תרבוש או מגבעת? מסע לא ארוך במרחב ובזמן הערבי
כובעי גברים (Dean Moriarty, Pixabay)
Below are share buttons

תרבוש או מגבעת? מסע לא ארוך במרחב ובזמן הערבי

האם התרבוש הוא מזרחי והמגבעת מערבית? והאם דבקו הנחשלות או הקדמה בחובשי כיסוי הראש המסורתי או המודרני? כמה תובנות מרתקות מהשיח הציבורי והאינטלקטואלי במצרים בין שתי מלחמות העולם

מצרים שבין שתי מלחמות העולם הייתה מרכז תוסס ליצירה אינטלקטואלית, שהוזן במידה רבה מאתגרה המתעצם של החברה המצרית דאז לנווט דרכה במים הסוערים בעקבות תהליכים מואצים של מודרניזציה והתמערבות. תהליכים אלו זעזעו אז את הסדר המסורתי בחברה המצרית, על אמונותיו, ערכיו ומוסדותיו, והביאו לתגובת נגד בוטה של מי שראו בעצמם שומרי הסף של עולם הדת והמסורת, וגם של המזרח המאוים על ידי המערב.
מולם ניצבו מעגלים אינטלקטואלים חילוניים ורציונליסטים, מצומצמים למדי, שביקשו שחברתם תישאב ללא כל מגבלות אל תוך הציוויליזציה המערבית. בתווך שבין שני המחנות ניצבו חוגים רחבים מאוד, קולניים וקיצוניים הרבה פחות בגישתם ובעמדתם, שניסו לאזן בין מחויבות לעולם המסורת והאסלאם, לבין ההכרה בהכרח להביא קדמה לארצם, והציעו רכישה מבוקרת של הישגי התרבות המערבית: ניסיון זה לא היה חף מתמימות בדבר היכולת לשלוט בעוצמת ההשפעה הזרה, ולכן היה רצוף דילמות וסתירות פנימיות.
במסגרת הזאת ניכר הניסיון של המחנה האינטלקטואלי שבין שני הקצוות לעודד את החברה המצרית לשאילה תרבותית מבוקרת, שאילה שאין בה משום חיקוי עיוור של הציוויליזציה המערבית, וליתר דיוק, של התרבות האירופית, בבחינת התבטלות בפניה, על כל המשתמע מכך באשר לחשש מניתוק ממורשת האבות ומזהות עצמית.
ביטוי מיוחד לעמדה זו אפשר למצוא בדיון בסוגיית התרבוש והמגבעת המערבית. במידה רבה ויכוח זה התעורר במצרים בתקופה הנידונה על רקע האיסור על חבישת הפז (בטורקית, fes, ובערבית, טרבוש) בטורקיה המודרנית שבהנהגת מוצטפא כמאל אתאתורכּ, שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה על חורבות האימפריה העות'מנית. הפז היה אחד מסמלי הזהות העות'מאנית בפרט, ואף סמל לזהות מזרחית בכלל, ומבחינתו של אתאתורכּ היה המהלך לאיסורו ב־1925 חלק ממהלך רפורמסטי גורף לביטול סמלי זהות עות'מאנים ולקביעת אורח חיים מערבי מודרני במדינת הלאום הנבנית. המהלך בנושא כיסוי הראש היה חשוב כל כך שאף קדמה לו חקיקה מתאימה בפרלמנט. חקיקה זו נכנסה לזיכרון ההיסטורי בשם "חוק הכובע" (Hat Law), וקבעה שמגבעת בסגנון מערבי תבוא במקומו של הפז.
 
במצרים שללו בדרך כלל מבקשי דרך האמצע, זו שבין שמירת המסורת לצורך שבאימוץ פירות המודרניזציה, את רעיון החלפת התרבוש במגבעת האירופית. גישה זו ניזונה במידה מסוימת מעמדתו של ההיסטוריון המוסלמי הנודע אבן ח'לדון בן המאה ה־14, ולפיה במנוצח מקנן רצון לחקות את מנצחו, במנהגיו, בלבושו ובסמליו, מתוך סברה כי מנצחו ניחן בשלמות וסוד ניצחונו טמון במנהגיו ובאורחות חייו.
 
