איראן: עת להתפכח!
נתניהו על איראן בעצרת האו"ם, ספטמבר 2012 (אבי אוחיון, לע"מ)
Below are share buttons

איראן: עת להתפכח!

שיכרון כוח וקריאה שגויה של תמונת המצב האסטרטגית בעניין האיום האיראני גורמים לישראל להסתכן ללא צורך ולהזניח את הדיפלומטיה ואת הסוגיה הפלסטינית. אלו עלולים להעמידה בפני הפתעות ולפגוע ביכולת ההרתעה שלה

אחת הסיבות המרכזיות להפתעות מודיעיניות היא פער הולך וגדל בין המתחולל במציאות לבין הדרך שבה היא משתקפת בעיני קובעי המדיניות. ההתרחשויות האחרונות ב"חזית הצפון־מזרחית" (וכדאי להתרגל למינוח החדש־ישן הזה), והמשך המצב בגבול עזה, עלולים להצביע על קיומו של פער כזה במדיניות ישראל, שאחריתו, אם לא נתפכח, עלולה להיות הרת גורל.
 
קריאת מציאות שגוייה זו נובעת משילוב סיבות בעייתי: הסיבה הראשונה – אמונה עיוורת בממשל האמריקני, ובמיוחד בנשיא טראמפ, והסתמכות נטולת בסיס על הגיבוי שהם יגבו את ישראל במהלכיה הצבאיים. אולם, להערכה שארצות הברית תהיה נכונה ללכת "עד הסוף" מול איראן, קרי, תפעיל סנקציות גוברות והולכות ואף תפעל מעבר להן, וכי בנסיבות האלה של מצוקה איראנית נקרית לישראל הזדמנות אסטרטגית לפעול בחופשיות במרחב ולהלום בטהראן ובשליחיה באזור – אין על מה לסמוך.
 
יתרה מזו, וכאן טמונה הבעיה, בחודשים האחרונים צעדה ארצות הברית צעד לאחור במאבקה מול איראן, אך מקבלי ההחלטות בישראל מסרבים לראות זאת: היא נמנעה מלהגיב על התגרויותיה (הפלת המל"ט, הפגיעה במכליות הנפט במפרץ) ועל הפרות הסכם הגרעין (בבת עינו, לכאורה, של הממשל), ניסתה להשתמש בלא הצלחה בשלוחים (עצירת מכלית איראנית בידי בריטניה) ומאותתת (עם גורמים מרכזיים בקהילה הבין־לאומית), כי פניה להסדר או להבנות עם איראן (חזרה למתווה אובאמה?) שיבואו, מן הסתם, על חשבון האינטרסים של ישראל. על רקע זה בולט גם הדיווח שטראמפ החל למדר ממידע את עוזרו לביטחון לאומי, בולטון – הסמן הימני בממשל האמריקני נגד הידברות עם איראן.
 
עדויות ברורות עוד יותר למגמה זו אפשר למצוא בהדלפה מצד גורמים אמריקניים בכירים, שחשפו (בצעד לא קולגיאלי בעליל), כי ישראל היא האחראית לתקיפות בעיראק, וקבעו כי בכך היא מסכנת את יחסי וושינגטון עם בגדאד. המשמעות היא שאומנם ארצות הברית מגבה את זכותה של ישראל להגן על עצמה, אך היא אינה מקבלת, בלשון המעטה, את גישתה ההתקפית, בוודאי הרחק מגבולותיה.
 
הסיבה השנייה לעיוות המציאות היא שיכרון הכוח שמתוכו פועלת ישראל בעת האחרונה. שורת ההישגים המודיעיניים והמבצעיים בגזרות שונות מעוררות את תאבונה של ישראל לנסות ולקבע מציאות וכללי משחק חדשים באזור כולו, ואגב כך להרחיב את מרחב הפעולה שלה ולהסתכן בכך סיכונים לא מבוטלים. שוב לא מדובר רק בתקיפות מוצלחות של יעדים איראנים בסוריה, אלא גם מעבר לה, נגד בעלות בריתה של טהראן באזור, לרבות כוחות מיליציה וארגונים הסרים למרותה בעיראק ובנתיב היבשתי העובר דרכה לסוריה. השיא בהקשר זה, שהוא בבחינת תקדים אסטרטגי ושינוי מדיניות (לפחות מאז 2006) היה התקיפה נגד אמצעי לדיוק טילים בבירות, למרות הידיעה ברורה שפעולה מעין זו תגרור תגובה (כפי שאכן קרה).
 
על סמך לקחי העבר שלא תמיד הוכיחו עצמם, ההנחה היא שהצד השני חלש, מורתע ולא יגיב, ולפיכך אפשר להמשיך ולהגביר את מסכת התקיפות, את תדירותן ואת היקפן. מדיניות זו מלווה בשורת הצהרות שחצניות ומתלהמות של בכירים ישראליים, בזניחה מודעת (ולא בפעם הראשונה) של מדיניות העמימות שאפיינה את פעולותיה החשאיות של ישראל לאורך עשורים, ובפרסומים פרטניים של יכולות מודיעיניות ומבצעיות. וכל זאת, מבלי לרמוז לכוונות נסתרות ערב הבחירות המתקרבות.
 
הסיבה השלישית, הנובעת מן השתיים האחרות, היא קריאה שגוייה של תמונת המצב האסטרטגית ושל הזיקה בין חלקיו השונים של המכלול. אין חולק שאיראן היא איום אסטרטגי כבד משקל באזור, בחתירתה לגרעין, בהתחמשותה הבליסטית ובפעילותה החתרנית־טרוריסטית, אך הוא אינו איום קיומי, והוא אינו בעיה של ישראל לבדה, ולא רק היא יודעת ויכולה לטפל בו, כפי שהיא רומזת.
 
כאשר ישראל מציבה את איראן בראש סדר העדיפויות, פועלת בזירות רחוקות, ומציבה חדשות לבקרים קווים אדומים הכובלים אותה פומבית (האחרון שבהם הוא העלאת הקדימות לפרויקט דיוק הטילים של ארגון חזבאללה, לצד איום הגרעין וההתבססות האיראנית בסוריה ובעיראק), היא הולכת, למעשה, שבי אחר הצהרותיה, מותחת את החבל (כלומר, נדרשת לטפל ביותר ויותר איומים מרוחקים) וצועדת, לבדה, בעיניים פקוחות לרווחה, לקראת הידרדרות ביטחונית, אף שהיא אינה רוצה בה.
 
תוצאת לוואי של מדיניות זו היא הזנחה מכוונת של הסוגיה הפלסטינית – הסוגיה הקרובה, הדחופה והמסוכנת יותר. ישראל מחלישה את הרשות הפלסטינית, שיכולה להיות שותפתה מבחינה פוליטית וכלכלית, ומצטיירת כמי שמטפחת את חמאס – ארגון טרור רצחני. ההבנה בעזה שישראל מבינה רק את שפת הכוח, וכי למרות ביטחונה העצמי המופגן והצהרות השחץ, היא אינה מעוניינת בעימות, וברגע המבחן היא נכונה לפייס אויבים ולהעניק להם ויתורים, מחלחלת גם לגדה המערבית. סביר להניח שמבצעי פעולות הטרור האחרונות שם שואבים עידוד ממהלכי ישראל מול עזה, ומכאן קצרה הדרך להבנה דומה בקרב שלוחיה של איראן באזור ובה עצמה – התפתחות שמשמעותה פגיעה קשה ביכולת ההרתעה של ישראל.
 
הישענותה של ישראל על שימוש בכוח וזניחתה את הדיפלומטיה מקרבות כעת בין איראן, עיראק, סוריה, המליציות, חזבאללה והפלסטינים, גורמות להם לתחושת השפלה ומחייבות אותם לנקמה. בסופו של דבר עלול להתברר שמדיניות הנובעת ממלאות והשתבחות עצמית (בוודאי לאחר כשלון תגובת הנגד של חזבאללה), מהיעדר צניעות (לא לעולם חוסן) ומתחושת "אני ואפסי עוד" היא מקח טעות צבאי ודיפלומטי (תקדים הסכם הגרעין ב־2015 שגובש בלא להתחשב בהשגותיה של ישראל) ולא רק מול איראן. עם זאת, תמיד נוכל "להתנחם" שמדיניות זו הוכיחה ותוכיח עד כמה ישראל החזקה מאוימת, כמאמר הפתגם הערבי "היכה אותי ובכה, הקדים אותי ורץ להתלונן עליי".
 

