מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
המנהיג העליון נושא דרשה (דף הפייסבוק של ח'אמנהאי)
23.03.2016

עיון מחודש במאזן הכוחות הפנימי באיראן

המאבק הפוליטי העיקרי באיראן כבר אינו מתנהל בין רפורמיסטים לשמרנים אלא בין ימין מהפכני אידיאולוגי, החושש מפני שינויים ונחוש לבלום אותם, לבין מרכז פרגמטי המוכן לשינוי מוגבל והדרגתי במסגרת כללי המשחק המותרים על ידי המשטר

תוצאות הבחירות למג'לס ולמועצת המומחים באיראן עוררו מחדש את השיח במערב בנוגע למאזן הכוחות הפוליטי ברפובליקה האסלאמית. ההישגים שרשמו לעצמם תומכי הנשיא רוחאני בבחירות למג'לס – ובמידה פחותה בבחירות למועצת המומחים – העלו שוב את השאלה האם פניה של איראן לשינוי. בויכוח בין פרשנים, שהושפע לעיתים מהשקפותיהם הפוליטיות, היו שטענו כי תוצאות הבחירות מבטאות חיזוק משמעותי בכוחם של הרפורמיסטים והמתונים ומעידות כי פניה של איראן להתמתנות מבית ומחוץ. אחרים גרסו כי פסילת רוב המועמדים הרפורמיסטים על-ידי מועצת שומרי החוקה הותירה למעשה את הזירה הפוליטית בידי שמרנים ורדיקלים וכי ריכוז העוצמה הפוליטית בידי המנהיג העליון ומנגנוני הדיכוי, ובראשם משמרות המהפכה, מנטרל כל אפשרות לשינוי באיראן.

מאבקי הכוחות הפנימיים, אשר מאפיינים את הפוליטיקה האיראנית מאז המהפכה האסלאמית (1979), הגיעו לשיאם במהומות שפרצו בהנהגת האופוזיציה הרפורמיסטית בעקבות הבחירות לנשיאות בקיץ 2009. מאז בחירתו של חסן רוחאני לנשיאות בקיץ 2013 מתנהל מאבק פנימי קשה בין ממשלו של הנשיא ליריביו בימין השמרני. בין אם יש במערכת הבחירות האחרונה משום בשורה לשינוי בין אם לאו, היא מייצרת הזדמנות לעיון מחודש ביחסי הכוחות באיראן.

התמורות במערכת הפוליטית האיראנית

המערכת הפוליטית האיראנית מתאפיינת בעשור האחרון בסמכותנות גוברת של המשטר, המצמצם את גבולות הקונצנזוס הפוליטי ודוחק החוצה כל גורם פוליטי ורעיוני מתחרה. הרפובליקה האסלאמית מעולם לא היתה דמוקרטיה, אך המשטר האיראני התיימר לשלב בין מרכיב אסלאמי המבטא את ריבונות האל למרכיב דמוקרטי-רפובליקני המבטא את ריבונות העם.

שורת הניצחונות שבהם זכו הרפורמיסטים החל בסוף שנות התשעים נתפסה על-ידי הממסד השמרני כאיום חמור על ערכי המהפכה ואף על עצם יציבות המשטר. נצחונו של מוחמד ח'אתמי בבחירות לנשיאות בשנת 1997, הישגיהם של הרפורמיסטים בבחירות למועצות המקומיות בשנת 1999 והשתלטותם על המג'לס בבחירות 2000 הובילו למתקפת נגד מצד השמרנים. אלה החלו לנטרל את כוחם של הרפורמיסטים הן באמצעים חוקיים, בעיקר באמצעות מועצת שומרי החוקה (המוסמכת לפסול חוקים שנחקקו על-ידי המג'לס ולסנן מועמדים בבחירות), הן באמצעות דיכוי פוליטי ואזרחי.

מאמצי הדיכוי הגיעו לשיאם בעקבות מהומות 2009. אלה הובילו להוקעתם של מנהיגי האופוזיציה, שהשתייכו בעבר לאליטה הפוליטית האיראנית, כבוגדים וכמסיתים. המפלגות הרפורמיסטיות נאסרו, פעילים רפורמיסטים בולטים נעצרו או נאלצו לגלות מאיראן וכמעט כל כלי התקשורת המזוהים עם האופוזיציה הרפורמיסטית נסגרו. בכך לא תם תהליך הדרתם הפוליטית של יריביו הפוליטיים של המשטר. במרץ 2011 הועבר הנשיא לשעבר ואחד הפוליטיקאים רבי ההשפעה באיראן, עלי-אכבר האשמי רפסנג'אני, מתפקידו כיו"ר מועצת המומחים, לאחר שהוקע כמשתף פעולה עם מנהיגי הרפורמיסטים. לאחר שהושלם דיכויים של הרפורמיסטים הפנה המשטר את מאמציו נגד יריביו בימין הפוליטי, תומכיו של הנשיא לשעבר, מחמוד אחמדינז'אד. אלה הוגדרו על-ידי הממסד הדתי-שמרני כ"זרם סוטה" בשל עמדותיהם המתריסות כנגד אנשי הדת ותפיסת "שלטון חכם ההלכה".

