מאמרים
מאמר
פלסטיני ישן בבית שנהרס בתקיפות ישראליות בעזה, יוני 2021 (רויטרס)
15.06.2021

מצעד האיוולת של חמאס

במהלך המתיחות האחרונה בין ישראל לחמאס, שנסבה סביב ירושלים, השמיעו אינטלקטואלים ערבים ביקורת חריפה על התנועה. ההאשמה: השתלטות ומיליטריזציה של התנגדות עממית ולא אלימה באופן שפגע באינטרס הלאומי הפלסטיני וחיזק את ישראל. לדבריהם, איוולת זו נובעת מציניות פוליטית ומהעדפת האינטרס המפלגתי הצר על פני טובת האומה
עבד אל־חמיד סיאם, מרצה באוניברסיטת רטגרס שבניו ג'רזי, פרסם בסוף חודש אפריל מאמר תחת הכותרת "מתי תלמד תנועת חמאס לעשות פוליטיקה" ובו הוא מאשים את חמאס בלא פחות מחטיפת מה שהוא מכנה "המאבק הפלסטיני העממי ההירואי במזרח ירושלים ובגדה המערבית". לדברי סיאם, רק אחרי ש"הצעירים והצעירות" (אגב, כך המהפכה המגדרית מחלחלת לתקשורת הערבית הכתובה) שחררו את רחבת שער שכם, שיגרה חמאס מספר פגזים ליישובי עוטף עזה, אשר לא הסבו כל נזק לישראל. בעוד שמאבק עממי ברחובות ירושלים והגדה מאתגר את ישראל ומביא להישגים, ירי הטילים מחזיר, כך לדברי סיאם, את ישראל לאזור הנוחות שלה – מאבק צבאי מזוין, ומאפשר לה להצדיק את הפגיעה בתושבי עזה. כאן יש לציין כי המפכ"ל החליט להסיר את הגדרות בשער שכם רק לאחר הירי אל יישובי העוטף (ולפני הירי על ירושלים), כך שייתכן בהחלט שישראל הושפעה מהכוח שהפגין חמאס.
 
סיאם טוען כי ירי הטילים לישראל הסיט את תשומת הלב של התקשורת העולמית מהעימותים בירושלים אל עזה ואפשר לישראל לבסס משוואה, המאוזנת רק למראית עין, בין שני צדדים שהם לכאורה שווים. חמאס אולי הרוויחה, אולם המחיר היה פגיעה כפולה במאבק העממי הפלסטיני ובציבור העזתי הנתון ממילא תחת מצור. סיאם מתבטא כתומך נלהב ברעיון ההתנגדות העממית, כזו שצומחת מלמטה על ידי הציבור, ולא מונחית מלמעלה בידי הפלגים הפוליטיים. לדבריו התנגדות כזו תהיה מתמשכת ובת־קיימה. עבורו ההתנגדות היא מצב תודעתי ומנטאלי יותר מאשר מאבק אלים. לדידו יש להימנע משפיכת הדם הפלסטיני לשווא ולפעול באופן פרגמאטי, מושכל ויצירתי, בהתאם ליכולות בפועל וכלפי מטרות מוגדרות מראש. נוסף על כך, יש לאמץ שיטות פעולה אשר יגייסו את אהדת העולם. את דרכי הפעולה של חמאס, לעומת זאת, הוא מגדיר כלא יעילות, פזיזות ופופוליסטיות.
 
לדבריו, התנגדות אפקטיבית תצמח מלמטה ותהפוך לנחשול עממי אשר יסחף את כל שכבות העם, "כל אחד ממקומו. הפלאח יתנגד באמצעות היאחזות באדמתו, והאישה תתנגד באמצעות גידול בניה על אהבת המולדת [...] והסטודנט יתנגד באמצעות יצירה חדשנית, התנדבות ציבורית וגיוס חברים למאבק, כמו גם באמצעות כתיבה אמיתית על פלסטין ועל סבלו של עמה. גם הילדים יכולים להשתתף בהתנגדות הלא אלימה והטהורה אשר תגלם את תרבותו ואת דרגתו של עמנו העז והנשגב", באמצעות תרבות, פולקלור, ספורט ואומנות, כמו גם דרך היכרות עם הגיאוגרפיה של פלסטין, כל זאת בלי שילד אחד יפגע.
 
סיאם למעשה חזה את הנולד כאשר כתב, ימים לפני שהאירועים החלו להתפשט אל תוך ישראל, שיש להעביר את ההתנגדות הפלסטינית ואת נקודות העימות עם ישראל לתוך פלסטין ההיסטורית כולה, מהנהר ועד לים. תוך ימים ספורים מפרסום המאמר אכן התפשטה האלימות האתנית הבין־קהילתית מירושלים והגדה אל הארץ כולה - לנגב, לגליל ובמיוחד אל תוך הערים המעורבות, בקנה מידה חסר תקדים.
 
לגישתו של סיאם, את ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש יש לבסס על שלושה אדנים: 1) מאבק בגזענות בתוך ישראל גופא; 2) מאבק בכיבוש במזרח ירושלים ובגדה המערבית; 3) מאבק להסרת המצור מעל רצועת עזה. על פי מודל זה, ירי הטילים של חמאס על ישראל מפקיע בפועל מהציבור הפלסטיני את זכות ההתנגדות העממית. כדי לבסס את הביקורת שלו סיאם מביא במאמרו כמה דוגמאות מן השנים האחרונות להתנהלות הקלוקלת הזו של החמאס.
 
הדוגמה הראשונה היא לקיחת האחריות של חמאס על חטיפת שלושת הנערים בקיץ 2014. מהרגע שהשלושה נעלמו ב־30 ביוני 2014 ועד למציאת גופותיהם 18 יום לאחר מכן, חמאס לא נחשדה במעורבות בחטיפתם ואף התנערה מאחריות. אולם לפתע, וללא הסבר מניח את הדעת, סאלח אל־עארורי, בזמנו נציג חמאס באיסטנבול, רמז בבירור על מעורבות הפלג הצבאי של חמאס בחטיפה. התבטאות זו שימשה כ"אקדח מעשן" עבור מערכת הביטחון הישראלית, אשר הצדיק מבחינתה את היציאה למבצע "צוק איתן" כפעולת תגמול נגד חמאס ובפועל נגד כל תושבי רצועת עזה. הפלסטינים שילמו מחיר כבד בחיי אדם, באדמות, באיבוד שמם הטוב ובאובדן סולידאריות בין־לאומית. גם אם ישראל עצמה, לדבריו של סיאם, אינה צריכה את התירוץ הזה כדי לתקוף את הפלסטינים, הרי שההכרה בחטיפה הצדיקה בעיני העולם את התוקפנות הישראלית.
 
דוגמה נוספת היא המיליטריזציה של צעדות השיבה בעזה. הצעדות החלו כיוזמה עממית במרץ 2018, אפיק ביטוי של אנרגיית ההתנגדות האצורה בקרבו של העם הפלסטיני. צעדות אלו גילמו בחובן פוטנציאל להחזרת הסכסוך למהות שלו – סכסוך טריטוריאלי ומאבק על זכות השיבה הפלסטינית. המאבק התרבותי, הלא־אלים, היה יכול להפוך את המשוואה, להרחיק את הפלסטינים מהדימוי הקיצוני שדבק בהם ולשים את ישראל במשבצת הטרוריסטית הרוצחת עשרות משתתפים בלתי חמושים בהפגנות. יתר על כן, לצעדות היה פוטנציאל התרחבות לגדה המערבית ולירושלים המזרחית. אולם אז תנועת חמאס לקחה בעלות על הצעדות ואף ליוותה אותן בירי טילים, ובכך גרמה למיליטריזציה שלהן ולזיהוי שלהן עם התנועה. הלגיטימציה להפגנות נפגעה, הסולידאריות הבין־לאומית נחלשה וההפגנות דעכו. שוב פגע האינטרס המפלגתי הצר של חמאס בטובתו הכוללת של העם הפלסטיני ובזכר החללים.
 
