מאמרים

מאמר
נתניהו עם טייסי חיל האוויר, יוני 2020 (צילום: רויטרס)
26.07.2020

הלופ הישראלי, מיקרו אגרסיות והיזון חוזר: מדיניות ישראל נגד איראן

המדיניות הישראלית כלפי איראן נובעת מאותו רצון קמאי שמאפיין גם את ההתנהלות כלפי הפלסטינים: "אנחנו כאן והם שם". אלא שהיא מתבססת על הנחות מוצא שגויות, מייצרת אלימות על ידי היזון חוזר ועיוורת להשתלבות האיטית של איראן בסדר העולמי החדש, על חשבון ישראל
דברים מתפוצצים באיראן – מתקנים, צינורות, מחסנים, אוניות. בתחילת שרשרת הפיצוצים הצליחה ישראל לשמור על שתיקה. ובכל זאת, בהתאם לנורמה החדשה ולרוח המפקד, דוברים ישראלים מתקשים לכבוש את חיוכי שביעות הרצון בזוויות פיותיהם. בימים האחרונים נשמעים גם עיתונאים ובכירים לשעבר המקורבים ל"מערכת", המזהים אסטרטגיה בהתנהלות הפיצוצים, גם אם הם מקפידים שלא לייחס אותם במפורש לישראל. מהי אפוא האסטרטגיה הזאת?
 
על פי טורי פרשנות והתבטאויות של "מקורות יודעי דבר", ישראל אחראית לרבים מהפיצוצים המתבצעים כעת באיראן. לפעילות הישראלית הנמרצת הזאת יש "אור ירוק" מארצות הברית, ויש הגורסים אפילו שהאמריקאים מסייעים בפועל למפוצצים הישראלים. מה תכליתם של הפיצוצים האלה? יש המרחיקים לכת ומייחסים לרה"מ נתניהו ולנשיא טראמפ ניסיון אישי להבעיר את המזרח התיכון. בערה כזאת תצית עימות מזוין אמיתי בין ישראל (ואולי גם סעודיה או האמירויות) לבין איראן, וכך יישכחו משפטו של נתניהו ואוזלת היד של טראמפ בטיפול בקורונה. אני מבקש להציע שאין צורך ללכת רחוק כל כך, ושהפיצוצים באיראן הם תולדה של אסטרטגיה המאפיינת את ההתנהלות הישראלית כבר שנים רבות, ולא רק באיראן.
 
בבסיס המדיניות הזאת עומדת הנחת עבודה ישראלית, החוזרת ונשמעת כבר שנים ארוכות, שאיראן מבקשת להשיג "הגמוניה" במזרח התיכון, והבסיס הקדמי של ה"הגמוניה" הזאת הוא הנוכחות האיראנית בסוריה. ולכן, אם ישראל רוצה ביטחון, היא חייבת "להוציא את איראן מסוריה". הנחה זו מבוססת על הנחה קדמונית ועמוקה עוד יותר, שלאיראן שני יעדים עיקריים: לייצא את המהפכה האסלאמית ולהשמיד את ישראל.
 
"יצוא המהפכה", אם היה מדיניות קוהרנטית, מת עוד לפני סיומה של מלחמת איראן–עיראק. הפעילות של כוח "קודס" בחו"ל כוללת גם טרור וגם חתרנות פוליטית, אבל היא מתבצעת במספרים מזעריים וברמה טקטית לכל היותר. אפילו במדינות שבהן יש לאיראן השפעה מובהקת, כמו לבנון ועיראק, יוזמות איראניות לשליטה ישירה אינן מתקבלות בברכה.
"השמדת ישראל"? בשנים האחרונות מקפידים האיראנים להבהיר שכל פעולה שלהם נגד ישראל תהיה תגובה למימוש האיומים הישראליים לתקוף באיראן. האיראנים רואים בעימות עם ישראל סכסוך מתמשך ומתפתח, שעוצמתו תלויה בהקשר המתהווה מתוך פעולות שני הצדדים. אולם מחויבות "אידיאולוגית" להשמדה מוחלטת של ישראל? גם אם יש בהנהגה האיראנית מי שדוגלים בכך, זו איננה המדיניות האיראנית הנוהגת.
 
אם כן, שורש המדיניות הישראלית אינו תגובה יעילה למציאות האזורית, אלא הרצון הקמאי המאפיין גם את התנהלותה של ישראל כלפי הפלסטינים – "אנחנו כאן, הם שם". כאן אין הבדל בין שמאל ובין ימין. שני הצדדים של הספקטרום הישראלי, כל אחד בדרכו, שואפים להפרדה ברורה וחד־משמעית בין ישראלים לפלסטינים. הימין מקדם סיפוח שיצור הפרדה בתוך ישראל גדולה, ואילו השמאל רוצה מדינה פלסטינית שתתקיים מעברה השני של חומה גבוהה. שני הצדדים אינם מבקשים דו־קיום ארוך טווח, וודאי שלא דיאלוג. התפיסה הישראלית ביחס לאיראן פועלת על פי אותו ההיגיון בדיוק – "אם נרחיק אותם בכוח לא תהיה להם ברירה אלא להניח לנו". ובסופו של דבר, "עם לבדד ישכון" היא הנוסחה האופטימלית מבחינת ישראל לקיום באזור.
 
