מאמרים
מאמר
ראש ממשלת ירדן עומאר א־רזאז, במסיבת עיתונאים בעמאן, אפריל 19' (רויטרס)
24.12.2020

שיח המדינה האחת עבר את הגבול. לירדן

ראש ממשלת ירדן התבטא לא מזמן בזכות פתרון המדינה האחת, וספג קיתונות. אלא שהתגובות פספסו את העובדה הפשוטה ששיח המדינה האחת כבר מתקיים, גם בפלסטין, ועל כן אין מניעה שייבחן גם על ידי ירדן. השאלה היא, איך מדינה כזאת תיראה
ראש ממשלת ירדן עומאר א־רזאז אמר לעיתון הגרדיאן הבריטי, לפני כחמישה חודשים, שירדן עשויה לקבל בברכה פתרון של מדינה אחת בין הים התיכון לנהר הירדן ובלבד שהזכויות לכלל האזרחים בתחומה יהיו שוות. דבריו עוררו תגובות רבות, אשר נלקחו לכיוונים שונים, אך החמיצו את העיקר: ראוי שיתקיים בירדן שיח סביב רעיון "המדינה האחת", שכן מדובר בנושא שכבר נדון בשיח הציבורי בפלסטין ובישראל, ויש סביבו הרבה יותר מחלוקות מאשר הסכמות.
 
"עבר זמנו של פתרון שתי המדינות" – כך סבורים כבר רבים, וסברה זו הולכת וקונה לה שביתה גם בקרב אלו שעדיין דבקים באדיקות בדרישה ל"מדינה פלסטינית עצמאית". אך איזו הצעה תונח לפתחו של העם הפלסטיני כ"פרויקט הלאומי הבא" שלהם, לאחר שהפרויקט הלאומי הנוכחי שלהם רוסק לרסיסים בידי ההפרדה הגזעית וההתנחלויות?
 
חלק יציעו "עוד מאותו דבר" – להמשיך במאבק למען מדינה עצמאית; אחרים ידרשו לסגת מאוסלו ולאמץ מחדש את הסיסמה "לשחרר את כל האדמות הכבושות מהנהר ועד הים". אך קבוצה שלישית תהיה סבורה שמדינה אחת עם שוויון זכויות היא האפשרות החלופית והניסוח החדש של הפרויקט הלאומי הפלסטיני העתידי. אלו הן בגדול החלופות בעיני הפלסטינים וידידיהם, שהגיעו למסקנה שעם הסיפוח או בלעדיו, פתרון שתי המדינות כבר איננו בר־קיימה
 
מיסוד השיח בנושא והעמקתו ובחינת כל האפשרויות והחלופות על יתרונותיהן וחסרונותיהן הם עניין חשוב ורלוונטי ביותר. לדבר יש ערך אסטרטגי עליון לאור מצבה של הסוגיה הפלסטינית בעידן "עסקת המאה" והשלכותיה. לחזור שוב ושוב על הסיסמה "פתרון שתי המדינות" באין אפשרות לדאוג לגורמים ולאמצעים שיביאו אותו לכלל מימוש, ובראש ובראשונה עצירה מוחלטת של ההתנחלות, משמע לתת שירות חינמי לימין הישראלי – שכל רצונו הוא להרוויח עוד קצת זמן כדי להשתלט על עוד שטחים ולהשלים את הסיפוח ואת ייהוד הארץ. 
 
שיח זה חשוב ביותר גם עבור הירדנים, שכן האינטרסים האסטרטגיים העליונים של ירדן, ביטחונה, יציבותה וזהותה הלאומית אינם ניתנים להפרדה מאופיו ומתוכנו של פתרונה הסופי של הסוגיה הפלסטינית. והזכויות והאינטרסים של ירדן ישתנו בהתאם לתרחיש שאליו יובילו האירועים וההתפתחויות במסלול הפלסטיני. כך שהשיח הזה נחוץ, וצריך לבחון לעומק את כל התרחישים העתידיים.
 
אני סבור שירדן צריכה לנהל מרחוק את השיח הזה מבלי להיות מעורבת בו באופן רשמי, משום שכל הצהרה או רמיזה יתפרשו מייד כפתיחות כלפי פתרון אחר זולת פתרון שתי המדינות, ויהיו שיסיקו מכך שירדן עברה, או נכונה לעבור, לתוכנית חלופית, מה שעשוי להחליש את עמדתה של המדינה ולפגוע בהישגיה.
 
דרך אגב, דיפלומט אירופאי סיפר לי בהזדמנות אחת שמדינה ערבית כלשהי ביקשה מהממשלה של מדינתו לסייע לה לגבש מעין תוכנית ב אם פתרון שתי המדינות ייכשל. ממשלתו סירבה לעשות זאת, הוא סיפר, שכן היא חששה שהעניין ידלוף ושיגידו שהיא ויתרה על הזכות של הפלסטינים להגדרה עצמית ונסוגה או נכונה לסגת מפתרון שתי המדינות.
 
המעבר מתוכנית א' – פתרון שתי המדינות – לתוכנית ב' הוא מסובך עוד הרבה יותר לנוכח הקונצנזוס הבין־לאומי סביב התוכנית הראשונה, שרק וושינגטון ותל אביב סטו ממנה. וכאשר אותה תוכנית א' כבר מעוגנת במסמכים ובעשרות יוזמות והחלטות בין־לאומיות בנושא "תהליך השלום במזרח התיכון", אז נסיגה מהקונצנזוס הזה איננה דבר של מה בכך. לדבר על "מדינה אחת" זו משימה קשה עוד יותר, כי למרות העובדה שיותר ויותר אנשים מדברים עליה, הם לא מתכוונים לאותו דבר בהכרח.
 
במשך מעל חמישה עשורים שבהם ניהלה התנועה הלאומית הפלסטינית את מאבקה, רעיון המדינה האחת עלה בכמה וכמה הקשרים. הראשונים שעשו זאת היו אש"ף, שדיברו על "מדינה דמוקרטית וחילונית בכל שטחי פלסטין ההיסטורית, שבה ייהנו המוסלמים, הנוצרים והיהודים משוויון זכויות ויחיו בשלום". אולם כעבור עשור אחד בלבד, באמצע שנות השבעים, עבר אש"ף אל תוכנית "עשר הנקודות", שהניחה את היסודות לרעיון של מדינה עצמאית בגבולות 67', וסללה את הדרך לפתרון שתי המדינות. 
 
אדוארד סעיד פרץ את הדרך
חמאס צעדה באותה דרך, אולם בלי מושגים כמו "דמוקרטית" ו"חילונית". אלא שלאחרונה, חלו בחמאס תהפוכות פוליטיות ורעיוניות שהובילו גם אותה לקבל את גבולות 67'. בשני המקרים, מעברן של אש"ף וחמאס מ"מדינה אחת" ל"שתי מדינות" לווה בשורה של תנאים, כמו: אילו שטחים ישוחררו בלי שלום ומשא ומתן ובלי לעורר התנגדות, כמו במקרה של אש"ף, או בלי לוותר על הזכות ההיסטורית של הפלסטינים על "אדמת הווקף האסלאמי", כמו במקרה של חמאס.
 
מבין הראשונים ששבו לדבר על "מדינה אחת" – ואולי המשמעותי ביותר מביניהם – היה האינטלקטואל הפלסטיני המנוח אדוארד סעיד. היה זה בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, כשברקע החל תהליך מדריד, כלומר, לפני שהרעיון הזה הפך למה שהוא בימינו: נושא פופולארי בקרב קבוצת אליטה של אינטלקטואלים, אקדמאים ופוליטיקאים פלסטינים, במיוחד אלה שמגיעים משטחי 48' הכבושים.
 
עם פרוץ תהליך השלום, שהחל באוסלו, ולאחר הקמת הרשות הפלסטינית בפרט, הלכו ופחתו העניין והתמיכה ברעיון המדינה האחת, לטובת פתרון שתי המדינות. אך לאחר שקרס תהליך המשא ומתן בקמפ דיוויד (עם קלינטון, ערפאת וברק) בתחילת שנות האלפיים, התעורר עניין מחודש ברעיון המדינה האחת. רעיון זה זכה בהמשך לתמיכה מצד קבוצות נרחבות יותר, ובקרב פלסטינים בני הדור הצעיר במיוחד, לאחר "המהפך" השני של הימין בישראל; ההגמוניה הפוליטית של הכוחות הדתיים והלאומיים בישראל; רצונם חסר התקדים להתפשט ולהתרחב טריטוריאלית; והשיטתיות שבה ממשלות נתניהו לדורותיהן טרפדו כל יוזמה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות ה־4 ביוני 67'.
 