מיליטריזציה של ההתנגדות העממית היא סכנה אסטרטגית למאבק הפלסטיני לשחרור, כותב סיאם, ומציע להשוות בין לקחי האינתיפאדה הראשונה לאלה של האינתיפאדה השנייה. האינתיפאדה הראשונה, נזכיר, כללה בעיקר מחאה עממית ולא אלימה במהותה (כלומר לא היה שימוש נרחב בנשק חם), ותוצאותיה הפוליטיות היו השקת תהליך השלום הישראלי-פלסטיני והקמת הרשות הפלסטינית בהובלתה של תנועת הפתח. האינתיפאדה השנייה, לעומת זאת, שכללה שימוש נרחב בנשק חם ופיגועי התאבדות קשים, הסתיימה בהיחלשות פתח ובעלייתה של חמאס להגמוניה פוליטית.
 
המקיאווליזם המדמם המשותף לחמאס ולליכוד
עמרו חמזאווי, אינטלקטואל ציבורי, פעיל פוליטי מצרי ומרצה למדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד, פרסם מאמר ברוח דומה ב־18 במאי, שמונה ימים לתוך מבצע "שומר החומות" (או "סיף אל־קודס" בפי חמאס, כלומר "חרב ירושלים"). המאמר קצר אך חריף יותר מזה של סיאם: חמזאווי משווה בין ה"מקיאווליזם נוטף הדמים של נתניהו" לבין "המיליטריזציה המתמשכת שתנועת חמאס משיתה על המאבק הפלסטיני הלא־אלים", ובעשותו כן הוא מנער את השיח הערבי-ביקורתי כלפי חמאס ומוסיף לו ממד חדש.
 
לפי חמזאווי, נתניהו יזם את ההסלמה הביטחונית הנוכחית במטרה להביך את יריביו הפוליטיים על ידי הדגשת הפערים האידיאולוגיים בקרב מחנה מתנגדיו באופן שימנע מהם להקים ממשלת אחדות אשר תשלח אותו לאופוזיציה. בכך מבקש נתניהו לגרור את ישראל למערכת בחירות חמישית במספר המשרתת את האינטרס הפוליטי והמשפטי האישי שלו, תוך כדי שהוא אדיש לחלוטין למותם של אזרחים חפים מפשע, ובהם משפחות שלמות, נשים וילדים, ואף לסבל ולהרס הרב שנגרם כתוצאה מהלחימה. ירי הטילים של חמאס מהרצועה אל עבר ישראל, מסביר חמזאווי, משרת את נתניהו בדיוק בכך שהוא מספק לו תירוץ להמשיך במדיניות זו ואף להחריפה.
 
בסבב האלימות הנוכחי ביקשה מערכת הביטחון הישראלית לפגוע ביכולות הצבאיות של חמאס ולשקם את ההרתעה הישראלית. זו, על פי חמזאווי, מתבססת על שימוש לא מידתי בכוח צבאי תוך התעלמות משיקולים הומניטאריים. מלחמתו של נתניהו בעזה היא ביטוי בוטה במיוחד של מקיאווליזם פוליטי; הוא מבקש להציג את עצמו כ"שומר ביטחון ישראל" ותוך כדי כך להיחלץ מהמיצר המשפטי והפוליטי שבו הוא נתון. חמזאווי סבור כי אותו מקיאווליזם הביא את נתניהו לחוקק ב־2018 את "חוק הלאום" הגזעני כדי להעמיק את הברית בינו לבין המתנחלים והימין הדתי-לאומי הקיצוני בישראל באופן המשרת את הישרדותו הפוליטית, מבלי שהוא מייחס חשיבות כלשהי ליציבות הבין־קהילתית בין האזרחים היהודים והערבים בתוך ישראל גופא.
 