תהליך זה הביא להצרת האליטה הפוליטית השלטת באיראן. המשטר דיכא כל מוקד כוח פוליטי ורעיוני חלופי והותיר למעשה את המערכת הפוליטית בשליטה מוחלטת של אגפים שונים במחנה השמרני: מרדיקלים ועד שמרנים מתונים. אלא שתהליך זה עורר הן בקרב הרפורמיסטים הן בקרב השמרנים בחינה מחודשת של תפיסותיהם ואסטרטגיות הפעולה שלהם, וזו הביאה לתמורות משמעותיות בשני המחנות הפוליטיים היריבים.

"התמרכזות" המפה הפוליטית באיראן

מצוקותיהם הכלכליות והחברתיות של אזרחי איראן, הפער המתרחב בין מוסדות המשטר והממסד הדתי לבין הציבור, ובעיקר הדור הצעיר, ושחיקת מעמדם של אנשי הדת לא נעלמו מעיני המשטר וחייבו חשיבה מחודשת בקרב השמרנים. הכרתם בציפיה הציבורית לשינוי ובצורך לספק מענה למצוקות האזרחים גברה. בעוד שחלקים במחנה השמרני המשיכו לאחוז בתפיסות מהפכניות ונותרו נחושים לבלום כל אפשרות לשינוי, שמרנים אחרים אימצו למעשה עמדות שהיו בעבר נחלתם של הרפורמיסטים בלבד.

גורמים במחנה השמרני, דוגמת הנשיא רוחאני, הכירו בצורך להתאים את האידיאולוגיה המהפכנית לתנאי הזמן ולמציאות העכשווית. אף כי נותרו מחויבים לדרכה של המהפכה האסלאמית ולשיטה השלטונית המבוססת על עקרון "שלטון חכם ההלכה", הם אינם שוללים עוד שינויים הדרגתיים ומוגבלים בתחומים מסוימים, דוגמת צמצום מעורבות הממשלה בחיי האזרחים, הקלת האווירה הביטחונית בחברה, שחרור אסירים פוליטיים, ביטול חלק מהאפליה נגד נשים, הרחבת חופש הביטוי ופתיחות כלפי המערב ואף כלפי לארצות-הברית.

מן הצד השני חוללו הדיכוי הפוליטי והשתלטותם המחודשת של השמרנים על המוסדות הנבחרים חשיבה מחודשת גם בקרב הרפורמיסטים. בעוד שהאגף המתון במחנה השמרני גילה נכונות לאמץ באופן חלקי תפיסות ליברליות יחסית, חלקים נרחבים במחנה הרפורמיסטי גילו נכונות לקבל על עצמם את כללי המשחק של המשטר.

שינוי האסטרטגיה של הרפורמיסטים ניכר היטב בהיערכותם לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2013 והבחירות למג'לס השנה. בבחירות 2012, שהתקיימו בצל אווירת הדיכוי הפוליטי, החליטו הארגונים הרפורמיסטים המרכזיים להחרים את הבחירות בטענה כי השלטונות לא הבטיחו את התנאים הראויים לקיום בחירות הוגנות. החרמת הבחירות הותירה את המאבק הפוליטי בידי מספר רשימות מועמדים המזוהות עם הימין השמרני והובילה לבחירתו של מג'לס בשליטה שמרנית מוחלטת.

לקראת הבחירות לנשיאות 2013 גבר החשש בקרב הרפורמיסטים מניצחון של אחד המועמדים המזוהים עם הימין הרדיקלי, דוגמת מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, סעיד ג'לילי. לכן החליטו הרפורמיסטים להתייצב מאחורי רוחאני, איש דת שמרני מתון, שהיה מזוהה מאז המהפכה האסלאמית עם הממסד הדתי-שמרני. במאמצם לחזק את סיכוייו של רוחאני לנצח אף הסכימו הרפורמיסטים להסיר, ימים ספורים טרם הבחירות, את מועמדותו של המתמודד הרפורמיסטי המתון מוחמד-רזא עארף.

לקראת הבחירות למג'לס בחודש שעבר נקטו הרפורמיסטים אסטרטגיה דומה. חרף פסילת רובם המכריע של מועמדיהם על-ידי מועצת שומרי החוקה קראו הרפורמיסטים להשתתפות המונית בבחירות, והתלכדו סביב קואליציה של תומכי הנשיא רוחאני מן המרכז הפוליטי עם מועמדים מטעם האגף המתון במחנה השמרני. עם זאת, הם לא ויתרו באופן מוצהר על חלק מדרישותיהם, כגון שחרור אסירים פוליטיים וקידום רפורמות אזרחיות. התייצבותם של הרפורמיסטים מאחורי רוחאני ותומכיו, שחלקם נקטו עמדה תקיפה נגד מנהיגי הרפורמיסטים במהלך מהומות 2009, ביטאה השלמה עם הצורך להסתפק – לפחות בטווח הקצר – בשיפור המצב הכלכלי, בהגברת הפתיחות למערב ובצמצום מוגבל והדרגתי של מעורבות הממשלה בחיי האזרחים.

התמורות בשני המחנות הפוליטיים המרכזיים יצרו למעשה תהליך של התמרכזות במערכת הפוליטית האיראנית. המאבק הפוליטי העיקרי כבר אינו מתנהל בין רפורמיסטים לשמרנים אלא בין ימין מהפכני אידיאולוגי, החושש מפני שינויים ונחוש לבלום אותם, לבין מרכז פרגמטי המוכן לשינוי מוגבל והדרגתי במסגרת כללי המשחק המותרים על-יד המשטר.

האם המערכת הפוליטית באיראן ניתנת לשינוי?

התמורות הפוליטיות הללו מעלות את השאלה האם שינוי משמעותי באיראן אפשרי בתנאים הנוכחיים. אף כי ברור שלא ניתן להשיב על כך באופן חד-משמעי, הרי שניתן למנות כמה גורמים מרכזיים שיש בהם כדי להשפיע על המציאות הפוליטית באיראן בשנים הקרובות.

ראשית, עמדת הציבור האיראני ביחס למשטר. עם כניסתה של המהפכה לשנתה ה-37, המשטר האיראני טרם הצליח לספק את צרכיהם של האזרחים ורצונותיהם, והפער בין הציבור לבין מוסדות המהפכה הולך ומתרחב. אזרחי איראן, ובעיקר בני הדור הצעיר, דורשים חופש גדול יותר ומזור למצוקותיהם הכלכליות-חברתיות, ומתרחקים בהדרגה מערכי המהפכה. נראה, עם זאת, כי רוב אזרחי איראן מבכרים שינוי הדרגתי על פני שינוי מהפכני נוסף שתוצאותיו אינן ידועות.

שנית, יכולת המשטר להביא לשיפור המצב הכלכלי. הסרת הסנקציות הכלכליות בעקבות הסכם הגרעין הגבירה את ציפיות האזרחים לשיפור מהיר במצבם הכלכלי. הנשיא רוחאני מודע לכך, ובנאום שנשא לאחרונה הבטיח כי השנה האיראנית החדשה (שהחלה ב-21 במרס) תהיה "שנת הפריחה הכלכלית". אלא שיכולתה של הממשלה לעמוד בהבטחתה מוטלת בסימן שאלה. כלכלת איראן החולה סובלת משורה של כשלים מבניים, ובראשם שחיתות, העדר שקיפות, חולשת המגזר הפרטי ושליטה על-ידי גופים סמי-ממשלתיים רבי עוצמה, בהם משמרות המהפכה.

אם יצליחו שלטונות איראן להביא לשיפור משמעותי במצבם הכלכלי של אזרחי המדינה עשוי הדבר לתרום ליציבות המשטר, לפחות בטווח הקצר. אלא שסביר להניח כי שיפור כלכלי ילֻווה בחדירה של חברות מערביות לאיראן, מה שעשוי להגביר את חשיפתה להשפעות מערביות ולחזק את ציפיות האזרחים, במיוחד בקרב מעמד הביניים החזק, למימוש רפורמות אזרחיות ולהגברת חירויות הפרט.

שלישית, המציאות הפוליטית בעידן שלאחר ח'אמנהאי. כל עוד נתון השלטון בידיו של עלי ח'אמנהאי ספק רב אם יהיה בכוחם של שוחרי השינוי באיראן לקדם רפורמות מרחיקות לכת או לחולל שינויים משמעותיים במדיניות הפנים והחוץ. הסתלקותו של המנהיג העליון עשויה, עם זאת, להעמיק את תהליכי העומק החברתיים והדמוגרפיים ולהאיץ את תהליכי השינוי. היקף השינוי תלוי במידה רבה במחויבותה של ההנהגה הבאה לאידיאולוגיה המהפכנית ובנכונותה להתאימה למציאות המשתנה. אף כי יש להניח שגם יורשו של ח'אמנהאי יבקש לדבוק בעקרונות היסוד של הרפובליקה האסלאמית, לא מן הנמנע כי בעידן שלאחר המנהיג הנוכחי תיווצר הזדמנות לשינויים, שיתבררו כראשיתם של תהליך שלסופו גם הם לא ייחלו.
מאמרים נוספים