מאמרים

מאמר
"אגרוף המהפכה" - אייקון המחאה בלבנון (צילום מסך)
15.02.2020

האם המחאות הערביות מבשרות מהפכה תרבותית?

הגל השני של מחאות האביב הערבי מבשר, לדעת סוציולוגים ערבים, מהפכה תרבותית של ממש: התגבשותה של תודעה קולקטיבית חדשה, המתבטאת גם בנטישת העדתיות ובמחאה עממית לא אלימה
"הגל השני" של המחאה בעולם הערבי מבשר על מהפכה תרבותית נרחבת וחסרת תקדים מכל בחינה. זאת לפי הכותב והחוקר התוניסאי אנוור א־ג'מעאווי. במאמרו באל־ערבי אל־ג'דיד, הוא מסביר מדוע אין לראות במחאות בעולם הערבי התפרצות ספונטנית, תופעה חולפת או רגעית, אלא ביטוי לקיומה של תודעה פוליטית ותרבותית קולקטיבית מסוג חדש.
 
א־ג'מעאווי סבור כי מדובר במהפכה תרבותית אמיתית החותרת תחת המושגים המסורתיים ותחת הפרקטיקות הישנות; מקדמת רעיונות ותפיסות מודרניות; ומבטאת שינוי עמוק ורחב היקף בהתנהגות הקולקטיבית ובמבנה הכללי של החברה.
 
מאפיין בולט של תנועות המחאה הנוכחיות הוא התעקשותם של ההמונים המפגינים בסודן, באלג'יריה, בלבנון ובעיראק לקרוא לתנועה שלהם "מהפכה". הם חוזרים על כינוי זה בסיסמאות, בשירים ובנאומים. סיסמת המחאה בסודאן - "חופש, שלום, צדק ומהפכה. זו בחירתו של העם"; באלג'יריה ובעיראק - "מהפכה עד הניצחון"; בלבנון יצרו אמנים התומכים במחאה פסל של אגרוף וקראו לו "אגרוף המהפכה". הפסל הוצב בכיכר השוהדא – כיכר המחאות בביירות, והפך לסמל של המחאה בלבנון. לאחר שאלמוני שרף אותו, הגיעו המפגינים לכיכר, תיקנו אותו והקימו אותו מחדש, תוך כדי שהם קוראים "מהפכה, מהפכה!".
 
בכל מקום מסרבים המפגינים לכנות את תנועתם "התקוממות", "אינתיפאדה", "תסיסה" או כל שם אחר. בקריאתם "מהפכה" הם כאילו מודיעים – לא נסתפק בהתקדמות לעבר המטרה בצעדים קטנים; לא נקבל רפורמות חלקיות או זמניות; אנחנו דורשים שינוי מקיף ומהותי במבנה המדינה, בחוקה שלה, במערכת הפוליטית. אנחנו מפגינים למען הקמת אלטרנטיבה של מדינה אזרחית, פלורליסטית וצודקת, שתהיה מושתתת על חירויות האזרחים, על שוויון הזדמנויות ועל פיתוח עבור כלל החברה.
 
בעיני א־ג'מעאווי, מדובר בשינוי תרבותי עמוק. התרבות הערבית ניזונה מבריתות של השתקה, פחד, נאמנות לשלטון, צייתנות ומינוי מקורבים. התרבות הערבית החדשה לעומת זאת מעוצבת כיום בידי מהפכנים אשר נחושים לעצב את גורלם במו ידיהם.
 
מאפיין נוסף של המהפכה התרבותית בעולם הערבי הוא הדגש על מושג האזרחות - אותו רעיון שלפיו אדם משתייך בראש ובראשונה למולדתו, ולכן כל אזרחי המדינה שווים בפני החוק ללא קשר למפלגה, לעדה, למעמד או למוצא. האזרחות היא ערך דומיננטי ביותר במחאות הגל השני. הן אינן מובלות על ידי מפלגה, שבט או עדה, אלא על ידי גורמים אזרחיים רבים ומגוונים המאמינים ברעיון האזרחות והנאמנות למדינה.
 