רוני כהן הוא בכיר לשעבר באמ"ן, חוקר ומרצה עצמאי על ענייני המזרח התיכון.
רוני כהן
לדף האישי
אחת הסיבות המרכזיות להפתעות מודיעיניות היא פער הולך וגדל בין המתחולל במציאות לבין הדרך שבה היא משתקפת בעיני קובעי המדיניות. ההתרחשויות האחרונות ב"חזית הצפון־מזרחית" (וכדאי להתרגל למינוח החדש־ישן הזה), והמשך המצב בגבול עזה, עלולים להצביע על קיומו של פער כזה במדיניות ישראל, שאחריתו, אם לא נתפכח, עלולה להיות הרת גורל.
 
קריאת מציאות שגוייה זו נובעת משילוב סיבות בעייתי: הסיבה הראשונה – אמונה עיוורת בממשל האמריקני, ובמיוחד בנשיא טראמפ, והסתמכות נטולת בסיס על הגיבוי שהם יגבו את ישראל במהלכיה הצבאיים. אולם, להערכה שארצות הברית תהיה נכונה ללכת "עד הסוף" מול איראן, קרי, תפעיל סנקציות גוברות והולכות ואף תפעל מעבר להן, וכי בנסיבות האלה של מצוקה איראנית נקרית לישראל הזדמנות אסטרטגית לפעול בחופשיות במרחב ולהלום בטהראן ובשליחיה באזור – אין על מה לסמוך.
 
יתרה מזו, וכאן טמונה הבעיה, בחודשים האחרונים צעדה ארצות הברית צעד לאחור במאבקה מול איראן, אך מקבלי ההחלטות בישראל מסרבים לראות זאת: היא נמנעה מלהגיב על התגרויותיה (הפלת המל"ט, הפגיעה במכליות הנפט במפרץ) ועל הפרות הסכם הגרעין (בבת עינו, לכאורה, של הממשל), ניסתה להשתמש בלא הצלחה בשלוחים (עצירת מכלית איראנית בידי בריטניה) ומאותתת (עם גורמים מרכזיים בקהילה הבין־לאומית), כי פניה להסדר או להבנות עם איראן (חזרה למתווה אובאמה?) שיבואו, מן הסתם, על חשבון האינטרסים של ישראל. על רקע זה בולט גם הדיווח שטראמפ החל למדר ממידע את עוזרו לביטחון לאומי, בולטון – הסמן הימני בממשל האמריקני נגד הידברות עם איראן.
 
עדויות ברורות עוד יותר למגמה זו אפשר למצוא בהדלפה מצד גורמים אמריקניים בכירים, שחשפו (בצעד לא קולגיאלי בעליל), כי ישראל היא האחראית לתקיפות בעיראק, וקבעו כי בכך היא מסכנת את יחסי וושינגטון עם בגדאד. המשמעות היא שאומנם ארצות הברית מגבה את זכותה של ישראל להגן על עצמה, אך היא אינה מקבלת, בלשון המעטה, את גישתה ההתקפית, בוודאי הרחק מגבולותיה.
 
הסיבה השנייה לעיוות המציאות היא שיכרון הכוח שמתוכו פועלת ישראל בעת האחרונה. שורת ההישגים המודיעיניים והמבצעיים בגזרות שונות מעוררות את תאבונה של ישראל לנסות ולקבע מציאות וכללי משחק חדשים באזור כולו, ואגב כך להרחיב את מרחב הפעולה שלה ולהסתכן בכך סיכונים לא מבוטלים. שוב לא מדובר רק בתקיפות מוצלחות של יעדים איראנים בסוריה, אלא גם מעבר לה, נגד בעלות בריתה של טהראן באזור, לרבות כוחות מיליציה וארגונים הסרים למרותה בעיראק ובנתיב היבשתי העובר דרכה לסוריה. השיא בהקשר זה, שהוא בבחינת תקדים אסטרטגי ושינוי מדיניות (לפחות מאז 2006) היה התקיפה נגד אמצעי לדיוק טילים בבירות, למרות הידיעה ברורה שפעולה מעין זו תגרור תגובה (כפי שאכן קרה).
 
