מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
(צילום: Kafraddeek)
08.11.2016

בני הזוג ברגותי: המאבק לשחרור

מרואן ברגותי טוען לכתר נשיא פלסטין בגין נכונותו למו"מ לשלום מתוך מאבק ולא מתוך כניעה. גם ישראל הכירה בכך. עתה הוא מבקש להשלים פרט נוסף ברזומה שלו: הובלת הקמתה של המדינה הפלסטינית העצמאית. לצדו עומדת רעייתו, פדווא, המפרטת עתה את התנאים הדרושים להצלחת הוועידה הקרובה של הפתח

בסוף חודש זה אמורה להתכנס הוועידה השביעית של תנועת פתח, שבע שנים לאחר כינוסה של הוועידה הקודמת בבית לחם, כדי לנסות ולאחות את השסעים שנפערו בה ולבלום את הפיחות שחל במעמדה ההגמוני ברחוב הפלסטיני. בשבוע שעבר פרסמה פדווא, רעייתו של מרואן ברגותי, מאמר לרגל האירוע, שבו מנתה חמישה תנאים החיוניים לדעתה להצלחת הוועידה.

פדווא, בת למשפחה אמידה ומשכילה, המתינה ארבע שנים לצאתו של מרואן מהכלא הישראלי בשנת 1984 כדי שיוכלו להינשא. עוד קודם לכן התוודה מרואן בפניה כי אין בכוונתו להקדיש את חייו לאישה או למשפחה, ושחרור המולדת והעם עומדים בראש סדר העדיפויות שלו. לימים העידו בני הזוג כי הוא אמר לה: "עתידי הוא מות קדושים או מאסר עולם". מאז שנעצר מרואן ונכלא בשנית על ידי ישראל במהלך מבצע "חומת מגן" מנהלת פדווא מאבק חובק עולם לשחרורו, ואף הצליחה לגייס תמיכה של שניים מחתני פרס נובל לשלום (אדולפו פרז אסקיבל ודזמונד טוטו) במועמדותו לפרס. היא שומרת על קשר קבוע עם בעלה, ומאמרה שפורסם ערב כינוס ועידת פתח הוא, קרוב לוודאי, על דעתו ואולי אף פרי עטו.

קודם שניגשה לפירוט התנאים הזכירה פדווא כי פתח הייתה חלוצת המאבק המזוין הפלסטיני. המסר ברור: התנועה נותרה נאמנה למאבק המזוין, וכל מי ששכח את בכורתה ושם מבטחו בתנועות אחרות מהמר על הסוס הלא נכון. התנאי הראשון שמנתה להצלחת הוועידה הוא השתתפות של לא פחות מאלפיים חברים המייצגים את הגולה, מחנות הפליטים, בני הדור הצעיר, הנשים, האסירים (הכלואים והמשוחררים), האקדמאים, אנשי התקשורת, מנהיגי האיגודים המקצועיים ומנהיגי גדודי אל-אקצא. על מחצית מחברי הועידה להיות מתחת לגיל 40 משום שהם מהווים למעלה מ-70% מהאוכלוסייה, ו-20% לפחות חייבות להיות נשים.

נראה כי בני הזוג ברגותי מבינים היטב כי הלגיטימציה הפוליטית למנהיגות עוברת דרך שלושה פלחי אוכלוסייה: צעירים, נשים וחמושים. לכן הם מפגינים גישה של פלורליזם כלפי נשים וצעירים והכלה כלפי הזרוע הצבאית של התנועה ושל הפלגים האחרים מצד שני. מרואן ברגותי הביע את אמונתו בעבר כי התקדמותה של חברה מותנית בזכויות מלאות לאישה המעוגנות, לדבריו, בקוראן.

התנאי השני הוא גיבוש תוכנית מדינית חדשה לנוכח כישלון המו"מ עם ישראל, ומעבר מדפוס יחסים המבוסס על שיתוף פעולה ותיאום עם ישראל לדפוס יחסים המבוסס על מאבק והתנגדות. בעבר הבהיר ברגותי לפוליטיקאים ישראלים ולמנהיגות הפלסטינית כי הרשות הפלסטינית חייבת להיות מכשיר לשחרור לאומי ולא להכשרת הכיבוש, וכי פתח לא יכולה להרשות לעצמה לאבד את דימויה הלוחמני ברחוב הפלסטיני לטובת התנועות האסלאמיות. הוא אף טען כי האינתיפאדה השניה פרצה כדי להשיב לפלסטינים את כבודם העצמי וליצור איזון מול ישראל. הכיבוש, כך הסביר, היה חייב להפוך למיזם מפסיד מבחינה כלכלית, פוליטית, הסברתית, צבאית ומוסרית כדי לאלץ את ישראל לסיימו.

