מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
כוח של עז א-דין אל-קסאם בעזה
13.02.2017

ישראל זקוקה לשלטון חמאס בעזה

בין ישראל לבין שלטון חמאס בעזה שוררת מערכת יחסים מורכבת, שבה כל צד זקוק לשני לשם השגת יעדיו האסטרטגיים. ישראל לא כותשת את חמאס משום שהיא זקוקה לו לטובת ניהול הרצועה והדיפת הלחצים לחידוש המו"מ לשלום

בלתי אפשרי להבין את המתחולל ברצועת עזה מבלי להבין את הפרדוקס הבא: יחסי ישראל חמאס נדמים כ"משחק סכום אפס", אולם בין שני הצדדים מתקיים גם שיתוף פעולה.

למעלה מעשור מתנהלת בין ישראל לבין חמאס מערכת יחסים של עימות שזור בהשלמה. מנקודת הראות של ישראל נוכחותה של חמאס ברצועת עזה אינה רק בבחינת אילוץ, אלא יתרון אסטרטגי משמעותי. זאת משום שיותר משני מיליון התושבים ברצועה חיים תחת מסגרת שלטונית מסודרת המשחררת את ישראל מנוכחות קבועה בעזה ומדאגה לשלומה של האוכלוסייה האזרחית. כל זאת, מבלי שישראל מאבדת לחלוטין את השליטה על המתחולל ברצועה בפרמטרים של ביטחון, כלכלה ושליטה בגבולות.

לצד זאת, שלטון חמאס ברצועה, שפיצל את המערכת הפלסטינית לשתי ישויות גיאו-פוליטיות, מאפשר לישראל להדוף את הלחצים להסדרה מדינית בטענה כי המערכת הפלסטינית מפורדת, ולא ניתן להשיג הסכם מדיני מרחיק לכת כאשר שחקן מרכזי בצד הנגדי אינו מקבל את כללי המשחק ושולל את עצם זכותה של ישראל להתקיים.

מנקודת הראות של חמאס, נוכחותה של ישראל במרחב מאפשרת לה לשמר את זהותה היסודית כתנועת ההתנגדות הבלעדית במערכת הפלסטינית כולה. היא ממצבת אותה כחלופה רעיונית ושלטונית לתנועת פתח, שלא זו בלבד שעברה תהליך של סיאוב והשחתה שהובילו לסילוקה מהרצועה, אלא שבשנים האחרונות היא מקיימת שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם ישראל בגדה המערבית ומנציחה בפועל את הכיבוש הישראלי.

העשור האחרון עיצב את מערכת היחסים המורכבת הזו בין חמאס לבין ישראל. מחד, יש בה מימד של השלמה הדדית והכרה עמוקה ביתרונות שמקנה כל צד לקידום יעדיו האסטרטגיים של הצד השני. מאידך, יש בה הבנה הדדית שהתנאי המרכזי להבטחת יעדים אלה כרוך בעצם שימור הקונפליקט בין שני הצדדים, וחשוב מכך – בניהולו באופן שלא ייצור את התנאים לשינוי עמוק של המציאות. במילים אחרות, באופן שיבטיח את המשך נוכחותה של חמאס כתנועת השלטון ברצועת עזה.

זו הסיבה המרכזית שבגינה כל המערכות הצבאיות שניהלו חמאס וישראל בעשור האחרון, הן בתקופת ממשלת המרכז של אולמרט הן בתקופת ממשלות הימין של נתניהו, הסתיימו כמעט באותה נקודה אסטרטגית שבה החלו: מעין תוצאת "תיקו", מבלי שישראל משתלטת על הרצועה ומרסקת את המערך המוסדי, הביורוקרטי והצבאי של שלטון חמאס ברצועה.

"צוק איתן" בקיץ 2014 המחיש את העניין. ישראל נמנעה מהכרעה אסטרטגית ברצועה, והעדיפה לרכז את המאמץ המבצעי בחשיפת מנהרות הלחימה של חמאס והשמדתן. זאת משום שחששה כי מיטוט שלטון חמאס יוביל לשתי חלופות גרועות מבחינתה: כיבוש מחדש של הרצועה וקבלת האחריות על הנעשה בה, או המרת שלטון חמאס בשלטון פתח, שהייתה עלולה להוביל להתלכדות הפוליטיקה הפלסטינית מחדש בשליטת פתח, וכפועל יוצא מכך חידוש הלחצים בעניין המשא ומתן המדיני.

הצורך לנהל את הקונפליקט באופן המשמר את התנאים האסטרטגיים של המערכת הישראלית-פלסטינית ברצועת עזה הוא הסיבה המרכזית לקיומם של סבבי לחימה מוגבלים בזמן ולהתשה ההדדית של האזרחים בשני הצדדים. גודל ההתשה, ועומק המעורבות של מתווכים אזוריים ובינלאומיים, הם הפרמטרים הבלעדיים שמשפיעים על עיתוי סיומם של סבבי הלחימה, ולא השגת יעדים אסטרטגיים ומבצעיים.

איומו של שר הבטחון ליברמן כי במערכה הבאה מול חמאס צה"ל יהיה תכליתי ואגרסיבי יותר מבעבר מעיד כי השר מבין את המחיר הכרוך בניהול סוג כזה של קונפליקט, שאין בו מנצח ומנוצח. אולם, בהיעדר רצון למחוץ את חמאס באופן שיביא לכיבוש הרצועה ולחידוש הנוכחות הישראלית בה, גורלה של המערכה הצבאית הבאה בין ישראל לבין חמאס יהיה כגורל קודמותיה: תיקו אסטרטגי במחיר של סבל אנושי מתמשך בישראל וברצועת עזה.    

מאמרים נוספים