המציאות, פוסט "עסקת המאה"
כיום, לאחר ש"עסקת המאה" נחשפה וישראל צועדת בקצב מתגבר לעבר סיפוח, פתרון שתי המדינות הולך ומאבד גובה למול פתרון המדינה האחת. הדיון בנושא שב ועולה מחדש, ובעוצמה, בתוך החברה הפלסטינית והישראלית, ובהמשך – גם אם בהיקפים צרים יותר – הוא ישוב ויעלה גם בתוך החברה הירדנית. חשוב לציין שהגורמים השונים שמדברים בנושא אומנם משתמשים באותו מושג - "מדינה אחת", אך אינם בהכרח מתכוונים לאותו הדבר.
 
מובן אחד הוא מדינה דמוקרטית שבה כל קול שווה; אין משמעות לשאיפות הלאומיות של שני הצדדים בסכסוך, ולא ניתן מענה לשאלת הזהות הלאומית שלהם. מובן שני הוא מדינה דו־לאומית שדואגת הן לזכויות הפרט הן לזכויות הקולקטיביות של כל תושביה. מובן שלישי הוא מדינה שבה מתקיימים בפועל, גם אם לא רשמית, הפרדה גזעית וגטאות. מובן רביעי היא מדינה אחת עם שתי שיטות ממשל שמבטיחה הפרדה בין הישראלים לפלסטינים. מובן חמישי הוא מדינות מקבילות הקשורות זו לזו בקשר קונפדרטיבי תלת־צדדי שיכלול את עזה, הגדה וישראל, ואולי אף במסגרת מרובת צדדים שתכלול עוד אזורים ותתי־זהויות.
 
אין גבול לרעיונות ולתרחישים שמפותחים ושמוצעים כחלופה לפתרון שתי המדינות. מסיבה זו, על הפלסטינים שמדברים על מדינה אחת לפעול לגיבוש רעיון משלהם שיהיה שונה משאר ההצעות ושייתן מענה ממשי לחששות של הישראלים, שלרוב מביאים לידי צמצום זכויות הפרט של הפלסטינים ושל שאיפותיהם הלאומיות. כפי שפתרון שתי המדינות נרמס, נחבט ונדרס, גם רעיון "המדינה האחת" עלול להיכשל אם יגובש ללא מסגרת אסטרטגית רחבה וללא חזון קוהרנטי.
 
חמישה עקרונות יסוד להסדר 
בין החוקרים השונים שעסקו בנושא המדינה האחת ישנה קבוצה של ישראלים ופלסטינים שניתן לכנותם בשם "קבוצת ההסדר ההיסטורי". יש להם חזון, שמבקריו מגדירים כאוטופי, לסיום הסכסוך המורכב ביותר בעולם. חזונם מבוסס על חמישה עקרונות יסוד:
 
ראשית, תוכנית שמציעה פיוס היסטורי בין שני הצדדים, שיכלול הכרה הדדית בזכויותיהם של שני העמים בפלסטין ההיסטורית. זה ממש לא יהיה פשוט עבור הפלסטינים שאומנם מכירים בקיומם ההיסטורי של היהודים בפלסטין אך לא בזכותם למדינה (ודאי שלא יהודית), וודאי שלא בזכותם לשוב לארץ. אך זו תהיה גם בחינה היסטורית מחודשת ולא פשוטה של הציונות, שנוסדה על התפיסה של "עם ללא ארץ, לארץ ללא עם". כך שהפיוס ההיסטורי הזה הוא בגדר בחירה באפשרות לא פשוטה בכלל עבור בני הדור השלישי לשואה ולנכבה, ולפלסטינים במיוחד: שכן השואה – שהיא כבר חלק מההיסטוריה – לא נגרמה על ידם, ואילו הנכבה נגרמה על ידי הישראלים והיא מציאות חיים שעודנה נמשכת.
 
שנית, התוכנית מבוססת על כמה עקרונות, כמו אזרחות שוויונית, "קול אחד לכל אחד", דאגה לזכויות ולחובות על־חוקתיות כמו חופש המחשבה, הזכות לעבודה, החופש לבחירת מקום המגורים, חופש התנועה, הזכות לבריאות והזכות ללימודים – במסגרת מדינה אזרחית, דמוקרטית וחילונית; זכויות לאומיות־קולקטיביות לשני העמים, זכויות דתיות ותרבותיות לכלל המיעוטים, ולכל היישויות והקבוצות השונות בחברה; הכרה בשתי שפות רשמיות ובירה מאוחדת; ומנהלות שתדאגנה למקומות הקדושים, שתנוהלנה בידי בני שלוש הדתות, על פי סידורים שיבטיחו את חופש הדת והפולחן לכולם ללא יוצא מן הכלל.
 
שלישית, אין צורך לשרטט מפות עם חלוקה פנימית בין הצד הפלסטיני והצד הישראלי בתוך המדינה האחת, וגבולותיה החיצוניים יהיו גבולות פלסטין ההיסטורית. אולם את הממשל המדיני החדש אפשר יהיה לייסד בהתאם לשיקולים הדמוגרפיים המורכבים, ולעשות זאת במסגרת חוקתית שתבטיח ייצוג הולם שימנע את עריצות הרוב ויאפשר לכל קבוצה לנהל בעצמה את ענייניה בתחום הדת, התרבות והחברה.
 
רביעית, זכות השיבה לפלסטין ההיסטורית תוקנה לכל הפלסטינים, ולא רק ליהודים כקבוע בחוק השבות הישראלי, שמקנה לכל יהודי זכות בלתי מותנית לעבור לישראל. ישנם בין 13 ל־15 מיליון פלסטינים ויהודים החיים מחוץ לשטחה של פלסטין; אומנם לא כולם ישובו אליה בהכרח, אך זכות השיבה תעמוד להם. בפלסטין ההיסטורית יש די שטחים, משאבי טבע וכוח אדם כדי לעקוף אפילו את סינגפור על ששת מיליון תושביה, שחיים בשטח גיאוגרפי הגדול בקושי פי שניים משטחה של רצועת עזה.
 
חמישית, במסגרת פתרון זה, הנושא הסבוך ביותר בכל שלבי המשא ומתן והמכשול בדרך לכל הסדר – סוגיית ההתנחלויות – יהיה בעייתי הרבה פחות, שכן מעברי אוכלוסייה בתוך המדינה יוכלו לשנות את הקריטריונים הסוציו־אקונומיים. כמו כן, ניתן להקים כמה ערים גדולות באזורים שונים (בגדה ובנגב למשל) כדי שיכילו את גידול האוכלוסייה הטבעי, יקלטו לתוכן את השבים לארץ ויפחיתו את הלחץ על ריכוזי האוכלוסייה הצפופים. פתרון זה ישלב את הטכנולוגיה ואת ההון של הישראלים עם ההון וכוח האדם של הפלסטינים, ובכך סוגיות אחרות כמו מים ואנרגיה כבר לא יהיו מכשול משמעותי. נוסף על כך, ניתן להקים מחדש וללא קושי את מאות הכפרים והיישובים הפלסטיניים הנטושים וההרוסים שעומדים בשיממונם.
 
תרחיש המדינה האחת הזה אולי נראה אוטופי, אך כל שאר התוכניות והיוזמות נכשלו בהצגת נוסחה שתענה על הדרישות של שני הצדדים. המאמינים בתרחיש זה סבורים שהוא ישים סוף למאה של סכסוך ומלחמות ואינתיפאדות חוזרות ונשנות. לאורו, חשיבה מחוץ לקופסה נראית לא רק דבר הכרחי, אלא אף לגיטימי.
 
עורייב א־רנתאווי הוא פרשן פוליטי ירדני העומד בראש מכון אל־קודס למחקר מדיני. המאמר התפרסם בשלושה חלקים ביומון הירדני א־דוסתור ביולי 2020 וכן באתר המרכז (חלק ראשון, חלק שני וחלק שלישי). תרגם מערבית: און דגן.

בשיתוף עם מאמרים נוספים