מאמרים

אודות הכותב
ניתוח ופרשנות
דיוקנו של מאו בסין
25.10.2016

תחרות השוטרת העולמית המוצלחת

"ארצות הברית מערערת את היציבות העולמית, סין תשמור עליה", משדרת ממשלת סין לעולם. אולם המחיר הכבד שמשלמת סין עצמה על "שמירת היציבות" בשטחה מלמד על טיבו של הסדר והשלום שהיא מייעדת לעולם במקום ארצות הברית

בחודש שעבר פרסם העיתון הסיני "יומון העם" (רנמין ריבאו) אוסף מיוחד של שלושה מאמרים שתוקפים את ארצות הברית האימפריאליסטית, "מקור אי היציבות" בעולם היום. בהערת עורך קצרה, שפורסמה כמעין הקדמה, נקבע כי ההתערבות האמריקאית היא זו שעומדת מאחורי אי היציבות במזרח התיכון, במזרח אירופה ובים סין הדרומי. "ארצות הברית מעוניינת מאד לעורר מהומות בעולם, להטיל צל על הסדר והיציבות ולסכן את השלום והפיתוח במדינות שונות", האשים העורך (תקציר באנגלית).

הטיעונים שמובאים במאמרים אינם חדשים במיוחד, ועם רבים מהם יסכימו רבים מהרואים עצמם שייכים לשמאל. אולם עיתוי הפרסום של אוסף מאמרים כזה בעיתון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הסינית מעניין; הוא מאותת על גישת השלטון הסיני כלפי ארצות הברית ועל האופן שבו מוצגת ארצות הברית בפני הציבור הסיני, זמן קצר לאחר פגישת ה-G20 שעמדה בסימן המתח בין שתי המעצמות, ועל רקע המתיחות הנמשכת בים סין הדרומי.

במאמר הראשון (קישור בסינית) טען לין חונגיו, פרופסור ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטת חואה צ'יאו, כי ארצות הברית מאמינה כי זכותה להתערב בכל מקום בעולם מכוח "ייעוד נעלה", שאינו אלא אימפריאליזם המערער את היציבות הגלובלית. לין הזכיר, בין היתר, את השתלטותה של ארצות הברית על הפיליפינים מתוך תחושת ייעוד ויומרה ל"תרבת" את הילידים. כשהפיליפינים תבעה את סין בבית הדין הבין-לאומי בהאג בשל בניית האיים המלאכותיים בים סין הדרומי היא הוצגה בתקשורת הסינית כבובה המופעלת בידי ארצות הברית, ולין העניק הקשר היסטורי רחב לטיעון הזה.  

במאמר השני (סינית) הסביר יאנג גואנגבין, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת רנמין, כי ארצות הברית היא "מרכבה שלא תעצור עד שתיתקל בכוח נגדי". הקומפלקס הצבאי-תעשייתי שלה, לדברי יאנג, הוא מכניזם בתנועה מתמדת. כדי לשמר את ההגמוניה שלה בעולם משתמשת ארצות הברית הן בכוח צבאי הן ב"כוח רך", הגמוניה תרבותית, שבשנים האחרונות עולה חשיבותה על זו של הכוח הצבאי.

הטיעון הזה מתקשר למאמץ הניכר מצד סין בשנים האחרונות ליצור "כוח רך" משל עצמה, בין היתר באמצעות מיזמי חינוך ותרבות כמו מכוני קונפוציוס ללימודי שפה ותרבות סיניים. אלה נפתחים בהמוניהם באוניברסיטאות מובילות באירופה ובארצות הברית, במדינות הדרום הגלובלי ואף בישראל (בירושלים ובתל אביב), הכל בהשקעה ממשלתית סינית עצומה. חזית אחרת במאבק ה"כוח הרך" היא הקולנוע. השלטון הסיני זיהה היטב עד כמה עיצבו הוליווד והקולנוע האמריקאי את עולם הדימויים של חלק גדול מהאנושות בעשורים האחרונים. כעת משקיעה ממשלת סין בסרטים אפיים המכוונים לשוקי חוץ, לעתים בשיתוף פעולה עם הוליווד עצמה, כאשר הרצון לכוח רך נפגש עם רצונם של האולפנים האמריקאים בהכנסות נוספות מהשוק הסיני העצום.