התנאי השלישי שהציגה פדווא ברגותי הוא גיבוש אסטרטגיה חדשה לסיום הפילוג ואיחוד העם הפלסטיני על כלל קיבוציו. לדבריה זהו תנאי הכרחי להפיכת מוסדות אש"ף (המועצה הלאומית) והרשות (בחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות) לגופי הנהגה אפקטיביים המסוגלים לכונן עם אחד, מולדת אחת וגורל אחד תחת ייצוג אחד. המסר ברור: המשך הפילוג הוא מתכון בטוח לחיסול הסיכוי להקמת מדינה עצמאית.

התנאי הרביעי הוא הבטחת אופייה הדמוקרטי המהפכני של פתח ושחרור האדם והאדמה מעוּלם של שלטון עצמי אוטוריטרי וקולוניאליזם ציוני. רשימת הדרישות הארוכה שהציגה ברגותי נועדה לעמת את אבו-מאזן ואנשיו עם הפגיעה המתמשכת בזכויות אדם, ולעוררם לשינוי לפני שיהיה מאוחר מדי. למעשה מבקשת ברגותי למנוע מצב שבו תנועת פתח תמשיך לשלם את מחיר ההשחתה השלטונית של הרשות הפלסטינית. היא אף דורשת לבוא חשבון עם כל מי שאחראי להשחתה הפוליטית, הביטחונית, המוסרית והכספית של התנועה.

התנאי החמישי הוא הבטחת אוירה הולמת לקיום דיאלוג פלורליסטי, דמוקרטי, רעיוני וטהור במסגרת הוועדות השונות בוועידה. ברגותי רומזת כי במציאות הלעומתית והאלימה השוררת ברחוב ובפוליטיקה הפלסטינית הוועידה נדונה לכשלון. לדבריה, סגולותיה של "ההנהגה החדשה" הנחוצה לעם הפלסטיני – מרואן ברגותי – הן נכונות להקרבה והתנגדות לכיבוש, בטחון עצמי ואמון בבני העם הפלסטיני וביכולתם לנצח את הקולוניאליזם הציוני, הנכחתה של תנועת פתח בזירה הערבית, ויכולת לאחד את בני העם הפלסטיני ולהיות שותפיו בסבל ובמאבק.

מכאן אפשר להבין כי ברגותי סבורה כי ההנהגה של הרשות הפלסטינית הייתה ונותרה ביורוקרטית, מושחתת ומנוכרת מבני עמה, ושיתוף הפעולה שלה עם ישראל השפיל והחליש אותה. עוד נראה כי ברגותי רומזת לכך שהנהגות החוץ של הפלגים האחרים בשטחים (חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזיתות) מצאו להן בית חם בקטר, טורקיה, איראן, סוריה, לבנון ומצרים וזכו לסיוע כספי וצבאי ולגיטימציה פוליטית, בעוד שתנועת פתח הפכה למחזרת על הפתחים.

נראה כי מאמרה של פדווא ברגותי הוא חוליה נוספת במאמצים שמשקיעים בני הזוג לקדם בחירות שתאפשרנה את שחרורו של מי שעשוי להיות נשיא פלסטין הבא. הם מבקשים לשכנע לא רק את הפלסטינים אלא גם את המנהיגים הערבים, הקהילה הבינלאומית וישראל כי הנשיא הפוטנציאלי הוא אדם נקי מבחינה מוסרית, קרוב לבני עמו, רוחש כבוד לדת וזוכה ללגיטימציה רבה יותר בקרב כל התנועות והפלגים בשטחים. זאת, בין היתר, משום שהוא נכון לקיים מו"מ לשלום מתוך כבוד וגבורה ולא מתוך כניעות ותבוסה.

"כאשר מנהיג הולך רק עם אופציה אחת, אין לישראלים שום סיבה לתת לו משהו. ניסינו בעבר מאבק ללא מו"מ ומו"מ ללא מאבק. הדרך היחידה היא לשלב ביניהם", הסביר ברגותי שוב ושוב בעבר. גם אהוד ברק סבר כי ברגותי דאג "להשתתף במעגל הדמים כדי שבעתיד יוכל להציג עצמו כמי שפעל למען השלום גם במלחמה, בעוד מנהיגים אחרים לא לכלכו את ידיהם". הוא ראה במעצרו של ברגותי במבצע "חומת מגן" משום השלמת מה שהיה חסר לו ברזומה: שיוך ישיר לטרור.

אולי עם שחרורו מהכלא יבקש ברגותי להשלים פרט נוסף שחסר ברזומה שלו: הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית. "חשתי שאני נמצא במרוץ נגד הזמן", כתב בספרו. "ילדינו גדלים ואנו צריכים להשיג להם חירות ועצמאות. אני חש שאבותיהם וסביהם נושאים באחריות גדולה לכך שלא הצליחו להשיג חירות, שיבה, עצמאות והקמת מדינה". פדווא ברגותי, רעייתו, משלימה עתה את דבריו ומדגישה: "רציונאליות מוגזמת עלולה להוביל לפחדנות, ואומץ לב מוגזם עלול להוביל לפזיזות". מה שדרוש, אם כן, הוא שילוב של אומץ לב ורציונליזם.

מאמרים נוספים