מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
צילום: לילך אסף
16.11.2016

ייקוב ההר את הסטטוס-קוו

ספרו החדש של פרופ' יצחק רייטר על מאבקי השליטה בהר הבית הוא מחקר מאוזן ומעמיק על תהליכים המתרחשים בצד היהודי ובצד הערבי. קריאתו לשוב אל הסטטוס-קוו היא הגיונית, אולם מתחת לפני השטח כבר רוחשת הלבה המאכלת את הסדרי העבר

המאבק היהודי-מוסלמי בהר הבית/אל-אקצא הוא המדרון החלקלק עליו אנו גולשים פעם אחר פעם משקט מתוח לאלימות. על רקע המתיחות סביב ההר בשנים האחרונות וגל האלימות שבא בעקבותיה נדרשים כל הצדדים למעמדו של הסטטוס-קוו בהר המקודש. הפלסטינים, הירדנים והקהילה הבין-לאומית חוששים משחיקתו; ישראל מצהירה שתשמרו; ושוחרי המקדש ותומכיהם הפוליטיקאים פועלים לשנותו.

למרות זאת, אף צד אינו יודע לומר מהו בדיוק אותו "סטטוס קוו" ומה כוללת אותה סדרת הבנות שבעל-פה שעליה הוא מתבסס. כפי שמעידה הכותרת הפרדוקסלית של ספרו החדש של פרופ' יצחק רייטר, "סטטוס קוו בתהליכי שינוי: מאבקי שליטה בהר הבית" (הוצאת מכון ירושלים למחקרי מדיניות, 2016), הסטטוס קוו בהר משתנה כל הזמן.

כבר בשנת 1852 נעשה שימוש במונח "סטטוס קוו" ביחס למקומות הקדושים (לנצרות) בארץ הקודש, בצו מאת הסולטאן העות'מאני עבד אלמג'יד הראשון. הניסיון העות'מאני להסדיר את יחסי הכוחות בין העדות הנוצריות השונות במקומות הקדושים היה אחד הגורמים לפרוץ מלחמת קרים, שהותירה חותם עמוק על האימפריה העות'מאנית ועל יחסיה עם המערב. כבר מראשיתו, אם כן, השפיע העיסוק בסטטוס קוו במקומות הקדושים על היחסים האזוריים והבין-לאומיים של הישות הפוליטית ששלטה בירושלים.

ספרו של רייטר מלמד כי "הסטטוס קוו" בהר נתון לפרשנויות שונות. בתקופה שבין 1967 לבין 2015 חלו תמורות משמעותיות בסטטוס קוו. עד 1996 נהגה בשטח המדיניות שעיצב משה דיין לאחר מלחמת ששת הימים, שעיקרה השבת סמכות הניהול בהר למועצה המוסלמית העליונה, הסדרת זכויות הביקור באתר ואיסור על יהודים להתפלל במקום. בהקשר היסטורי זה משתמש רייטר לא במונח "סטטוס קוו" אלא ב"מודוס ויוונדי" יהודי-מוסלמי, המתאר "הסדר זמני ובלתי-רשמי שנועד להבטיח מהלך חיים תקין", תוך גיבוש מנגנון שיאפשר קיום הבנות, צמצום עימותים וטיפול במשברים. המודוס ויוונדי שאפיין את היחסים סביב הר הבית/אל-אקצא קרס שלוש שנים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, ולאחר עלייתו של נתניהו לשלטון ופרוץ אירועי מנהרת הכותל ב-1996.

בשנת 2000 פרצה בהר "אינתיפאדת אל-אקצא". הווקף, שהיה אז תחת שליטת הרשות הפלסטינית, מנע ביקורים של לא-מוסלמים באתר, והמציאות בהר המקודש השתנתה לחלוטין פעם נוספת. בשנת 2003 פתחה ישראל את האתר מחדש, בכוח ובאופן חד-צדדי, לביקורים של לא-מוסלמים, וסללה את הדרך להתפרצות ב-2014, עם התגברות עלייתם להר של יהודים "שוחרי המקדש" ונוכחותם של פוליטיקאים ואנשי ציבור בקרבם. כאשר מנתח רייטר את הבנות נתניהו-עבדאללה מאוקטובר 2015, אשר הביאו לירידה באלימות, הוא מותח ביקורת על העמימות הטמונה במונח סטטוס קוו. כשאומרים "להשיב את הסטטוס קוו על כנו", הוא מסביר, כל שחקן בזירה רואה משהו אחר לנגד עיניו. למעשה, אין דבר כזה "הסטטוס קוו בהר הבית".

בניגוד לנדב שרגאי, שתאר את שחיקת הסטטוס קוו בהר כתנועה חד-מימדית שבה תמיד היהודים "מפסידים" והמוסלמים "מרוויחים", רייטר מציג את התהליך כתוצר פעולתם של שני הצדדים. יתרה מזאת, הוא מרחיק ראות אל מעבר לשינויים האדמיניסטרטיביים בניהול ההר, ובוחן תמורות תרבותיות ותיאולוגיות שהתחוללו הן בחברה הישראלית הן בחברה הפלסטינית, כמו גם את השינוי שחל ביחסו של כל צד לאחר ולזיקתו להר. כחוקר מנוסה, השולט היטב בשפה הערבית ובקיא בחקר האסלאם ובפוליטיקה האזורית, רייטר מציע מחקר מאוזן ומעמיק. התייחסותו לתהליכים המתרחשים בקרב שני הצדדים ובחינת היחסים ביניהם באופן רב-מימדי מהווה תרומה חשובה להבנת השינויים במרחב ההר.

בספר ישנה קריאה ברורה לשוב אל הסטטוס קוו של השנים 1996-1967, להגביל ביקורים של שוחרי המקדש באתר ולאסור באופן גורף את עלייתם של פוליטיקאים להר. לדידו של רייטר, הסטטוס קוו, עמום ככל שיהיה, הוא הכלי המתאים במצב הנוכחי לניהול הסכסוך ולהפחתת המתחים באתר המקודש.

יחד עם זאת, הסטטוס קוו משקף את המציאות שבה נוצר לפני יובל שנים, ואינו מביא בחשבון את השינויים הגיאופוליטיים, הדתיים והתרבותיים שהתחוללו באזור מאז. מאחר שהאתר המקודש משמש כזירת התגוששות בין זהויות מתפתחות, השאלה המתבקשת היא עד מתי יוכל הסדר בן חמישים שנה לעצור את ההיסטוריה מלכת.


עריכה: ד"ר לילך אסף

מאמרים נוספים