על סמך לקחי העבר שלא תמיד הוכיחו עצמם, ההנחה היא שהצד השני חלש, מורתע ולא יגיב, ולפיכך אפשר להמשיך ולהגביר את מסכת התקיפות, את תדירותן ואת היקפן. מדיניות זו מלווה בשורת הצהרות שחצניות ומתלהמות של בכירים ישראליים, בזניחה מודעת (ולא בפעם הראשונה) של מדיניות העמימות שאפיינה את פעולותיה החשאיות של ישראל לאורך עשורים, ובפרסומים פרטניים של יכולות מודיעיניות ומבצעיות. וכל זאת, מבלי לרמוז לכוונות נסתרות ערב הבחירות המתקרבות.
 
הסיבה השלישית, הנובעת מן השתיים האחרות, היא קריאה שגוייה של תמונת המצב האסטרטגית ושל הזיקה בין חלקיו השונים של המכלול. אין חולק שאיראן היא איום אסטרטגי כבד משקל באזור, בחתירתה לגרעין, בהתחמשותה הבליסטית ובפעילותה החתרנית־טרוריסטית, אך הוא אינו איום קיומי, והוא אינו בעיה של ישראל לבדה, ולא רק היא יודעת ויכולה לטפל בו, כפי שהיא רומזת.
 
כאשר ישראל מציבה את איראן בראש סדר העדיפויות, פועלת בזירות רחוקות, ומציבה חדשות לבקרים קווים אדומים הכובלים אותה פומבית (האחרון שבהם הוא העלאת הקדימות לפרויקט דיוק הטילים של ארגון חזבאללה, לצד איום הגרעין וההתבססות האיראנית בסוריה ובעיראק), היא הולכת, למעשה, שבי אחר הצהרותיה, מותחת את החבל (כלומר, נדרשת לטפל ביותר ויותר איומים מרוחקים) וצועדת, לבדה, בעיניים פקוחות לרווחה, לקראת הידרדרות ביטחונית, אף שהיא אינה רוצה בה.
 
תוצאת לוואי של מדיניות זו היא הזנחה מכוונת של הסוגיה הפלסטינית – הסוגיה הקרובה, הדחופה והמסוכנת יותר. ישראל מחלישה את הרשות הפלסטינית, שיכולה להיות שותפתה מבחינה פוליטית וכלכלית, ומצטיירת כמי שמטפחת את חמאס – ארגון טרור רצחני. ההבנה בעזה שישראל מבינה רק את שפת הכוח, וכי למרות ביטחונה העצמי המופגן והצהרות השחץ, היא אינה מעוניינת בעימות, וברגע המבחן היא נכונה לפייס אויבים ולהעניק להם ויתורים, מחלחלת גם לגדה המערבית. סביר להניח שמבצעי פעולות הטרור האחרונות שם שואבים עידוד ממהלכי ישראל מול עזה, ומכאן קצרה הדרך להבנה דומה בקרב שלוחיה של איראן באזור ובה עצמה – התפתחות שמשמעותה פגיעה קשה ביכולת ההרתעה של ישראל.
 
הישענותה של ישראל על שימוש בכוח וזניחתה את הדיפלומטיה מקרבות כעת בין איראן, עיראק, סוריה, המליציות, חזבאללה והפלסטינים, גורמות להם לתחושת השפלה ומחייבות אותם לנקמה. בסופו של דבר עלול להתברר שמדיניות הנובעת ממלאות והשתבחות עצמית (בוודאי לאחר כשלון תגובת הנגד של חזבאללה), מהיעדר צניעות (לא לעולם חוסן) ומתחושת "אני ואפסי עוד" היא מקח טעות צבאי ודיפלומטי (תקדים הסכם הגרעין ב־2015 שגובש בלא להתחשב בהשגותיה של ישראל) ולא רק מול איראן. עם זאת, תמיד נוכל "להתנחם" שמדיניות זו הוכיחה ותוכיח עד כמה ישראל החזקה מאוימת, כמאמר הפתגם הערבי "היכה אותי ובכה, הקדים אותי ורץ להתלונן עליי".
 

רוני כהן הוא בכיר לשעבר באמ"ן, חוקר ומרצה עצמאי על ענייני המזרח התיכון.
Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה