מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
צילום: לילך אסף
25.05.2016

הפוליטיקה הפלסטינית במבוי סתום

פעילים וארגונים פלסטינים מתמודדים עם המבוי הסתום בפוליטיקה הפלסטינית, ובין היתר דנים לעומק בסוגיה היהודית, ברעיונות מדיניים שאינם מבוססים על חלוקת הארץ ובחיים משותפים המושתתים על פיוס. התפתחות זו נפגשת עם יזמות דומות בישראל

גם הפוליטיקה הפלסטינית מצויה בשפל לא פחות מהפוליטיקה הישראלית. אליטות שהנהיגו את הסוגיה הפלסטינית ועיצבו אותה ואת התודעה הלאומית מודרות ומאבדות אט אט את מעמדן. בשנים האחרונות, ובהוראתו של אבו מאזן, הוחלפו מאות מהאנשים בעמדות מפתח במוסדות השונים של הרשות הפלסטינית, של אש"ף ושל פתח. גם בארגוני האופוזיציה היו חילופי דורות, דלדול שורות ודעיכה, וגם חמאס, השולטת ביד רמה ברצועת עזה, לא מצליחה להפיח חיים בשאלה הפלסטינית.

אחת הסיבות לכך היא הפוליטיקה הישראלית שהצליחה לתמרן את הפלסטינים למצב של קיפאון. הממשלות בישראל – לא רק זו של נתניהו – הביאו את הבחירה הפלסטינית במו"מ אל דרך ללא מוצא בכך שהעמיקו את הכיבוש. הפלסטינים, מצדם, לא השכילו להכין חלופות לכשלון המו"מ. הם המתינו להקמתן של ממשלות נוחות יותר בישראל – שלא קמו וספק אם יקומו בעתיד הנראה לעין – ועדיין מהמרים על הפוליטיקה הישראלית ועל החלפת השלטון בישראל.

הדינמיקה הפלסטינית הפנימית היא סיבה נוספת לשפל. ריב ומדון מתמיד בין הארגונים השונים ובתוכם החליש את יכולתם להוביל, והגרסה הפלסטינית של האסלאם הפוליטי ירדה מגדולתה ונקלעה למבוי סתום מול ישראל, בעולם הערבי ובחברה הפלסטינית פנימה. ההתחפרות של חמאס בעזה והמיליטריזציה של החברה הפלסטינית לא הביאו להסרת המצור על עזה ובוודאי שלא שחררו את פלסטין כולה.

החלל הרעיוני והתרבותי במרחב הערבי העמיק את השפל הפלסטיני עוד יותר, ועמעם את זוהרה של השאלה הפלסטינית כמצפן לאומי ערבי. עם פרוץ המהפכות הערביות גנבו האירועים במרחב את ההצגה; ההפצצות הישראליות בעזה מחווירות ואף זניחות בהשוואה להיקף ההרג וההרס בסוריה, ומדינות שלמות כמו סוריה, תימן ולוב מתפרקות ועומדות במוקד תשומת הלב הערבית והעולמית. במילים אחרות, מרכז הכובד של ה"אומה הערבית" נדד מחוץ לפלסטין אל המרחב הערבי, והסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי פינה את מקומו לסכסוך אימתני בין סונים לשיעים ולסכסוכים פנימיים עקובים מדם.

במרחב הערבי מתרבים החוגים הרואים בסוגיה הפלסטינית קולב שעליו תלו המשטרים הרודנים את פרקטיקות הדיכוי שלהם. חוגים אלה אינם מפקפקים בצדקת השאלה הפלסטינית אלא פשוט עייפו ממנה, וחוגים פלסטינים מבינים היטב את הדינמיקה הזו.

כשלונה של הפוליטיקה הישראלית בהצעת פתרון בר-קיימא לשאלה הפלסטינית, ושלל המשברים שמהם סובלת הפוליטיקה הפלסטינית, יכולים להוביל להסלמה לא מתוכננת (ומבחינת הפלסטינים לא רצויה) מהצד הפלסטיני. גם בחמאס לא ששים לקרב, אם כי שם לפחות מאמינים כי הצליחו לבסס מאזן הרתעה מול ישראל.

עם זאת, המשבר יכול לדרבן חוגים בשני הצדדים לחפש מוצא מהסבך. בצד הפלסטיני, למשל, חוגים רחבים מכל הזרמים שוקדים, בסיוע של אנשי רוח ואקדמיה וארגוני חברה אזרחית, על אסטרטגיה המבקשת לנצל את המשבר הפנימי כדי לאזרח את השאלה הפלסטינית ולבנאם אותה. אלה לוחצים על אבו מאזן, למשל, להשלים בנחישות ובמהירות את המהלך המדיני באו"ם. בראייתם מדובר בנטילת היזמה לידיים ובהמרת הפוליטיקה הקורבנית במעשים והישגים בשטח, שיפצו את העם הפלסטיני על עשורים של סבל.

חוגים אלה דנים לעומק ובאומץ גם בסוגיה היהודית, ברעיונות מדיניים שאינם מבוססים על חלוקה לשתי מדינות ובחיים משותפים המושתתים על פיוס. מדובר בהתפתחות מעניינת ומשמעותית, והיא עשויה לפגוש יזמות ישראליות דומות באמצע הדרך.

מאמרים נוספים