מאמרים


תגיות
ניתוח ופרשנות
העיר חתא בפריפריה של דובאי (צילום: מורן זגה)
20.02.2017

מי (לא) מפחד מהמאזן הדמוגרפי?

בישראל, באירופה ולאחרונה אף בארצות הברית גובר החשש מה"איום הדמוגרפי" בדמות המהגרים. אולם במדינות שונות במפרץ הערבי, שרוב אוכלוסייתן מורכבת מתושבים זרים, רואים בכך הפריה למרקם התרבותי המקומי

במהלך בניית הגדר בין ישראל לירדן, שהחלה ב- 2015, ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו במקום והצהיר כי "ישראל היא מדינה קטנה מאוד. אין לנו עומק, לא גיאוגרפי ולא דמוגרפי, ואנו חייבים לשלוט בגבולותינו". במציאות הישראלית, ברי כי הדמוגרפיה איננה משמשת כלי בידי הגאוגרפים בלבד לחקר גודל והרכב האוכלוסייה, אלא היא גם כלי בידי גורמים שונים לעורר ולעצב רגשות, בעיקר לאומיים. החברה הישראלית מוצפת בפרסומים על שיעורי האוכלוסייה והילודה במגזרים השונים, ובמושגים טעונים כגון מאזן דמוגרפי, איום דמוגרפי, הגירה ופליטים, צפיפות אוכלוסין וריבוי טבעי.

החשש מפני שינוי ״המאזן הדמוגרפי״ הוא אחד הטיעונים העיקריים לעמדתה של ישראל בשאלת ההסדר עם הפלסטינים ולא מעט הצעות לשרטוט הגבול מחדש בין שתי הישויות הפוליטיות מתבססות עליו. העלייה במספר המהגרים לישראל במהלך העשור האחרון עוררה אף היא דיון נרחב וטעון על החשש לאבד את היתרון הדמוגרפי היחסי לו זוכים יהודים במדינת ישראל כיום. טיעון זה מוצג כשיקול מרכזי בבניית הגדרות בין ישראל לשכנותיה, ירדן ומצרים. אולם גבול ישראל-מצרים, שנחשב לאחד הוותיקים ביותר באזור (הוא שורטט בשנת 1906 בין האימפריה העות'מאנית והאימפריה הבריטית, ונותר בתוואי זה עד היום), ידע לא מעט סכסוכים אלימים ובכל זאת עד שנת 2013 היה ברובו ללא גדר. כעת, כך נראה, האיום הדמוגרפי הוא טיעון מנצח בהכשרת פרויקטים כגון אלו.

גם באירופה ובמדינות שונות במזרח התיכון עולה הסוגיה הדמוגרפית על סדר היום הציבורי, נוכח גלי ההגירה האחרונים. הציבור כבר מורגל לשמוע מושגים כמו "מכסות מהגרים" ולצפות בתקשורת בגרפים ובדיאגרמות המחלקות את המהגרים לקטגוריות שונות על פי דת, לאום, יבשת ועוד. המתח שמייצר הנושא ברחבי המדינות הקולטות ברורים למדי אף אם לא קיים ״איום דמוגרפי״ ממשי. כך, מחאות רבות מתייחסות אל השינוי הדמוגרפי כ"איום תרבותי" ובשיח הציבורי כבר מוצגים נתוני פשיעה ושינויים באורח החיים במקומות שבהם מתגוררים המהגרים.

לאור זאת, סיפורן של קטר ואיחוד האמירויות הערביות, ששיעור אזרחי הלאום שלהן אינו עולה על 16% מכלל תושביהן, מעניין במיוחד. ככלל, זרים השוהים בקטר, באמירויות ובמדינות מפרץ נוספות שלא למטרות תיירות מחויבים באשרת עבודה או לימודים. לכל אחד מהם יש פטרון מקומי (בן/בת הלאום) האחראי על הבאתו, העסקתו וגירושו במידת הצורך. פירושו של דבר הוא כי אין במדינות הללו תושבים חסרי תעסוקה וכי מהגרים נתונים לשליטתם המלאה של פטרוניהם המקומיים – מצב שמוביל לא אחת לפגיעה בזכויותיהם. מעניינת השאלה מהן התפישות שהתפתחו בחברות אלו ביחס להרכב הדמוגרפי המייחד אותן.