כך עלתה בשיח האינטלקטואלי במצרים הטענה שחלשי האופי מקרב האומות הנשלטות מבקשים להידמות במנהגיהם למנהגי האומות השולטות, על הטוב והרע שבהם, מתוך סברת שווא כי בדרך זו יגיעו לדרגת השלמות של השולטים. בכלל נטען כי בני הדור במזרח באותה העת שבויים בחיקוי המערב, שנחשב הציוויליזציה השלטת, ללא יכולת הבחנה בין המועיל למזיק. בעניין עצם החלפת התרבוש במגבעת, נטען בין היתר כי מדובר בעיסוק בשולי ולא במהות, בבחינת פעולת חיקוי מגוחכת. גם מול הצעד שננקט בטורקיה נטען כי הוא לוקה בתפיסה שחבישת המגבעת היא ביטוי לכל מעלות המערב ולרכישת כל הכוח והידע שהוא אוצר בתוכו, ואילו התרבוש והטורבן הם סמל למזל רע וסיבת הפיגור.
 
קצוות הוויכוח בנושא זה מתבלטות בטענות הנגד של חסידי ההתמערבות בתקופה הנידונה. למשל, עלתה הטענה שערכה של המגבעת האירופית נעוץ ביכולתה להקנות לחובש אותה את המנטליות האירופית המייצגת את רוח התקופה המודרנית, וכן הטענה שעצם חבישת המגבעת יוצרת, אף מבלי דעת, תחושה של התנתקות מאסיה ומאפריקה ומסירה את התווית "המזרח". בדרך זו, הובהר, מוסר מכשול נפשי באשר לאימוץ הציוויליזציה התעשייתית.
 
כל המתבונן היום בעולם הערבי שלאחר האביב הערבי, ובמיוחד במצרים, מנקודת המבט של ההיסטוריה האינטלקטואלית, איננו יכול שלא לחוש מידה של נוסטלגיה לתפנית המאה העשרים ולעשוריה המוקדמים, לעת שמצרים הייתה מרכז כובד רעיוני תוסס ומפרה לכלל העולם הערבי, ואף למחוזות הרחוקים של העולם המוסלמי. מאותה נקודת מבט, ומתוך הבנה ברורה של הברכה הטמונה בהזדמנויות השוות שמספקות היום הרשתות החברתיות, קשה שלא להביט בנוסטלגיה זהירה בשיח האינטלקטואלי הפורה, המגוון ומעורר ההשראה שייצרו לפני שנים במות מובילות ומשפיעות בעיתונות הכתובה.
מצרים שבין שתי מלחמות העולם הייתה מרכז תוסס ליצירה אינטלקטואלית, שהוזן במידה רבה מאתגרה המתעצם של החברה המצרית דאז לנווט דרכה במים הסוערים בעקבות תהליכים מואצים של מודרניזציה והתמערבות. תהליכים אלו זעזעו אז את הסדר המסורתי בחברה המצרית, על אמונותיו, ערכיו ומוסדותיו, והביאו לתגובת נגד בוטה של מי שראו בעצמם שומרי הסף של עולם הדת והמסורת, וגם של המזרח המאוים על ידי המערב.
מולם ניצבו מעגלים אינטלקטואלים חילוניים ורציונליסטים, מצומצמים למדי, שביקשו שחברתם תישאב ללא כל מגבלות אל תוך הציוויליזציה המערבית. בתווך שבין שני המחנות ניצבו חוגים רחבים מאוד, קולניים וקיצוניים הרבה פחות בגישתם ובעמדתם, שניסו לאזן בין מחויבות לעולם המסורת והאסלאם, לבין ההכרה בהכרח להביא קדמה לארצם, והציעו רכישה מבוקרת של הישגי התרבות המערבית: ניסיון זה לא היה חף מתמימות בדבר היכולת לשלוט בעוצמת ההשפעה הזרה, ולכן היה רצוף דילמות וסתירות פנימיות.
במסגרת הזאת ניכר הניסיון של המחנה האינטלקטואלי שבין שני הקצוות לעודד את החברה המצרית לשאילה תרבותית מבוקרת, שאילה שאין בה משום חיקוי עיוור של הציוויליזציה המערבית, וליתר דיוק, של התרבות האירופית, בבחינת התבטלות בפניה, על כל המשתמע מכך באשר לחשש מניתוק ממורשת האבות ומזהות עצמית.
ביטוי מיוחד לעמדה זו אפשר למצוא בדיון בסוגיית התרבוש והמגבעת המערבית. במידה רבה ויכוח זה התעורר במצרים בתקופה הנידונה על רקע האיסור על חבישת הפז (בטורקית, fes, ובערבית, טרבוש) בטורקיה המודרנית שבהנהגת מוצטפא כמאל אתאתורכּ, שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה על חורבות האימפריה העות'מנית. הפז היה אחד מסמלי הזהות העות'מאנית בפרט, ואף סמל לזהות מזרחית בכלל, ומבחינתו של אתאתורכּ היה המהלך לאיסורו ב־1925 חלק ממהלך רפורמסטי גורף לביטול סמלי זהות עות'מאנים ולקביעת אורח חיים מערבי מודרני במדינת הלאום הנבנית. המהלך בנושא כיסוי הראש היה חשוב כל כך שאף קדמה לו חקיקה מתאימה בפרלמנט. חקיקה זו נכנסה לזיכרון ההיסטורי בשם "חוק הכובע" (Hat Law), וקבעה שמגבעת בסגנון מערבי תבוא במקומו של הפז.
 
במצרים שללו בדרך כלל מבקשי דרך האמצע, זו שבין שמירת המסורת לצורך שבאימוץ פירות המודרניזציה, את רעיון החלפת התרבוש במגבעת האירופית. גישה זו ניזונה במידה מסוימת מעמדתו של ההיסטוריון המוסלמי הנודע אבן ח'לדון בן המאה ה־14, ולפיה במנוצח מקנן רצון לחקות את מנצחו, במנהגיו, בלבושו ובסמליו, מתוך סברה כי מנצחו ניחן בשלמות וסוד ניצחונו טמון במנהגיו ובאורחות חייו.
 
כך עלתה בשיח האינטלקטואלי במצרים הטענה שחלשי האופי מקרב האומות הנשלטות מבקשים להידמות במנהגיהם למנהגי האומות השולטות, על הטוב והרע שבהם, מתוך סברת שווא כי בדרך זו יגיעו לדרגת השלמות של השולטים. בכלל נטען כי בני הדור במזרח באותה העת שבויים בחיקוי המערב, שנחשב הציוויליזציה השלטת, ללא יכולת הבחנה בין המועיל למזיק. בעניין עצם החלפת התרבוש במגבעת, נטען בין היתר כי מדובר בעיסוק בשולי ולא במהות, בבחינת פעולת חיקוי מגוחכת. גם מול הצעד שננקט בטורקיה נטען כי הוא לוקה בתפיסה שחבישת המגבעת היא ביטוי לכל מעלות המערב ולרכישת כל הכוח והידע שהוא אוצר בתוכו, ואילו התרבוש והטורבן הם סמל למזל רע וסיבת הפיגור.
 
קצוות הוויכוח בנושא זה מתבלטות בטענות הנגד של חסידי ההתמערבות בתקופה הנידונה. למשל, עלתה הטענה שערכה של המגבעת האירופית נעוץ ביכולתה להקנות לחובש אותה את המנטליות האירופית המייצגת את רוח התקופה המודרנית, וכן הטענה שעצם חבישת המגבעת יוצרת, אף מבלי דעת, תחושה של התנתקות מאסיה ומאפריקה ומסירה את התווית "המזרח". בדרך זו, הובהר, מוסר מכשול נפשי באשר לאימוץ הציוויליזציה התעשייתית.
 
כל המתבונן היום בעולם הערבי שלאחר האביב הערבי, ובמיוחד במצרים, מנקודת המבט של ההיסטוריה האינטלקטואלית, איננו יכול שלא לחוש מידה של נוסטלגיה לתפנית המאה העשרים ולעשוריה המוקדמים, לעת שמצרים הייתה מרכז כובד רעיוני תוסס ומפרה לכלל העולם הערבי, ואף למחוזות הרחוקים של העולם המוסלמי. מאותה נקודת מבט, ומתוך הבנה ברורה של הברכה הטמונה בהזדמנויות השוות שמספקות היום הרשתות החברתיות, קשה שלא להביט בנוסטלגיה זהירה בשיח האינטלקטואלי הפורה, המגוון ומעורר ההשראה שייצרו לפני שנים במות מובילות ומשפיעות בעיתונות הכתובה.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה