מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
31.08.2014

מגבלות הכוח וההיאחזות הנואשת בו

"צוק איתן" חשף את מה שהפלסטינים מסוגלים (ובמיוחד מה אינם מסוגלים) לעשות מבחינה צבאית, ומה המחיר שישראל מוכנה (ובמיוחד אינה מוכנה) לשלם עבור הישג צבאי. זה אמור היה להוביל לדיפלומטיה, אולם האם יכול ההגיון לגבור על השנאה?
מבצע "צוק איתן" נכנס למערכה השנייה – המאבק על התודעה והדימויים. כל אחד משני הצדדים מצהיר על ניצחון, עיתונאים מחלקים ציונים על הומאניות ועל היעדרה, וארגוני זכויות אדם מתווכחים בשאלת זהותם של ההרוגים – לוחמים או חפים מפשע ("בלתי מעורבים", בשפה מכובסת יותר). למאבק התודעתי יש חשיבות רבה, אך לפני שגולשים לתוכו כדאי להעריך מה קרה במלחמה עצמה.
 
בקיצור נמרץ ניתן לומר ששני הצדדים גילו במלחמה כי כוחם מוגבל וכי אין ביכולתם להגשים את פנטזיות הכוח שכל אחד מהם טיפח בשנים האחרונות.
 
בראיון שנערך לפני כעשור עם ראא'ד עטאר, האיש שעמד מאחורי מפעל המנהרות של החמאס, הוא תאר מפגש של אנשי חמאס שהתכנסו במטרה למצוא "נשק חדש" נגד ישראל. במפגש זה הוחלט לחפור מנהרות התקפיות. במהלך "צוק איתן" הסתבר שהמנהרות אכן מטילות אימה על האוכלוסייה בישראל, אלא שנזקן הצבאי מצומצם למדי. במילים אחרות, מיליוני שעות עבודה, משאבים כלכליים עצומים, הרוגים בתאונות עבודה – כל אלה הובילו לקומץ פעולות מוגבלות, שרובן סוכלו באמצעות מערך של תצפיות. מסתבר שהמנהרות אינן מסוגלות להעניק לחמאס את הפיגועים ה"איכותיים" שהוא שואף אליהם, וספק אם בעתיד הן יובילו להישגים של ממש. "צוק איתן" חשף את חוסר התועלת במנהרות ההתקפיות, והחלום על הרבה "גלעד שליטים" נמוג לעת עתה.
 
האמצעי ההתקפי הנוסף שחמאס תלה בו תקוות רבות היה השימוש בטילים ארוכי טווח. אולם הסתבר שאף על פי שהשימוש בטילים במהלך "צוק איתן" הצליח להכניס יותר ממחצית מדינת ישראל למקלטים, הטילים עצמם לא הצליחו לגרום נזק גדול או אפילו להבהיל את האוכלוסייה. גם אמצעי זה התגלה כלא-אפקטיבי, ותקוותיהם של מנהיגי חמאס לשתק את מדינת ישראל במהלך ימי הלוחמה נגוזו. נותרה היכולת לשתק את "רצועת הפצמ"רים" סביב עזה – הישג מוגבל למדי, כאשר משווים אותו לשאיפותיהם של אנשי הזרוע הצבאית של חמאס.
 
טנקים ישראלים בעוטף עזה (צילום מסך: יוטיוב)
 
"צוק איתן" הוכיח שאנשי הזרוע הצבאית לא הצליחו לפתח אמצעים צבאיים היכולים לפגוע בישראל או להביא הישגים מדיניים. הם בהחלט מסוגלים להפריע למנוחת השכנים ואף לגבות מדי פעם מחיר בחיי אדם, אך הם קיוו להרבה יותר. לאור השקעותיהם וציפיותיהם, במלחמה זו הם נחלו אכזבה קשה.
 
חמאס גילה אפוא בדרך הקשה את קוצר ידה של זרועו הצבאית, ואילו ישראל גילתה (שוב) שאינה מוכנה לשלם את המחיר הנדרש עבור ההישג הזמני של חיסול צמרת הארגון. לישראל יש ככל הנראה אמצעים לחסל את תשתיות חמאס ולהרוג את מנהיגיו, אולם המחיר שהיא תשלם על כך בחיי חייליה, בפגיעה בכלכלתה ובשיבוש יחסיה הבין-לאומיים הופך את האופציה הזאת בלתי סבירה. הצמרת הביטחונית של ישראל הציגה עמדות ברוח זו בפני אנשי הדרג המדיני, ואלה, אף על פי שבנו קריירות פוליטיות על דימוי ניצי, אימצו מדיניות מתונה.
 
גם אם ישראל תצליח לחסל את המנהיגות הנוכחית של חמאס, היא אינה מסוגלת לחסל את מנהיגי העתיד, משום שמנהיגות חלופית תצמח ביום שבו ייצא צה"ל מעזה, ותוך שנים ספורות היא אף תוביל מאבק אלים נגד ישראל. דומה שהבנה זו הניעה את נתניהו ויעלון לחפש הסדר ולא עימות. ההחלטה שקיבלו הייתה בוגרת ואחראית, אך בו בזמן היא חשפה את מגבלות הכוח של ישראל. בעודם מסרבים לממש את פנטזיות הכוח הילדותיות של בנט וליברמן, נתניהו ויעלון גילו לעולם שהם אינם מוכנים לשלם כל מחיר כדי למגר את חמאס.
 
חמאס וישראל חסומים, כל אחד מסיבותיו-הוא: כוח לא ישיג את המטרות הקיומיות של כל אחד מהם. דיפלומטיה עשויה להיות הפתרון, אולם כרגע זו תובנה חסרת כל ערך, משום ששני הצדדים אינם מוכנים מבחינה רגשית לפנות להידברות ולהתמודדות עם הויתורים הכרוכים בפשרות הנלוות למשא ומתן. בקצרה, גם חמאס וגם ישראל מבינים את מגבלות הכוח, אך הם עדיין רחוקים מאוד מדיפלומטיה. חוסר האמון והשנאה ההדדיים מונעים משני הצדדים לקחת את הסיכונים המינימאליים הנדרשים כדי לצעוד במסלול הדיפלומטי.
 
כך תלוי גורלם של שני העמים במתח הפנימי שבין ניתוח רציונאלי להתנהלות אמוציונאלית. ושוב, כמו בפעמים רבות כל כך בעבר, כנראה שהאמוציות יגברו על השכל.
מאמרים נוספים