גורמים אלה מכירים בכך שיש להתכנס תחת קורת הגג של המדינה כדי להגיע לשינוי הרצוי. הוכחה ניצחת לכך היא הנפת דגלי הלאום בכל מוקדי המחאה. דוגמה נוספת היא היוזמה "אני יורד לדרוש את זכותי" של תנועת הצעירים לשנות את שמות הרחובות בערי המחאה המרכזיות בעיראק (כרבלא, דיוואניה ונג'ף) משמות של עדות לשמות לאומיים כלליים. תנועת המחאה כיום מוכיחה שהעמים מאסו בכיתתיות, בעדתיות, בדת ובמסורת אשר שלטו בתרבות הערבית, והם מאמצים גישה אזרחית.
 
מאפיין נוסף של המהפכה התרבותית הוא הגישה הלא־אלימה של המחאה. אלפים מתושבי הערים המרכזיות, בעיקר באלג'יריה ובלבנון, העתיקו את מקום מגוריהם לכיכרות. הם יושבים שם לפרקי זמן ארוכים בצורה שקטה ובלתי אלימה, קוראים סיסמאות, שרים שירים, ומנהלים דיונים, תוך מאמץ מודע שלא לפגוע באף אדם או רכוש.
 
כוחות הביטחון, ובעיקר המיליציות בסודאן ובעיראק, הפעילו אלימות קשה, והרגו הרבה מפגינים בניסיון לדכא את המחאה. למרות זאת, המפגינים לא נכנעו וסירבו להשיב בדרכים אלימות. הם הדפו ניסיונות מבחוץ לחמש את המחאות ולהפוך אותן למלחמת אזרחים. הם התעקשו על סיסמאות בלתי אלימות, ובמקרים רבים אף ניגשו אל החיילים עם "פרחים, יצירות אומנות, שירים, ידיים מושטות וחזה חשוף".
 
התנהגותם השלווה של המפגינים מהווה תשובה לטענות שנשמעות מכל עבר כמו: הערבים הם אספסוף; הם אינם יודעים כיצד לקיים מחאה; הם אלימים, פראים, אנרכיסטים. ניכר כי הכותב מכיר טענות אלו מקרוב, ויש בו הרבה כעס כלפי מי שמשמיע אותן - "אוריינטליסטים, אינטלקטואלים, אופורטוניסטים ושליטים בזויים", כך הוא מכנה את אלה שלדעתו משפיעים על דעת קהל עוינת כלפי המחאות בעולם הערבי. לדעתו, גל המחאות הנוכחי מוכיח בדיוק את ההפך ומחזק את הטענה בדבר קיומה של תרבות ערבית קולקטיבית חדשה, תרבות של אי־אלימות, שמסוגלת לקיים מחאה מתוחכמת מקצועית ומאורגנת עם דרישות ברורות.
 
חשוב לכותב לציין שהשינוי בתודעה הערבית נשען בראש ובראשונה על גל המחאות של 2011, שהוליד מחשבה אינטלקטואלית מהפכנית חדשה. גל זה, לטענתו, הביא לחיזוק של ארגוני החברה האזרחית, של מרכזי המחקר ושל אמצעי התקשורת בעולם הערבי, שלכולם תפקיד חשוב בעיצוב התודעה החדשה. בתור תוניסאי, הוא אינו רוצה שנשכח את התפקיד החשוב שמילא העם שלו בגל הראשון ואת ההשפעה שיש לו גם במחאות הנוכחיות.
 
המאמר נכתב מתוך התרגשות ומתוך אופטימיות רבה. אין ספק שהכותב מרגיש שנעשתה התקדמות גדולה, ללא קשר לתוצאות בפועל של המחאות השונות. לא לחינם הוא מסיים את מאמרו בקריאה לפעולה: "היום ברור לכול שיש צורך מובהק לתרגם את ערכי המהפכה התרבותית לחוקה, ליצור ערוצים ליצירת מודעות קולקטיביות, ולכתוב תוכניות לימודיות וחינוכיות אשר יישארו גם לאחר תקופת המחאה, וימשיכו ויעצבו את התרבות הערבית החדשה".

בשיתוף עם מאמרים נוספים