הבית הפרטי והקולקטיבי, ולמרות זאת מעזים לתבוע לעצמם דומיננטיות הן בחייהן והן במותם של בניהן.

תחושת הקרבן מקננת בכל פלסטיני: בגברים בגין הכיבוש הישראלי, בילדים בגין טראומות העבר של הוריהם, ובנשים בגין השפלת בני משפחותיהן. פתרון לסכסוך ישחרר את המשפחה הפלסטינית מהפחד ומהרצון לנקום, ויחליף את השיח של השנאה, הנקמה והמוות בשיח של תקווה, שלום וחיים. הוא ישחרר גם את המשפחה הישראלית מהכאב, מטראומות העבר ומהפחד.

מאמרים נוספים