יאנג מִחזר טענות שנשמעות רבות בשמאל האמריקאי והאירופאי על שליטתו של ה"קומפלקס הצבאי-תעשייתי" האמריקאי בפוליטיקה העולמית. הוא שם לב, וגם זה לא טיעון חדש, להשפעה המזיקה שיש לתעשיית הנשק על הפשע והאלימות המשטרתית בארצות הברית, ולכן גם על היציבות מבית. על פי קו המחשבה הזה, ראשי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי זקוקים לאי-יציבות ומתיחות מתמדת, ולהתפרצות סכסוכים מפעם לפעם, כדי להמשיך להרוויח. לכן, עם דעיכת המלחמה הקרה פתחה ארצות הברית בערעור הסדר במזרח התיכון; תחילה במלחמת המפרץ הראשונה ואחר כך בכיבוש עיראק ואפגניסטאן. היא גם זו שקידמה את האביב הערבי הכושל ודחפה את כוחות מתנגדי משטר אסד בסוריה. משבר הפליטים באירופה היום הוא, אם כך, באשמת ארצות הברית.

כמו שקורה לעתים קרובות בשדה האינטלקטואלי בסין, הטיעון המעניין יותר הסתתר דווקא בסוף המאמר. קל להחמיץ אותו, והוא אינו מופיע כלל בסיכום שפרסם יומון העם במהדורה האנגלית שלו. לפי יאנג, ארצות הברית ניצחה במלחמה הקרה דווקא בזכות הכוח הרך וההגמוניה התרבותית שלה, כולל עדיפותה בתוצרי קולנוע וטלוויזיה, ובזכות ההתפתחויות במדעי החברה מבית מדרשה. דרך כל אלה קידמה ארצות הברית בעולם את הרעיונות של "חירות ודמוקרטיה". אף שמדובר, לדעת הכותב, במקסם שווא, הוא מסביר לציבור הסיני – ובעיקר לשלטון הסיני – כי סין תוכל לקדם כוח רך משלה אם תאפשר יותר חופש ביטוי במדינה.

המאמר השלישי, של חוקר בשם לי וון מהאקדמיה הסינית למדעי החברה, כבר לא נמצא בארכיון המקוון של יומון העם. בתרגום החלקי לאנגלית מובא טיעונו של לי כי ארצות הברית להוטה לעורר צרות ברחבי העולם, מה שבמידה רבה "משקף מנטליות מעוותת של אימפריה שגולשת במדרון".

פרט להערה החתרנית מעט במאמרו של יאנג בדבר הצורך ביותר חופש ביטוי, ההתקפה המתואמת על ארצות הברית אינה מזכירה את התפקיד שמבקשת סין ליטול לעצמה בדיוק באותם אזורים שבהם מגונה הנוכחות האמריקאית, כמו במזרח התיכון. הרעיון המרכזי בטקסטים הללו, ובמדיניות הפנים והחוץ הסינית בכלל, הוא יציבות. בהכללה גסה: ארצות הברית מערערת את היציבות בעולם, סין תשמור עליה.

אלא שהמוטו הזה מוצג מזה שנים בריקנותו על ידי פעילי זכויות אדם סינים ובמבט על האירועים המתחוללים בסין. מאז אירועי 1989, וביתר שאת בעשור האחרון, פיתח המשטר אובססיה הולכת וגוברת ל"שמירת יציבות", עד כדי כך שההוצאה הסינית על בטחון פנים עברה לפני חמש שנים את ההוצאה שלה על הצבא. סין היא אמנם מדינה יציבה בסך הכל, אולם המחיר שמשלמים הממשלה ואזרחי המדינה, בכסף ובדיכוי של מחשבה חופשית ושיח פתוח – כפי שהעיר יאנג, הולך וגדל. באופן דומה, אפשר לתהות איזה סדר עולמי יציב ושוחר שלום מציעה סין במקום היציבות המעורערת שארצות הברית משרישה, לטענתה.

מאמרים נוספים