מספרם הגדול של תושבי החוץ משפיע באופן ניכר על החיים והתרבות בקטר ובאיחוד האמירויות. התייר הממוצע יוכל להבחין בנקל בין אזורי המחייה של תושבי חוץ לבין אלו של המקומיים; הבדלים בסגנון הבנייה, תנאי המחיה, סגנון הלבוש ואף בעצם נוכחות האנשים ברחובות. אחת מההשפעות התרבותיות הבולטות של מגוון המוצאים מתבטאת בשלל השפות המדוברות, ובצורך ליצור שפת תקשורת אחת באנגלית.

היחס החריג בין גודל האוכלוסייה המקומית לגודל האוכלוסייה הזרה מאתגר לכאורה את זהותם התרבותית של המקומיים, אולם שיחות שקיימתי עם מקומיים וזרים בביקוריי במדינות הללו העלו תשובות מורכבות. התחוור לי כי ההפרדה בין המקומיים לתושבי החוץ אינה ניכרת בהכרח במרחב הפיזי, שהרי כולם נפגשים במסגדים, בקניונים ובעמדות השירות השונות. הבידול בין הקבוצות מיוצר במקום זאת במישור התודעתי. המעמד הגבוה של בני הלאום, הקטרים והאמירתים, מבחין אותם מזולתם. הם מייחסים תכונות כמו הכנסת אורחים ונדיבות למוצאם המשותף, ולבושם המסורתי ומנהגיהם הייחודיים מקנים עבורם תחושת סולידריות קהילתית.

הגבולות החברתיים הברורים מעניקים למקומיים תחושת נוחה של שמירה על מרחב הזהות שלהם. לכך יש להוסיף כמובן את המנגנונים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים המבטיחים את ההגמוניה שלהם בניהול המערכות השונות. המקומיים עוסקים במשרות מיוחסות במגזר הממשלתי ובתחומי היזמות העסקית ונמצאים בצמתים החשובים של ניהול המדינה. מעבר לכך, המשטר המלוכני מייתר ממילא את שיח הזכויות והייצוג. הזרים מגיעים למדינות הללו בכוונה ברורה לעבוד או ללמוד בהן. הם מבינים היטב את הסטטוס-קוו ואינם מעלים סוגיות פוליטיות.

איחוד האמירויות הערביות, באופן בולט יותר משכנותיה, מאמצת מוטיבים רב-תרבותיים. אחד הפסטיבלים הנחשבים והמושקעים שמתקיימים בה הוא פסטיבל "הכפר הגלובלי", המציג את המגוון העשיר של התרבויות במדינה ובעולם. המדינה מתאפיינת בפתיחות תיירותית, בחופש דת (ברחבי המדינה פזורות עשרות כנסיות) ואף בגישה ליברלית בבתי הספר המעורבים. אולם האמירתים גם נהנים באופן פעיל מהעושר התרבותי אליו הם נחשפים במגרשם הביתי. הם אימצו טעמים תרבותיים מגוונים ממדינות המוצא של המהגרים החיים במדינה: קולנוע הודי, מאכלים אסייתיים ולבנטיניים, תחביבי ספורט כגון הקריקט, שהפך לספורט פופולרי במדינה, ומתעניינים באקטואליה המגיעה ממדינות המוצא של תושבי החוץ.

בתשובה לשאלותיי על חייהם כמיעוט דמוגרפי ועל העדר תחושת האיום על תרבותם וזהותם המסורתית, אמירתים נטו להשיב כי הסולידריות ביניהם כה עמוקה עד שאינה מושפעת מגורמים חיצוניים, וודאי שלא ממספר הזרים החיים לצדם. נראה כי הם אף מתגאים בעובדה שדובאי ניצבת בראש הדירוג העולמי עם מגוון הלאומים החיים בה. על אף שעמדותיהם בנושא מורכבות, ניכרת מגמה כללית של סובלנות תרבותית תוך שמירה על סולידריות קהילתית מקומית חזקה. המושגים הנוגעים ל״מאזן דמוגרפי״ ולאיום תרבותי שונים לחלוטין בחלק זה של העולם, כך נראה.

עריכה: ד"ר לילך אסף

מאמרים נוספים