מאמרים
מאמר
טראמפ, לאחר היוודע תוצאות הבחירות, נובמבר 20' (צילום: רויטרס)
07.11.2020

השלום הכלכלי – אשליה, לא פתרון אפשרי לסכסוך

קונספציית השלום הכלכלי שוללת את האפשרות של מדינה פלסטינית עצמאית, ומעדיפה על פניה "ישות צרכנית", שנתיניה רואים את שיפור מצבם הכלכלי כעולה בחשיבותו על מולדתם, על חירותם ועל כבודם. האם תיעלם ביחד עם טראמפ?

שני מאמרים מהעת האחרונה תקפו בחריפות את רעיון "השלום הכלכלי" העומד בבסיס הסכמי הנורמליזציה של ישראל עם מדינת האמירויות ועם בחריין, כפתרון מוצע לסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

מאמרו
של פיראס אבו הילאל התפרסם ב־21 בספטמבר באתר החדשות הפרו־קטארי Arabi21 תחת הכותרת "תוכנית 'השלום הכלכלי' במימון האמירויות נידונה לכישלון". אבו הילאל כותב ששורשי רעיון השלום הכלכלי נטועים בצירוף הנסיבות שנוצר לאחר כישלון שיחות קמפ דיוויד, האינתיפאדה השנייה, תוכנית ההתנתקות ומינוי מחמוד עבאס לנשיאות. לדבריו, "אשליית השלום שבה, אך הפעם היא התבססה על כלכלה במקום על מדינאות, והפכה ליעד אמריקני וישראלי בדמות מה שמכונה 'השלום הכלכלי'."

אבו הילאל מסביר שברקע השלום הכלכלי נמצאת התפיסה השוללת את האפשרות של מדינה פלסטינית עצמאית, ומעדיפה על פניה "ישות צרכנית", שנתיניה רואים את שיפור מצבם הכלכלי כעולה בחשיבותו על מולדתם, על חירותם ועל כבודם. בצד הפלסטיני, היה הד לרעיון זה, גם אם מטרתו היסודית לא זכתה לתמיכה. אבו הילאל מסביר שראש הממשלה לשעבר סלאם פיאד גזר מהשלום הכלכלי את גישתו שלפיה יש להקים את מוסדות המדינה הפלסטינית כהכנה להקמת המדינה עצמה, "אך זהו רעיון לא הגיוני שמנסה לרתום את העגלה לפני הסוס. מוסדות אינם מייסדים מדינה; המדינה היא המקימה מוסדות ומשגשגת באמצעותם.

אבו הילאל כותב שכשישראל הגיעה למסקנה שאינה מעוניינת לשלם את המחיר עבור הפלת שלטון חמאס, לא איחר להגיע גם השלום הכלכלי, אך הפעם כחלק מהמצור שהטילה ישראל על רצועת עזה ומשליטתה בכספי המיסים שהיא גובה עבור הרשות הפלסטינית. כך הופיעה התפיסה של "ביטחון לישראל תמורת כלכלה" – במקום השלום הכלכלי. הכותב מסביר שישראל פעלה בשיטת "המקל והגזר," וכי אומנם נכון הדבר שחמאס בנה כוח צבאי, אבל "המטרה הציונית האסטרטגית בגדה ובעזה היא אחת: שימוש בכלכלה לבלימת העימות בין העם הפלסטיני ובין הכיבוש."

במה שנוגע להסכם בין מדינת האמירויות לישראל, מציין אבו הילאל את דבריו של שר החוץ של האמירויות עבדאללה בין טוק בריאיון לגלובס ב־16 בספטמבר, שמדינתו הציעה לרשות הפלסטינית תוכנית פיתוח כלכלית תמורת חזרתה לשולחן המו"מ עם ישראל, וקרא לאנשי העסקים הפלסטינים להצטרף בתקווה שממשלתם תצטרף בהמשך. אבו הילאל מדגיש שהדבר מעיד על רצון לעקוף את הרשות הפלסטינית, שסירבה לנורמליזציה, ולכפות עליה שלום כלכלי ההופך את מאבק השחרור הפלסטיני ל"סחורה בבורסת היחסים בין הציונים ובין האמירויות".

אבו הילאל מסכם כי מדובר ב"שוחד" המתעלם מכך ש"הפלסטינים ללא ספק מעוניינים ברווחה כלכלית, אך לפני כן הם רוצים מולדת, חירות וכבוד. הדברים האלה לא נקנים בכסף של האמירויות או באשליות ציוניות. משום כך, דינו של 'השלום הכלכלי' להיכשל!"

סיהאם מועטי אללה פרסמה את מאמרה "בחרין, הנורמליזציה וחזיון התעתועים של השיקום הכלכלי" ביומון האינטרנטי הפרו־קטארי אל־ערבי אל־ג'דיד ב־22 בספטמבר. מועטי אללה תוהה האם ממשלת בחריין בחרה לנרמל את יחסיה עם ישראל בשל התועלת הכלכלית שמצאה בהם, או "שנגררה על ידי רכבת הנורמליזציה" של נשיא ארה"ב דונאלד טראמפ, שקיווה לרתום למסע הבחירות שלו את הלובי היהודי.

