מאמרים

מאמר
עיבוד בין דגל דעאש לדגל פלסטין
10.05.2020

דאע"ש פוזל לעבר המאבק הפלסטיני

החלטת ארגון המדינה האסלאמית (לשעבר דאע"ש) לעבור להתמקד בסכסוך הפלסטיני–ישראלי מבטאת שינוי אידיאולוגי בסדרי העדיפויות של הארגון, בניסיון לשווק את עצמו מחדש בקרב עמי האזור הזועמים. האם יצליח לאחד את כוחות הג'יהאד העולמי נגד "עסקת המאה"?
שני חוקרים ירדנים בעלי שם העוסקים באסלאם הפוליטי והמיליטנטי, התייחסו לאחרונה בהרחבה להכרזתו של מנהיג ארגון המדינה האסלאמית אבו אבראהים אל־קורשי על שלב חדש שבו יילחם הארגון ביהודים וב"עסקת המאה" של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ.
 
המאמר האחד מאת חסן אבו הנייה, המתמחה באסלאם הג'יהאדיסטי, התפרסם באתר אל־ג'זירה ב־30 בינואר, תחת הכותרת "פלסטין: ארגון המדינה האסלאמית מחשב מסלול מחדש בעידן עסקת המאה". האחר, מאת ד"ר מוחמד אבו רומאן, המתמחה באסלאם פוליטי ורדיקלי, התפרסם באתר אל־ערבי אל־ג'דיד ב־3 בפברואר תחת הכותרת "המדינה האסלאמית ופלסטין: שלב חדש?".
 
אבו הנייה מאבחן כי החלטתו של ארגון המדינה האסלאמית להסיט את מבטו לעבר הסכסוך הפלסטיני–ישראלי מבטאת שינוי אידיאולוגי בסדרי העדיפויות של הארגון ומעבר מלחימה ב"אויב הקרוב" לפגיעה ב"אויב הרחוק". הוא מייחס תמורה זו לעלייתו של המנהיג החדש אל־קורשי לאחר חיסולו של אבו בכר אל־בגדאדי. לטענתו, גמישותו הרעיונית של הארגון ונכונותו לאמץ רעיונות במקום ליצור אותם יש מאין, אפשרה לו להתמקד במאבקים שונים לאורך השנים, ובהם הכיבוש האמריקני בעיראק, החדירה השיעית ושיקום הח'ליפות הסונית.
 
הכותב מציין את עיתויה של הצהרת אל־קורשי – 27 בינואר2020  - 24 שעות לפני פרסומה הרשמי של "עסקת המאה", וקושר זאת לתחושה הגוברת בקרב הערבים והמוסלמים כי גורמים ערביים חברו למזימה ציונית–אמריקנית לחיסול הסוגיה הפלסטינית. כך, מסביר אבו הנייה, מנסה ארגון המדינה האסלאמית לשווק את עצמו מחדש בקרב עמי האזור הזועמים. כמו כן, הוא גורס שארגון המדינה האסלאמית שולח בזאת מסר ליריבו - ארגון אל־קאעדה, שהעניין הפלסטיני נמצא בסולם העדיפויות שלו מאז הקמתו. הכותב מזכיר את דבריו של אבו מוסעב א־זרקאווי, מי שהיה מנהיג שלוחת אל־קאעדה בעיראק, כי "אנו נלחמים בעיראק בעוד עיננו נשואות לעבר ירושלים". לטענת אבו הנייה, אל־קורשי לקח את האסטרטגיה הזאת צעד קדימה: לא עוד מאבק שלבי הממוקד באזור מסוים, אלא ג'יהאד בו־זמני ברמה המקומית, האזורית והבין־לאומית - "בכל עת ובכל מקום, בהתאם ליכולות".
 
אבו הנייה מאבחן כי אף שמדובר בתמורה אידיאולוגית ואסטרטגית משמעותית, הארגון חסר את האמצעים המבצעיים הדרושים ליישומה, כיוון שיכולותיו בחצי האי סיני, בסוריה ובשטחים הפלסטיניים מוגבלות. הוא מזכיר בהקשר זה את גדודי בית אל־מקדס בסיני, ארגון קטן שנשבע אמונים לארגון המדינה האסלאמית ב־2014 ומשגר מדי פעם רקטות לעבר ישראל; את נוכחותו הצנועה של הארגון בצפון–מזרח סוריה ואת מועצת השורא של המוג'אהדין, המתעמתת עם חמאס בעזה ומשגרת גם היא רקטות לעבר ישראל. הכותב מציין גם שהארגון נכשל בחדירה לשטחי ישראל והגדה המערבית.
 
אף על פי כן, טוען אבו הנייה שהצהרתו של אל־קורשי עשויה לאחד את כוחות הג'יהאד העולמי נגד "עסקת המאה" ולהגדיל את שיעורי הגיוס לשורות ארגון המדינה האסלאמית.
 
מוחמד אבו רומאן מצידו נוטה להסכים עם הטענה כי ארגון המדינה האסלאמית משתמש בפלסטין כדי לעשות נפשות למטרותיו, שכן הקריאה לג'יהאד בפלסטין באה רק אחרי שאיבד את שליטתו בעיראק ובסוריה כמו גם את רוב מפקדיו. גם הוא מטיל ספק ביכולתו של ארגון המדינה האסלאמית לסייע לפלסטינים באמצעות שלוחותיו החלשות באזור.

עם זאת, אבו רומאן מייחס חשיבות אידיאולוגית רבה להכרזת אל־קורשי כיוון שלדבריו היא פותחת את הדלת לשיתוף פעולה עם ארגון אל־קאעדה. הוא מעריך שבכך עשויות להסתיים מחלוקות שהחלו בימי א־זרקאווי בעניין אופן התעדוף של הלחימה ב"אויב הרחוק" וב"אויב הקרוב" ושבהן דן בספר שחיבר במשותף עם הכותב חסן אבו הנייה. אבו רומאן מציין גם שא־זרקאווי, בניגוד לשאר מנהיגי אל־קאעדה, דגל בהקמת מדינה אסלאמית. כיום, משמדינתו של ארגון המדינה האסלאמית קרסה, נעלם גם הבדל זה בינו ובין אל־קאעדה.

אבו רומאן מסכם באומרו כי לארגון המדינה האסלאמית אין יכולת מבצעית לפעול נגד "עסקת המאה", אך היא יכולה לסייע לו לשתף פעולה עם ארגון אל־קאעדה ולגייס חברים חדשים מקרב הדור הצעיר.

אף ששני הכותבים מצביעים על גמישותו הרעיונית של ארגון המדינה האסלאמית ועל המחלוקות האידיאולוגיות שקדמו להקמתו, הם לא עומדים על עומק השבר שמבטאת הצהרתו האחרונה של מנהיג הארגון. בתחילת דרכו, יישם הארגון אידיאולוגיה פונדמנטליסטית שאינה יודעת פשרות, המזכירה במידה רבה את רעיונותיו של סייד קוטוב בספרו "סימני דרך". יאמר מי שיאמר כי גם אז עשה הארגון שימוש בטכנולוגיה ובידע מערבי בייצור סרטוני הזוועה שלו ובכיבוש המדיה החברתית. יהיה גם מי שיטיל ספק באופן הפורנוגרפי והנפשע שבו יושמה השריעה בשטחי המדינה האסלאמית.

עם זאת, בעניין אחד היה הארגון עקבי - בחתירתו הצבאית להקמת ח'ליפות אסלאמית עולמית. בסוף יוני 2014 השמיט דאעש משמו את עיראק ואת סוריה הגדולה, ונקרא מאז "המדינה האסלאמית". שינוי זה לא ביטא רק את הגידול בשטח שליטתו, אלא את שאיפתו האמיתית, גם אם יומרנית במידה שלא תיאמן, לכבוש ולאסלם את כל העולם.

מה ייוותר מהארגון לאחר קריסת מדינתו? גם אם ישתף פעולה עם אל־קאעדה, מה תהיה השפעתם של שני הארגונים על מהלכים מדיניים כמו עסקת המאה? חשוב מכך, מה מותר ארגון המדינה האסלאמית מארגון התנגדות מקומי כמו תנועת חמאס? כיצד יוכל ארגון המדינה האסלאמית לסייע לפלסטינים בהיעדר התשתית הנחוצה ובזמן שעליו להיאבק על משבצת ההתנגדות עם חמאס ועם הג'יהאד האסלאמי שהוא רואה בהם כופרים? במה יועיל למאבק הלאומי הפלסטיני?

שאלות אלו נותרו ללא מענה. מעבר לתועלת הסברתית מוגבלת העשויה לצמוח לארגון המדינה האסלאמית מהצהרתו האחרונה, אבו רומאן סבור כי קשה כיום לדמיין את הארגון הופך לשחקן חשוב בסכסוך הישראלי–פלסטיני.

בשיתוף עם מאמרים נוספים