במאמרו של חמזאווי מהדהדים טיעוניו של סיאם. גם לטענתו תנועת חמאס חטפה, כהרגלה, את המאבק העממי מתושבי ירושלים באמצעות ירי טילים על ישראל ובכך גרמה למיליטריזציה של המאבק הלא אלים ומעורר ההשראה בשער שכם ובשיח' ג'ראח בירושלים. בעוד שתושבי ירושלים המזרחית הגנו על זכויותיהם הלגיטימיות להתפלל בביטחון במסגד אל־אקצא ולהתנגד לאלימות מצד המשטרה והמתנחלים, ירי הטילים של חמאס הסיט את מוקד הסכסוך מירושלים לעזה והביא גל חדש של הרס והרג על הרצועה.
 
חמאס אומנם הניפה את דגל הניצחון בירושלים, אולם הטילים שלה קטעו בפועל את ראשיתה של אינתיפאדה עממית בלתי אלימה נגד הכיבוש בירושלים, בגדה ובישראל עצמה. רק התנגדות עממית ובלתי אלימה, מתעקש חמזאווי, יכולה לאתגר את האפרטהייד הישראלי בין הים לנהר, ורק היא תגייס תמיכה הומאניטארית אזורית ובין־לאומית כמו באינתיפאדה הראשונה וכן ב"אינתיפאדת ירושלים בראשית האלף הנוכחי, לפני שעברה מיליטריזציה על ידי החמאס".
 
בדומה לסיאם, חמזאווי מאשים את חמאס בהסטת מבט התקשורת העולמית מהסכסוך בירושלים לעבר מה שנתפס בעולם (המערבי בעיקר, המוטה לטענת סיאם לטובת ישראל) כחילופי ירי הדדיים של טילים. אולם בשל הנזק המועט שנגרם לישראל ובשל הסבל הרב של תושבי עזה, השוואות מן הסוג הזה עושות לדבריו של חמזאווי עוול לפלסטינים, אשר משלמים מחיר דמים כבד ביותר. חמאס מודעת היטב לחוסר יכולתה להסב נזק לישראל באמצעות טיליה, מדגיש חמזאווי. בעצם הירי פוגעת חמאס ביכולותיה הצבאיות ומחזקת את דוקטרינת ההרתעה הישראלית.
 
הגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה?
חמזאווי וסיאם כאחד מבקרים את חמאס בחריפות ומטילים עליה אחריות כבדה, כמעט בלעדית, לכישלון המאבק הפלסטיני. ניתן להסכים איתם על כך שירי הטילים מעזה "חטף" בפועל את המאבק העממי הבלתי אלים בירושלים והחזיר את ישראל לאזור הנוחות שלה – מאבק צבאי אלים. יתרה מזו, בשיח הערבי בימינו נדרש אומץ כדי להשוות בין ממשלת ישראל לבין תנועת חמאס הפלסטינית, אולם זוהי השוואה מתבקשת, ופרופ' מתי שטיינברג הגדיר אותה לאחרונה כ"שיתוף פעולה אנטגוניסטי".
 
עם זאת נראה כי שני הכותבים מתעלמים מגורמים מסוימים אשר מחלישים את טיעוניהם. ראשית דחיית הבחירות הפלסטיניות, השקולה למעשה לביטולן בעת הזו, היא פעולה משותפת של ישראל ושל הרשות הפלסטינית לדחיקת חמאס ולהנצחת הבידול בין הגדה לעזה, אשר משרת הן את הרשות הן את ישראל. במילים אחרות, גם אבו מאזן נהג במקיאווליזם משלו כאשר נכנע לתכתיב הישראלי לדחות את הבחירות, לכאורה כנגד רצונו. ישראל מצידה לא השאירה לו ברירה כאשר סירבה אפילו להשיב לדרישתו, הנתמכת בחוק ובהסכמים הקיימים, לאפשר לתושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית. במצב עניינים זה, היה ניתן לצפות שחמאס, אשר תלתה תקוות רבות בבחירות, לא תשב בשקט אלא תחפש דרכים אחרות לחזור אל מרכז הבמה ולהציג את עצמה כמובילת המאבק הפלסטיני בעזה, בגדה ובירושלים כאחד.
 
דבר נוסף, לא רק המיליטריזציה שחמאס הביאה למאבק הפלסטיני דחקה לשוליים את הסוגיה הפלסטינית. בתקופת כהונתו של ממשל טראמפ, יש לזכור, התגבש סדר מקומי, אזורי ובין־לאומי חדש. העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, עסקת המאה וכמובן חתימת הסכמי השלום האזוריים בין ישראל ומדינות המפרץ ביטאו את שיאה של המגמה הישראלית להשתלב בסדר האזורי מבלי לחתום על הסכם מדיני עם הפלסטינים, ועל הדרך למסמס את הסוגיה הפלסטינית לגמרי.
 
סבב הלחימה הנוכחי בין ישראל ועזה כמו גם האלימות בירושלים, בגדה ובעיקר ברחובות ישראל, ניפץ את האשליה שניתן לעקוף את הסוגיה הפלסטינית ולכונן סדר חדש כזה. יתר על כן, נראה שחמאס מיצתה את ההיגיון של הפיצול בין עזה לגדה, ששירת גם אותה, והיא מאתגרת אותו ומבססת מחדש את כוחה בגדה ובירושלים ואפילו בתוך ישראל.
 
אינטלקטואלים ערבים ליברלים החיים בארצות הברית כסיאם וכחמזאווי מרשים לעצמם לאתגר את השיח הציבורי הערבי, אולם הם נוטים לגמד את ההישגים של חמאס בסבב האלימות האחרון. דווקא בישראל וברחוב הפלסטיני מרגישים שחמאס יצאה מהעימות האחרון כשידה על העליונה, לכל הפחות ברמה התודעתית. התנועה הציגה יכולות מרשימות, השיגה הישגים טקטיים לא מבוטלים ואף פגעה קשות בהרתעה הישראלית. כפי שהסביר זאת הפרשן הפוליטי הפלסטיני האני אלמסרי: "החלש מנצח כשאינו מובס, ואילו החזק מובס כשאינו מנצח" (אל־קודס, 19.5.2021).
 
גם אם מקבלים את מסקנותיהם של סיאם ושל חמזאווי בדבר יתרונותיו של המאבק הלא אלים, הציפייה למאבק אידיאלי וטהור בכיבוש הישראלי משקפת ניתוק מן השטח ומן התהליכים החברתיים והפוליטיים המתרחשים במרחב הפלסטיני והישראלי העכשווי. הדרך הוודאית היחידה להחליש את חמאס היא דרך חיזוק של הרשות הפלסטינית באמצעות התקדמות מדינית משמעותית המלווה בהישגים אמיתיים, סימבוליים, פוליטיים ומוחשיים לפלסטינים החיים תחת שלטונה. זו אמורה להיות המדיניות המועדפת על הרשות הפלסטינית, על כל ממשלה ישראלית הממוקמת פוליטית במרכז ושמאלה, על ממשל ביידן ועל האיחוד האירופי. אולם גם בתרחיש היפותטי כזה חמאס לא תיעלם מהמפה הפוליטית הפלסטינית. הדרך היחידה למנוע ממנה להכשיל פעם נוספת התקדמות מדינית עתידית היא לשלב אותה בסדר המדיני המתגבש במרחב הישראלי פלסטיני. ואם בהשוואות בין ישראל לפלסטינים עסקינן, אזי ניתן לומר אותו הדבר בדיוק על הגורמים המתונים בימין הדתי הישראלי.

בשיתוף עם מאמרים נוספים