עם זאת, היא כותבת, "למרות מאמציה של בחרין לרצות את ארה"ב וישראל, נותרה אי־ודאות גדולה במה שנוגע לתועלת הכלכלית שתצמח לבחריין מנרמול יחסיה עם ישראל. בחריין נמצאת כיום במשבר כלכלי ופיננסי עמוק כתוצאה מהשלכותיה השליליות של מגיפת הקורונה ומהתרסקות מחירי הנפט. החוב הציבורי של בחריין עולה על 15 מיליארד דינר בחריני, כלומר 39.76 מיליארד דולר בשנה זו". היא ממשיכה ומסבירה כי בחריין לוותה 1.25 מיליארד דולר במרץ 2020, והריבית השנתית על חובות הממשלה מוערכת ב־1.696 מיליארד דולר, ומסכמת: "פעמוני האזהרה מצלצלים, ונראה שהמדינה המפרצית אינה רחוקה מפשיטת רגל." מועטי אללה מציינת שסוכנות דירוג האשראי האמריקנית פיץ' הורידה באוגוסט האחרון את דירוג האשראי של בחרין מ־BB- ל־B+.

היא מזכירה גם שבחריין קיבלה ב־2018 סיוע כלכלי מסעודיה, מהאמירויות ומכוויית בשווי כולל של 10 מיליארד דולר, ולכן החלטותיה המדיניות נשלטות כיום במידה רבה על ידי סעודיה והאמירויות, שככל הנראה עומדות גם מאחורי נרמול יחסיה עם ישראל. מועטי אללה תוהה כיצד יועיל המהלך הזה לחזון הכלכלי של בחריין לשנת 2030 שלפיו מטרתה להפוך "ממנהיגה אזורית למתחרה בזירה העולמית". היא מעריכה שישראל וארה"ב ירוויחו מההסכם יותר משהוא יועיל לבחריין, ושישראל תנסה להשיג תמיכה מפרצית לתוכנית הסיפוח שלה כדי ליזום פרויקטים כלכליים שיהפכו אותה לכוח הכלכלי העיקרי באזור. הוא מסכם: "בנרמול יחסיה עם ישראל, בחריין נוהה אחרי חזיון תעתועים ואשליה. כוחה ועריצותה של ישראל רק מתחזקות עם הצטרפותן של מדינות ערביות, בזו אחר זו, לשיירת הנורמליזציה. כך יבוא במהרה הקץ לחברה הערבית כקולקטיב."

קשה להתווכח עם הטיעון שבבסיס שני המאמרים שלפיו בני אדם מעוניינים במולדת, בחירות ובזכות להגדרה עצמית, לא פחות משהם מעוניינים ברווחה כלכלית, והדבר בוודאי תקף גם לפלסטינים. התפיסה שלפיה את כל אלה ניתן לקנות בכסף היא לא רק צינית, אלא גם לא מעשית בטווח הארוך. עם זאת, קשה גם להתעלם מההצלחות שנוחלת התפיסה הזאת בטווח הקצר והבינוני. חלק ניכר מדרישות חמאס מישראל לאורך השנים נוגעות להכנסת סחורות לרצועת עזה ולנושאים הומניטאריים-כלכליים אחרים. המו"מ שהוליד המצור על חמאס אינו מוביל לשלום, אבל הוא תורם להפחתת האלימות הצבאית בין שני הצדדים. השקט היחסי בגדה מעיד על כך שרוב הציבור מעוניין היום בשיפור רמת החיים יותר משהוא עסוק במאבק בישראל. גם שם לא מדובר בשלום, כמובן, אלא בייאוש מישראל ומשתי המפלגות הפלסטיניות הגדולות, אבל באין תקווה לאומית נראית לעין, הפרנסה היא כל שנותר. 

לצד אלה, יש לשקול גם את האפשרות שהסכמי הנורמליזציה עם ישראל יניעו את הפלסטינים לקיים בחירות ולתקן את הפיצול הפלסטיני. ישראל בוודאי לא תקל את התהליך הזה, והניסיון מראה שפתח וחמאס עלולות לטרפד אותו אף ללא עזרתה. עם זאת, אפשר לקוות שדינמיקה של נורמליזציה ופיתוח כלכלי תשפיע לחיוב, כיוון שהיא תורמת להחלשת תפיסת המאבק המזוין, ומצד שני מרסנת את שאיפות הימין הישראלי לסיפוח, גם אם נראה שלראש הממשלה בנימין נתניהו אין ולא הייתה כל כוונה אמיתית לממש את השאיפה הזאת.


בשיתוף עם מאמרים נוספים