איך מגיעים לתוצאה הנחשקת הזאת? ישראל עושה זאת על ידי פעולה במעגל סגור שהיא יוצרת בעצמה. ישראל פועלת נגד איראן בעוצמות הולכות וגוברות, בתחילה בסוריה, ואחר כך על אדמת איראן. ישראל לעולם איננה מנמיכה את עוצמת הפעילות כאשר ההקשר הפוליטי משתנה, אלא רק מגבירה אותה. אם האיראנים מגיבים, דוברים ישראלים מסבירים שאין לישראל ברירה אלא להגביר את האש כיוון שאחרת איראן תסלים את המאבק, אם האיראנים אינם מגיבים בעוצמה מספקת, ישראל מגבירה את האש כדי להרתיע את האיראנים מפני תגובה עתידית. ובעצם, האופציה הישראלית היחידה מול איראן היא אלימות הולכת ומתגברת. כאמור, אותו ההיגיון משמש את ישראל גם מול הפלסטינים. ישראל ממשיכה להפעיל את כוחה על הרשות הפלסטינית, ומתעקשת שלא לראות בה "פרטנר". לצד הפעלת הכוח הזאת, ההימנעות הישראלית מתהליך מדיני משמעותי עם הפלסטינים היא הצד השני של ההיגיון המבקש לעצור הסלמה בהסלמה.
 
מדוע זה קורה? אני חושב שהתשובה היא עקרונית ולא תלוית הקשר. ישראל רואה בישויות הפוליטיות האחרות באזור ישויות דו־ממדיות. אין ספק שאיראן היא אויבת של ישראל, אבל בעיניים ישראליות איראן היא "דתית", ולכן היא גם "פנאטית". הפלסטינים "כאן", וכל עוד הם "כאן", הם לא יקבלו מדינה שמבקשת גם היא להיות "כאן". בשני המקרים מדובר במשחק סכום אפס, ולכן לישראל יש אינטרס להסלים את המצב עד כדי עימות שלא יותיר לה אלא את הברירה "לנצח". ניצחון אין פירושו השמדה, כמובן, אלא יצירת הבחנה ברורה בין "כאן" ל"שם". התנהלות מתמשכת, עוינת יותר או פחות, אינה אופציה בת קיימא עבור ישראל. הפלסטינים ואיראן (וכך גם כל מדינות האזור) מתנהלות מול ישראל מתוך תפיסה הפוכה – הפלסטינים מבקשים תהליך שלום והאיראנים מנהלים עימות, אך אלו גם אלו מכירים באופן מעשי בקיומה של ישראל, בהווה ובעתיד.
 
גם האיראנים וגם הפלסטינים מבינים, ככל הנראה, שהמדיניות הישראלית אינה שואפת לעצב מציאות של קיום הדדי. ההנהגה הישראלית פועלת בעקביות כדי להנציח את בדידותה של ישראל. יתר על כן, ישראל משקיעה את כל מאמציה ביצירת הצלחות בעלות היקף ותוחלת מצומצמים. הפיצוץ האחרון בנתנז הוא דוגמה מצוינת לכך – מתקן איראני חשוב נפגע, אך המאמצים הגרעיניים של איראן לא נפגעו כלל וכלל. ישראל מסמנת את עצמה כמי שאינה מסוגלת לחרוג מן ההתחשבנות הטקטית, אותו משחק סכום אפס שהזכרתי קודם.
 
לאיראנים אין שום סיבה להגיב תגובה נמרצת או נרחבת לפעולות הישראליות, וכך גם הפלסטינים. מדוע? ההתפארות הישראלית ב"הישגיה", במיוחד במציאות הנפיצה של הקורונה, מבהירה גם לשחקנים משמעותיים בעולם הרחב שישראל איננה שותף אחראי לתהליכים ארוכי טווח. הסינים, העומדים לחתום עם איראן על הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי ל־25 שנה, הם רק דוגמה אחת. גם האיחוד האירופי ממשיך להתרחק מישראל סביב הסוגיה האיראנית ואחותה הפלסטינית. הסינים, כדאי לציין, הביעו בעת האחרונה דאגה ביחס לתוכניות הסיפוח, אף שהקפידו מאוד שלא לעשות זאת בעבר. באירופה, בסין, בהודו, ברוסיה ובמקומות אחרים בעולם רואים בגאווה הישראלית ב"מדיניות השיבוש" עדות לכך שישראל לא תוכל להשתלב בסדר עולמי חדש לאחר עידן הקורונה, לאיראן, לעומת זאת, יש פוטנציאל.
 
ניצחון של ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות ארצות הברית בנובמבר יביא, ככל הנראה, לחידוש של משא ומתן רב־צדדי עם האיראנים. אין לדעת מה יהיה בסופו של משא ומתן כזה, אבל ברור ששני הצדדים חושבים שהם עתידים להרוויח מעצם קיומו. גם היום איראן מצליחה למכור כמויות גדולות מספיק של נפט כדי לשרוד גם את הקורונה וגם את הסנקציות של טראמפ. האיראנים מרוויחים מהמתנה ומתגובות מדודות ושקולות. קשה להניח שתהיה להם סיבה לחרוג מהמדיניות הזאת בחודשים הקרובים. כך, מסתמן, גם הפלסטינים. ישראל, לעומתם, לכודה בלופ שיצרה בעצמה, ואין לה ברירה אלא להמשיך ולהסתחרר בו.
מאמרים נוספים